ארמניה, אהובתי

מהשנייה הראשונה בארמניה אני מרגישה בבית. המדינה היפהפייה הזאת, שופעת הטבע העוצמתי, ואנשיה מסבירי הפנים, נכנסים לי ללב.

היא מרתקת מבחינה היסטורית, מבחינת המרקם האנושי ומבחינת התהליכים הפוליטיים שהיא עוברת. הנופים מגוונים - פסגות הרים לצד יערות, עמקים מוריקים ומפלים (הניזונים ממאתיים נהרות!) לצד מדבריות מרשימים. הטמפרטורות משתנות בקיצוניות בין האזורים השונים, לפי הפרשי הגבהים. בקיץ מגיעה הטמפרטורה הממוצעת ל־35 מעלות, בחורף היא יורדת אל מתחת לאפס. לכן אפשר לראות לעיתים קרובות את רועי הצאן והבקר עולים להרים, על עדריהם ומשפחותיהם, כדי להתגורר ב"אילות" - מעין אוהלים זמניים שבהם יתגוררו בכל ימי הקיץ, שם ירעו את העדרים ויבטיחו את מזונם. לקראת החורף יארזו את מיטלטליהם וישובו לכפר.

סיבת בואנו לכאן היא טיול ג'יפים של שישה ימים בנופיה של ארמניה. להבדיל מטיול מאורגן סטנדרטי, שבו התייר נוסע באוטובוס מיעד ליעד, כאן תנהגו בעצמכם ברכבי ה־4x4, בשטח מאתגר ברמה בינונית, בין הרים שאפילו בתחילת הקיץ מנוקדים בשאריות שלג לבן, נחלים ויערות.

הדבר הראשון שעליכם לדעת הוא שהכבישים משובשים ומלאים מהמורות, וחוקי התנועה הם המלצה בלבד. לרוב יעקפו אתכם מימין או משמאל בפראות, ולא פעם תיתקלו בעדר כבשים או בכמה פרות תועות שחוסמות את הכביש. אנחנו נוסעים בשיירה מסודרת, שעליה מפקח המדריך שלנו, ארטאק מגקיהאן. הוא ארמני המתגורר בבירה ירוואן, חזר לארצו אחרי שש שנים שבהן התגורר בישראל, כולל שלוש שנים של שירות צבאי כמתנדב - והוא דובר עברית שוטפת.

אוכל רחוב סטייל ארמניה. דגי מקרל מעושנים, נימוחים ורכים // צילום: Hovhannes Kljyan

ארטאק הוא הסיפור של ארמניה: צעיר משכיל, שבמקום לחיות חיי נוחות במקום אחר העדיף לחזור לארמניה ולהקים בה עסק. המדינה הצעירה, שזכתה בעצמאותה עם פירוק בריה"מ ב־1991, משוועת לכאלה, ועם התחומים המתפתחים בה אפשר למנות את התיירות והטכנולוגיה.

רק 3 מיליון תושבים חיים כאן. ברחבי העולם מתגוררים עוד 9 מיליון ארמנים. ארטאק מנסה להמחיש לנו את ההלם שחשו תושבי המדינה כשיום אחד, למחרת הכרזת העצמאות, קמו מיליוני ארמנים ליום חדש בלי עבודה ובלי מזון. עדות אילמת לזיכרונות העגומים מאמא רוסיה אפשר לראות במבנים התעשייתיים הנטושים, שצצים מדי פעם בצידי הדרכים. 

הכניסה לכפרים קטנים והמפגש הבלתי אמצעי עם המקומיים מחזירים אותי אחורה, לטיולים שעשיתי מזמן בדרום אמריקה, ובייחוד בצ'ילה ובארגנטינה. כך, למשל, פגשנו באחד הכפרים את ניקולא וזַבֶּלה, זוג ישישים, שנשואים באושר כבר 61 שנה. היא בת 85, הוא בן 86, ולשניהם שמחת חיים של בני 16. כשאני שואלת אותה מה סוד חיי הנישואים, היא עונה לי בחיוך: "תמיד תחייכי, כי אז החיים יחייכו אלייך", ואז מוסיפה בקריצה: "חוץ מזה, לימדתי אותו כמה דברים".

אנחנו עולים בדרך המפותלת לכפר הקטן אחפאט, שנמצא על צלע הר, ובראשו מנזר עתיק וכנסייה יפהפייה הבנויה אבן טוף אפורה, בסגנון ימי הביניים. כשפוסעים פנימה אפשר לחוש את הקרירות של המבנה ולהבחין במצבות עתיקות, שבהן קבורים כמרים ששירתו במקום ואנשים שביקשו להיקבר במנזר הקדוש והיו ראויים לכך. ארטאק מספר שאונסק"ו הכריזה על המקום כעל אתר מורשת עולמית וטוען שעל פי האמונה, דריכה עליהן היא סגולה לברכה. אני מוותרת.

ממשיכים לעיירת הנופש והמרפא דיליג'אן, שנמצאת בשמורת טבע הנושאת אותו שם, ומכונה גם "שווייץ של ארמניה". אכן, הדבר הראשון שתראו כאן הוא יערות עצי מחט מרהיבים הניבטים מכל עבר - עצי אשוח, אשור, עצי אלון, עצי פרי מזנים רבים ושרכים עצומים. בעת פריחתם של עצי המחט עולה רמת החמצן באוויר, מה שמסייע לבעיות נשימה. בדיליג'אן גם מעיינות, שמימיהם ידועים בסגולות המרפא שלהם.

העיירה עצמה שלווה ופסטורלית. ארטאק מראה לנו מתחם מפואר ומפתיע אותנו כשהוא מספר שזה תיכון יוקרתי, חלק מארגון הקולג'ים הבינלאומי, שבתי הספר שלו מוקדשים לעידוד הבנה וסובלנות באמצעות דו־קיום וחינוך. מגיעים לכאן תלמידים מרחבי העולם אך ורק על סמך כישוריהם ומעורבותם החברתית, ללא קשר לשיוך האתני או למצב הכלכלי. בראש הארגון עומדת המלכה נור מירדן.

סיפורי כבשים

היום השני למסע מביא אותנו לדרך הררית, במעלה הרי ארֶגוּני, לא הרחק מהגבול עם אזרבייג'ן. הנוף הופך לפראי, נהיגת השטח מאתגרת וכוללת עליות תלולות, המשופעות בשלוליות בוץ ושלג ובקוליסים בוציים (סימני הגלגלים הנותרים בשטח לאחר מעבר כלי הרכב), מה שהופך את הנהיגה למהנה במיוחד. מטפסים אט אט ובזהירות לגובה 2,800 מטר, כשארטאק אומר פתאום לכבות מנועים ולצאת מהג'יפים.

הנוף שנפרש לעינינו עוצר נשימה. במרכזו ימת סֶוָואן, מאגר המים המתוקים הגדול בארמניה. היא גדולה פי שלושה מהכנרת, מוקפת הרים ועמקים, והגובה שבו היא שוכנת, 1,900 מטרים, הופך אותה לאחת הימות הגבוהות בעולם. 

ימת סוואן מילאה תפקיד חשוב בהספקת מזון לארמנים בעת תקופות מצור שהוטלו על המדינה במלחמות. וכאלו היו כאן הרבה.

מתחילים לרדת לכיוון האגם, דרך עיירות וכפרים. הרוכלים לצד הדרך זוקרים לעברנו את האגודלים ופותחים את הידיים לצדדים. לפני שאני מתחילה להיעלב, מסביר לי ארטאק שהם מציגים את גודלו של הדג שהצליחו להעלות היום בחכתם.

כתבתנו במפגש עם זוג מקומי. בני שמונים פלוס עם שמחת חיים של בני 16

בכלל, אחת ההנאות הגדולות היא העצירה בצידי הדרכים כדי לראות מה מציעים כאן למכירה. פטריות יער טריות, שזה עתה נקטפו והן מדיפות ריח עז של אדמה, דובדבנים אדומים ומתוקים־מתוקים, דגי פורל זהובים מעושנים, שלא תוכלו להפסיק לאכול מרוב שהם רכים ונימוחים, ואספרגוס ירוק ומופלא. הדרך כאן לא פחות חשובה מהיעד, ותמיד יבקשו מכם מחיר צנוע, תמיד ייתנו לכם לטעום קודם, ותמיד, אבל תמיד, יחייכו בנעימות. תענוג.

היעד הבא הוא הכפר הזעיר קאלאוון, השוכן בלב יער מוריק. רק 25 משפחות, אבל יעד תיירותי מבוקש מאז שארכיאולוג צעיר בן הכפר, רוברט יוקסיאן, גילה כאן ממצאים פרה־היסטוריים מלפני 1.8 מיליון שנה. הממצאים תורגמו לפרויקט שמוביל יוקסיאן, Timeland Kalavan, שמטרתו לעודד את הקשר וההרמוניה בין האדם לטבע וללמד מיומנויות עתיקות, שגם כיום משתמשים בהן בארמניה: ליקוט עשבי מאכל ומרפא, שמירה על בעלי החיים, הדלקת אש וכדומה.

בצהריים אנחנו מגיעים לכפר החקלאי צאחקונג, שבו כבשים ועיזים משוטטים בין הבתים. הגסטהאוס שבמרכז הכפר נראה אירופי ומוקפד למהדרין, קצת תלוש מהנוף מסביב. הבעלים, יורה סרגסיאן, שהוא גם שף המסעדה, לוקח אותנו לחצר, שבה תנור לבנים עגול. הוא פותח את המכסה ושולף מהתנור כבש שלם, שנצלה באיטיות. הארמנים מאוד אוהבים בשר כבש, והיות שהכבשים כאן אוכלים עשב טרי ומזון בריא, טעמו של הבשר מודגש מאוד, לעיתים קשה לעיכול. כך מצאתי את עצמי בעיקר אוכלת את הגבינה המלוחה (מאוד), שנפוצה כאן ומוגשת על פיסת פיתה דקיקה ("לבאש").

האוכל בארמניה פשוט ובסיסי ומסתמך על ירקות, בשר, לחם ופירות טריים. התיבול עדין, עד כדי כך שלעיתים תרגישו בחסרונו. אבל תמיד תוגש לכם, לצד האוכל, צלחת עמוסה בעשבי תיבול טריים כגון כוסברה, פטרוזיליה וטרגון. במתוקים, חובה לטעום ממתק בשם "קן הנמלים" - תערובת מקורמלת של דגנים ואורז, שלא תצליחו להפסיק לאכול.

ארמניה הכפרית האמיתית

סיסיאן היא עיירה מנומנמת יחסית, שבה אנחנו מגלים את ארמניה הכפרית האמיתית. זה קורה במלון המשפחתי המקסים של יסמין אסטאריאן, "הוטל באסן", שהיה פעם בסיס צבאי סובייטי. 

אסטאריאן, אישה מרשימה ודוברת אנגלית שוטפת, שאותה למדה בעבר בארה"ב, מציעה לאורחים את האוכל המעולה ביותר שאכלתי בארמניה: ביתי, שקט, לא מתאמץ ומוגש מכל הלב. לפני ואחרי גם רוקדים ללא הפסקה לצלילי מוסיקה ארמנית שמחה במיוחד אגב לגימת הברנדי המקומי המשובח, "אררט". עוד נחזור לברנדי.

הדרך לכפר טאטֶב עוברת מעל הערוץ עוצר הנשימה של נהר וורוטאן וכוללת את חציית הקניון ברכבל הארוך בעולם, שגם זכה על כך בשיא גינס. זה אחד הקטעים המרגשים בטיול. הרכבל, המכונה "הכנפיים של טאטב", נמתח לאורך 5.7 קילומטרים, והנסיעה בו נמשכת 11 דקות - היישר אל המנזר.

רוכלת מציעה דברי מתיקה. מראה שכיח // צילום: Hovhannes Kljyan

מנזר טאטב, המוכר מכל גלויות הנוף של ארמניה, נבנה במאה התשיעית ונחשב לאחד המבנים העתיקים ביותר במדינה. כשאנחנו פוסעים בו, בוקעים ממנו פתאום קולות שירה מלאכיים: מתברר שמקהלת בנות מתאמנת במקום, וכמה נוגה ויפה שירתן. 

מחוץ למנזר רוכלות מבוגרות וחייכניות, שנותנות לנו לטעום מכל טוב: עשבים לחליטות תה, צ'ורצ'וחלה (מעין שרוול ארוך של ענבים מיובשים ממולאים באגוזים), בצ'אמיצ'וב (מאפה ממולא בחמאה ובגבינה מתוקה) וז'יניגאל (מאפה מבצק דק, אפוי או מטוגן, ממולא במגוון עשבי תיבול שאך נקטפו - נימוח וטעים טעים).

נוסעים בדרך היין, והנוף משתנה אט אט למצוקים אדירים. בדרך עוצרים במערת הציפורים באָרֶני, מערה עתיקה בת 6,000 שנה, שבפתחה עשרות קינים של סנוניות ובתוכה היקב העתיק בעולם. מלבד שרידי גתות, מיכלים ומאגרים, נמצאו באתר שרידים של נעל עור - העתיקה ביותר בעולם, שהשתמרה בצורה מדהימה. מרבית פרנסתו של הכפר הסמוך, אפשר לנחש, היא על יין, אם כי הרוב נמכר בבקבוקי פלסטיק של קוקה קולה (לא מומלץ לקנות).

אני לא יכולה שלא להרגיש עצב כשאנחנו עוזבים את האזורים הכפריים הבתוליים ומתחילים לנסוע לעבר הבירה ירוואן. בדרך שלנו משאיות עם לוחיות רישוי איראניות, שמובילות סחורה לגיאורגיה. עוצרים באתר מרשים במיוחד, הקראהונג' (בארמנית: "אבנים מדברות") - מעגל אבנים אסטרונומי שמזכיר את הסטונהנג' האנגלי. באתר כמאתיים אבנים, רבות מהן מנוקבות בחורים המכוונים אל מקומות שונים בשמיים. חורים אלו הובילו חוקרים רבים להאמין שזהו מצפה הכוכבים העתיק ביותר בעולם וגילו כ־7,500 שנה. כשהשמש מתחילה לשקוע, המסתורין רב יותר.

ממשיכים בנסיעה, ופתאום נגלה לעינינו הר אררט המופלא בכבודו ובעצמו, וקצת אחריו העיר במלוא תפארתה. ירוואן יושבת בעמק נהר הרזדאן, שחוצה אותה לכל אורכה. בעיר ובסביבתה מתגוררת חצי מאוכלוסיית המדינה. מבני הציבור מאופיינים באבן טוף אדמדמה, וכשערב יורד על העיר, הם מוארים באור יקרות. הקניון העמוק של הנהר מנוצל לריאה ירוקה, ולצידיו הרבה מסעדות ובתי קפה.

מנזר טאטב. מוביל אליו רכבל, המכונה "הכנפיים של טאטב", שנמתח לאורך 5.7 קילומטרים

זו עיר תוססת, הרבה אנשים ברחובות ושפע של מקומות בילוי וחיי לילה. אנחנו מסתפקים בשיטוט באזור כיכר הרפובליקה (שנקראה פעם כיכר לנין), להביט במופע המזרקות המרהיב ולטייל בשדרות הקסקייד, "הגנים הבהאיים של ארמניה": מערכת של מדרגות שנוסעות על פני חמש קומות ומובילות את המבקר מקצה השדרות למטה ועד לראש הגבעה למעלה. כל קומה מעוטרת בסמלים ארמניים, ביצירות אמנות נהדרות ובגינות מעוצבות להפליא, ואין קומה אחת זהה לאחרת. מכל קומה אפשר לראות את האררט בכל הדרו, על פסגתו הגבוהה, המכוסה בשלג כל השנה. מפל מים יורד מראש הגבעה ועד לתחתיתה.

אחד הדברים שארמניה מפורסמת בהם הוא הברנדי שלה. על גשר הניצחון בירוואן ממוקמים זה מול זה שני מפעלי הברנדי הגדולים "נוי" ו"אררט". "אררט", המפעל הגדול בעולם לייצור ברנדי, הוקם ב־1887 וייצר את הברנדי "דווין", שהיה אהוב במיוחד על ראש ממשלת בריטניה ווינסטון צ'רצ'יל. צ'רצ'יל נהג לומר שזה אחד הסודות לאריכות הימים שלו (לצד עישון סיגרים והימנעות מספורט). את הברנדי הזה, לצד רבים אחרים, אפשר לטעום במהלך סיור במפעל.

אי אפשר לבקר בירוואן בלי לעצור באנדרטה המרשימה לזכר מיליון וחצי הארמנים שנרצחו בידי הטורקים בין השנים 1915 ו־1918. במרכז האנדרטה אובליסק בצורת חרוט מאבני בזלת כהות, המתנשא לגובה 44 מטרים ופונה אל השמים, ולידו כיפה המורכבת מ־12 קירות, כמספר המחוזות בארמניה. הקירות מוטים על אש תמיד, הבוערת לזכר הנרצחים.

סעודה ארמנית. תמיד תמצאו בה עשבי תיבול וגבינה מלוחה // צילום: יעל לרנר

השתיקה של ממשלות ישראל לדורותיהן באשר לשואה הארמנית היא נושא כאוב, אבל תושבי ארמניה רואים ביהודים שותפי גורל; שני עמים בעלי היסטוריה ותרבות מפוארות, שהצליחו להתגבר על הזוועות ולהקים את עצמם מחדש. התחושה היא אכן שהעם הארמני מתחיל להתאושש - לחזור לאותנטיות שלו, ובמקביל להיפתח לתרבויות אחרות. והכי חשוב: יש לארמנים שמחת חיים טבעית, וזה הגיוני במקום שבו מייצרים את הברנדי המשובח בעולם.

מקדש עתיק ונדיר

לקראת סיום מפקידים בידינו טאבלטים עם GPS ומאתגרים אותנו לנווט לבד אל היעד האחרון: קניון גארני. אתר טיול מרשים במרחק עשרים דקות מירוואן, שבמרכזו ערוץ נהר שוצף בין סלעי בזלת בצורת משושים, שנוצרו מהתקררות לבה. הארמנים מכנים את המקום "סימפוניית האבנים", ולא בכדי. ליד הקניון מקדש גארני, ששימש לאמונה פגאנית, אך באופן מפתיע הוא מהבודדים שלא הושמדו בארמניה לאחר שאימצה את הנצרות כדת הרשמית שלה (והיתה הראשונה בעולם לעשות זאת, בשנת 300 לספירה).

"אתה יודע", אני אומרת לארטאק, "אני חושבת שהתחלתי להבין את ארמניה. היא גועשת מאוד מתחת לפני האדמה, מה שמסביר את הטבע הפראי ועוצר הנשימה, אבל היא גועשת לא פחות גם מלמעלה".

yaell@israelhayom.co.ilהכותבת היתה אורחת חברת MEDRAFTטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו