הפעם הראשונה שלי בבקעה נגמרה בבכי. זו היתה שבת, שנת 1970, ואנחנו נסענו לבקר את מייקי, אחי הגדול, שהיה אז מ"מ טנקים בחטיבה 7 שישבה בבקעה. בדרך בדואים הציעו לקנות את אחותי הגדולה, ואבא חייך, נבוך, אמר שהוא מסכים, אבל בתנאי שהם לוקחים איתם גם את הילדים הקטנים.
אני אמרתי שאני רוצה לגור עם הבדואים ונתן, אחי הקטן, אמר שהוא רוצה להקיא. תמיד היה קשה לו בנסיעות, ובשנים ההן הדרך מירושלים לים המלח ארכה מאוד, מזגן לא היה, חלונות נפתחו שייכנס קצת אוויר ושבו ונסגרו בגלל החול, שהציק לאמא בעדשות המגע. לא כמו עכשיו, שמנהרת נעמי שמר יורדת בצ'יק מירושלים של זהב אל ים המלח, והנה משמאל השלט ליריחו.
מעולם לא הגענו לבסיס. עד היום אני זוכרת את טור הטנקים שבא לקראתנו, ואת אמא צועקת לאבא: "הנה מייקי, תעצור!"
בתוך הטנק הראשון, במדים מאובקים, חבוש בקסדה, הציץ הראש שלו, סימן לנו שניסע אחריו. יותר אח גיבור מזה ילדה בת 5 לא צריכה. אחרי כמה מטרים הוא עצר, דילג למטה, לקח את חבילת הממתקים שהכנו בשבילו, הניח יד אגבית על הראש שלי, אמר משהו על זה שהם הוקפצו למרדף, עלה על הטנק ונסע משם. בתוך עננת האבק שהשאיר אחריו בכיתי נורא. קצת בגלל הרעש, ובעיקר בגלל שמייקי לא הסכים להרים אותי על הכתפיים, כמו שתמיד עשה.
השבת בבסיס התחלפה לבילוי ביריחו, שארבע שנים מאוחר יותר, כשאחותי עברה לגור בהיאחזות של קליה, הפכה לחלק מחבילת הנופש המשפחתית, שכללה שכשוך בעין פשחה, פה ושם רכיבה על גמל. הכניסה לבית שלנו התמלאה בכדורי זכוכית בכחול, ירוק או חום, השלאגר של שנות השבעים, שנקנו במלחמת התשה של אמא מול הרוכלים של יריחו.
גם בנעמה זוכרים היטב ימים של קניות ביריחו. עד האינתיפאדה הראשונה כל ילדי היישוב הכי דרומי במועצה האזורית בקעת הירדן לבשו את אותם הבגדים שנקנו באותה החנות, הירקות והפירות הגיעו מאותו הירקן, וכולם סגרו את השופינג במסעדה של איברהים. עד היום הם עוד עושים שם שליחויות מהחומוסיות של העיר, רצוי דרך הפועלים, שמשיגים מחיר טוב יותר.
בריכת השחייה של ברוש. כבר שנים שהיא עומדת ריקה // צילום: איתיאל ציון
אנחנו נפגשים לקפה של אחר הצהריים בבית של מתת וינון רוזנבלום, נערים בני 56, שהגיעו ליישוב ב־1983. על השולחן מיני מאפים, לחם מחמצת תוצרת בית ופסטו שמימי, שמתת הכינה מהבזיליקום שהם מגדלים. עלים לתפארת מצמיחים עשבי התבלין בבקעה, רובם עם הפנים לייצוא. לפני שבע שנים, כשהתחיל כל עניין החרם, הם נפגעו. למדו לייצא לשווקים אחרים ומצאו דרכים עוקפות חרם, לא משהו שמישהו מעוניין לחשוף באוזניי.
ינון גדל בחיפה, מתת בתל עדשים, וכמו שאני משלבת ידיים על חזה מתוח, ככה היא מחייכת. רפול הוא שהכין את סוס העץ לבנה בכורה, גיל, שהיום כבר חצה את השלושים והוא יושב עכשיו מולי כשעל הברכיים שלו דן, הילד שלו, שלוטש בנו עיניים ולא מפסיק לאכול אבטיח. בכף יד ממהרת הוא תוחב לפה מהפרי, לא מוטרד מהעסיס שמטפטף לו על הסנטר. אבטיח גן עדן הביא סבא ממחנה יהודה, כזה עם גרעינים שחורים, שפוגשים רק לעיתים נדירות.
אלבום הזיכרונות שלי מתעקש על זה שבתחילת שנות השמונים ביקרתי בנעמה, כשעוד היתה היאחזות. באתי לבקר את חברה שלי אורלי, ששירתה אז בנח"ל. הזמן היה כמו גומי מתמרח, נרות, גיטרות, בוגנוויליות, ים המלח וטרמפים ליריחו. איזו מין שלווה.
גיורא שושן, איש עם לחיצת יד חזקה וקוצר רוח למילים ארוכות, הגיע לנעמה ביום הראשון שבו עלתה על הקרקע ב־82'. חיפש מקום לעבוד בו את האדמה, "אידיאולוגיה, ציונות", הוא אומר. בתנועת המושבים נתנו לו לבחור בין רמת הגולן, הערבה או הבקעה. עכשיו יש לו מטע תמרים וגם להקת אתונות, שאחראיות לסילוק העשב, וזכר אחד, חמור שגיורא מצא עם רגל שבורה וריפא אותו, והוא שמרביע את כל הלהקה.
בכל הבקעה לא מוצאים חמורים עם חיים קלים כמו אלה שיש לחמורים של שושן. חוסים בצל, מלחכים עשב ושומרים על פיגורה דקיקה. אחרי הכל, כמה ירוק מיותר יש לבקעה להציע.
• • •
מירי רגב רחוקה מלהיות גיבורת היום בנעמה. רוב האנשים שפגשתי חושבים שגם אם היא באה לדברים מהתכוונות כנה, אופן הטיפול שלה מסב נזק. אבל הם, כמו אחרים שאפגוש במסע הקטן שלי, רק מבקשים להזכיר שלמרות ההצהרות של לאורה ריבלין שהיא לא מופיעה אצלם, אז בפברואר 2014 היא היתה שם עם "לילה טוב אמא", מחזה שבו היא משחקת עם הבת שלה ושל עודד קוטלר, נינה.
אני שואלת אם נעלבו מהדברים של קוטלר ונורמן עיסא. "כששחקן לא רוצה להופיע פה, אני לא נעלבת", אומרת מגי מיודק (66), מזכירת היישוב. "הרבה אמנים לא מוכנים להופיע מכל מיני סיבות, בכל מיני מקומות, אבל הם עושים זאת בשקט. אני לא חושבת שזה צריך להפוך לדיון פומבי.
"הרבה יותר מפריע לי שיש חברות ישראליות שלא מספקות שירותים לבקעה, בגלל שזה לא מספיק כלכלי להגיע לכאן. אני לא אקנה מזגן או מקרר מחברה שלא מספקת לי שירותים בבית שלי".
היא ובעלה הגיעו לכאן ב־1970, "היה ברור שהבקעה היתה מדינת ישראל. לא היתה שום שאלה בנושא. כשהגענו כמעט שלא היו פלשתינים מסביב. מעט כפרים עם מעט מאוד תושבים. צמחנו יחד, אנחנו והם".
"ומתי זה השתנה?" אני שואלת, לא מצליחה להפסיק לאכול מהפסטו של מתת. "מתי התחלתם להבין שאתם נתפסים כמתנחלים?"
"בהסכמי אוסלו", אומרת מירה שחר. "מהדיבורים על הגולן, פתאום התחילו לדבר גם עלינו. השאירו אותנו כמובלעת".
חמורים בנעמה. היישוב הכי דרומי במועצה // צילום: איתיאל ציון
מירה, שחצתה את החמישים, הגיעה לנעמה מפתח תקווה ב־84'. ארבעה ילדים יש לה ולאריה שלה, שלושה מהם נשארו לגור בנעמה. היא זוכרת את ההתחלה: את האשקובית בלי המזגן, את התורן היומי שהיה נוסע למרכז וכל אחד היה משאיר לו סל עם פתק לקניות, ואיך היתה מבועתת מהג'וקים ומהעכברים.
"אנחנו מבינים שצריך להגיע להסדר", היא ממשיכה, "זה שישראל לא יוזמת, זה בעוכרינו. במקום ללכת קדימה, הולכים אחורה. אנחנו צריכים את הפלשתינים והם אותנו. רובם עובדים פה, באופן עקיף או ישיר".
"אני מתנחל", אומר לי ינון, שומר על נחת במילים החותכות. "לגמרי מתנחל. כשהמשפחה שלי עלתה לארץ ב־1923, הם לא היו מתנחלים? ואלה שעלו לעין חרוד לא היו מתנחלים? זה תיאור של כבוד בעיניי. אין לי שום טענות למי שקורא לי בשם הזה. כל הטענות שלי הן לממשלה שלי. אני חושב שבשביל הנכדים שלי, צריך להגיע להסדר. אבל הוא חייב להיות מעמדת כוח. מעמדה שאומרת: זה שלי, ולכן אני המוותר. חברון היתה שלי, ואם אני מחזיר אותה, זה משהו שלי שאני נותן. יש לי פה שכנים מקסימים, אבל לא כולם היו פה בהתחלה. יש כאלה שהגיעו מהמפרץ ומסוריה".
יושבי השולחן מספרים על תהליך של צמיחה בבקעה כולה. הצעירים חוזרים, יש קליטה מתמשכת. ושלא אחשוב שזה רק יוקר המחיה שהבריח את תושבי הארץ אל האדמה הקשה והיפה. "זו איכות החיים, כי זה המקום הכי טוב לגדל בו את הילדים", אומר לי גיל רוזנבלום, הבן הבכור של מתת וינון. "למדתי ביולוגיה בירושלים, ומתישהו בשנה השלישית של הלימודים הבנתי שאין מקום אחר".
באינתיפאדות, הוא אומר, היו אנשים שעזבו את הבקעה, בעיקר כאלה שלא היה להם קשר אל האדמה, כי היה בלאגן שאותו עשו פלשתינים שהגיעו מלמעלה, משכם, חברון ורמאללה. "כל הילדוּת שלי היתה ביחד עם השכנים הערבים. בצוק איתן שירתתי בעזה, והפועל שעובד אצלנו שנים אמר להוריי שהוא מצטער על ההרוגים בעזה, אבל הוא לא מכיר אותם, ואותי כן. אמר להם שהוא מתפלל שלא יקרה לי כלום".
יש לך חברים פלשתינים?
"לא יודע אם אפשר לקרוא לזה חברים, אבל יש קשר. אני חושב שרובם הם על הכיפאק, רוצים לחיות בשלום בדיוק כמוני".
ולאן יוצאים לבלות בבקעה?
"בדרך כלל לירושלים, אבל כשהייתי צעיר, גם עמק יזרעאל או עמק חפר באו בחשבון. לצעירים של הבקעה אין גבולות כשזה נוגע לבילוי. עולים לאוטו ונוסעים גם אם זה רחוק".
• • •
ממשיכים צפונה, לקיבוץ נערן. 80 ק"מ אורכה של הבקעה מקצה לקצה, ולנוסעים בה, בכביש 90 הצר, הם נדמים יותר. מטעי תמרים משבצים מרחבים צהובים, עדרי צאן וחבילות חציר. מסגדים שולחים כיפות קטנות בתכלת לפגישה עם השמיים הכחולים של הבקעה, שם אלוהים יושב, ואינשאללה, חושב על כל מה שברא. פה ושם חולף טרקטור מאובק, כלי רכב עם לוחיות זיהוי שלנו או שלהם, והאיש מן הבקעה על גב המשאית, מהשיר של חפר, הוא עכשיו תאילנדי.
הקיבוץ המאוחד הקים את נערן ב־1977. באתר המועצה מקפידים לתאר את היישוב היהודי העתיק שחי בבקעה, מספרים על נערן העתיקה ועל שרידי בית כנסת עתיק מהמאה השישית, שסמוכים לשם. בתחילת שנות התשעים, משבר כלכלי וחברתי גרם לעזיבתו של גרעין המשפחות המרכזי ולהתפוררות הקיבוץ. ב־99' הוא יושב מחדש על ידי בוגרי תנועת המחנות העולים.
הוא בנוי מכמה גרעינים, שחיים ביחד לפי מודל כלכלי שיתופי. 80 חברים בני 40-27, ועוד 26 ילדים. משלבים עבודה חקלאית עם הדרכת נוער ביישובי האזור, עבודה במחנות העולים והדרכה של סמינרים לבתי ספר, העוסקים בציונות וביהדות.
עצים גדולים מספרים על הוותק, מטילים צל נדיב על הדשאים ועל מרפסות המגורים של החניכים, שבאים לסמינרים בטבורו הירוק של המשק. כשאנחנו מהלכים על השביל לכיוון המזכירות, אני יכולה לדמיין את אלמה שלי, שבחודש הבא תצא מהבית לשנת שירות של המחנות העולים, וכבר כמה פעמים באה לכאן לסמינרים. יכולה לראות את ראשה, צהוב כמו ההרים שמקיפים את המשק, מציץ במעגל על הדשא כשהיא מתפלמסת בלהט השמור לבני 18. כמה נסערת היתה כשהבינה שנערן נמצא מעבר לקו הירוק ומה זה אומר על כל השקפת עולמה אם היא הולכת לשם.
"אהוד ברק הוא שהעלה את הסיפור של החזרת הבקעה, הוציא אותה אל מחוץ לקונצנזוס", אומר לי ברק וייס, מזכיר הקיבוץ. גבר מרשים, עוד מעט בן 31, שגדל ביטבתה, למד חינוך בבית ברל, נישא והיה לאבא בנערן. במשרד שלו תלוי דיוקן של האב הרוחני, ברל כצנלסון, נראה מבסוט מהצעיר שמתעקש להמשיך את דרכו.
"באופן אישי אני מהזן השמאלני, אבל בקעת הירדן היא חלק מהחברה הישראלית. וזה לא קשור לעמדה שמאלנית או ימנית, זה קשור לעמדה ציונית. אני חושב שלפתרונות ציוניים מורכבים אין מקום בשיח הציבורי, וזה מה שמדאיג אותי. למי יש כוח לשמוע בן אדם שהתשובה הכי קצרה שלו היא חמש דקות?
"אנחנו רוצים לחיות בשלום, לצד הזכות הבסיסית להתיישב בארץ ישראל. אני חושב שגם האנשים שגרים ביריחו ובעוג'א רוצים שלום. את יהודה ושומרון צריך להחזיר, לכאן אנשים הגיעו מסיבות אחרות. האזור הזה לא היה מיושב. כל היישובים כאן צמחו מתוך עבודת החקלאות ומתוך מתן שירות. ועד שבגין פרץ את האיסור על העסקת חקלאים, היתה פה התיישבות פלשתינית קטנה מאוד".
אנחנו הולכים לאורך גדר המערכת, מטעי תמרים בנוף, ועצי תמר מצוירים על קירות הגן החדש ששיפצו, עליו גאוותם. הצללים המתארכים לקראת ערב צובעים את הרי גלבוע ושומרון בסגול ובאדום, ושוב אני חושבת על אלמה, שבעוד כמה שבועות תעמוד גם היא מול היופי הזה, תנסה לסדר לעצמה את הראש עם מה נכון ומה לא, וירחב בה השקט, שמשכיח את כל סערת המקום.
• • •
נעים לי שם, רוצה עוד, אבל משה נאור, המלווה שלנו, מנסה לרדוף אחרי השעון. דוחק בנו שנמשיך להתגלגל. הוא בן 36, משה, דתי עם אישה חילונית. באו מרעננה לרותם, היישוב הכי רוחניקי בבקעה, והם מגדלים כאן חמישה ילדים. על הרגע הראשון אמרתי לו שהוא נראה כמו פוסטר של נוער הגבעות. שמלווה כמוהו יכול להביא רק צרות. צחק. אמר שבבקעה אין בריונים כאלה. "לא תמצאי חקלאי אחד שמסוגל לעקור עץ זית שנטע חקלאי אחר, ולא משנה מאיזה צד".
מגבעת הקשתות בקיבוץ גִלגל, הנוף נדיב במיוחד. רוח מרכינה קוצים של קיץ, והפיסגה המשולשת של הסרטבה מזדקרת מתוך החמוקיים של רכס ההרים בדרום־מזרח השומרון. שם למעלה מבצר קדום, ולשם מטפסים בני הבקעה בטקסי סיום והתבגרות.
אני עומדת ליד בני צדוק, שמילא שורת תפקידים ציבוריים במועצה ונשוי לגליה, הקוסמטיקאית של הבקעה. שלושים שנה הם יחד, את כולן עשו בגִלגל.
הבסטה של אבו ראעד ליד מחולה. לרגע לא מפסיק לחייך // צילום: איתיאל ציון
הוא גדל בהרצליה לזוג הורים שהגיעו מתימן. אבא שלו היה מאושר מזה שהילד הלך לטעת חיים בארץ שבה המליכו את מלכי ישראל. "מבחינתו זו היתה ציונות מובהקת, מקור לגאווה", הוא אומר כשאנחנו עומדים על הגבעה, שממנה, בימים של גשם, רואים קשתות מרהיבות בשמיים.
ידי זהב יש לצדוק, שהיה מעורב בהקמת בית הדפוס במשק. ידיים שבהן בערה אמנות שזורמת אצלו במשפחה שנים אחורה, עד שלפני כמה שנים הלך ללמוד צורפות במכללת יזרעאל. עכשיו נמצאת בסלון הבית שלו קולקציית תכשיטים שיצר, כסף ואבנים טובות.
אחר כך, כשנשב לקפה ושוב תמרים על הדשא, אשאל אותו מה יש בבקעה שהביא אותו אליה בגיל 18 ומחזיק אותו עד היום, והוא בן 54. בני ידבר בשבחם של המרחבים האינסופיים, על איך שהוא רואה את הבקעה מוריקה משנה לשנה, זוכר איך היה עומד בטרמפיאדה ואוטו היה עובר פעם בשעה.
"אני חלק מההתפתחות הזאת. מקבוצת האנשים שלא באו מאידיאולוגיה משיחית. מפלגת העבודה הקימה את גִלגל, לא המפד"ל. פתאום מערערים על הלגיטימיות שלנו? אני מאוד נעלב כשמדברים עלינו כאילו זה חו"ל. אין מקום לאמירות כאלה. אני מחסידי התיאטרון, צורך תרבות בלי סוף, אסכולות תיאטרון ירושלים. אבל פה התגובה שלי מאוד קיצונית. המעמד של בקעת הירדן עדיין לא ברור, מי אתם שתקבעו?"
הקהילה הבינלאומית אומרת שהישיבה שלכם פה לא חוקית.
"שהם יגידו מה שהם רוצים. אני מצפה שהעם שלי, האח שלי, לא ייצא נגדי. לא יגיד שאני חו"ל. אין מקום להתלבטויות בעניין הזה".
• • •
ממשיכים לתומר, לבית של עזריאל שני, איש הפלפלים והציפורים. כל ילדי הבקעה מכירים את הכלוב הענקי שנמצא בכניסה לבית המשפחה, שם תוכים, תוכונים, לאב־בירדס, מקהלה צבעונית של ציפורים טרופיות, ומכולן עזריאל הכי אוהב את זאת עם הראש הסגול.
אני מסתכלת עליו כשהוא עומד מחייך בתוך הכלוב, בנות טיפוחיו מתעופפות סביבו, ילד בן 62. גדל בחולון, הגיע לתומר ב־1980, שימש מנכ"ל מו"פ ומנכ"ל החברה הכלכלית. 500 דונם פלפל הוא מגדל, ועוד 150 דונם תמרים. רובם הולכים לרוסיה ולהולנד. חקלאי מצליח, שעד גיל 27 לא חלם לעזוב את העיר, שמעולם לא ביקר בתנועת נוער.
"עבדתי ביהלומים והייתי במצב כלכלי טוב, עד שהרגשתי שאני מוכרח שינוי. שלא בא לי כל בוקר ללכת לעבודה רק בשביל להגדיל איזה חדר. סימה ואני כבר היינו נשואים, התלבטנו בין שעל לתומר, ובאנו לפה. הבכורה שלנו, שהיום היא בת 36, היתה אז בת חצי שנה".
שלושת ילדיהם גרים בתומר. יובל, האמצעי, בן 33, נכנס הביתה, והוא עצבני. מתברר שלפני כמה זמן היתה כתבה ב"הארץ" על זה שהחקלאים בתומר מעסיקים ילדים פלשתינים. "באותו בוקר צעקתי על הקבלן למה הוא מביא ילדים. אמרתי לו: 'אל תביא לעבודה מי שמתחת לגיל 16 בלי תעודת זהות'. והוא אמר לי: 'הם בחופש ואין להם כסף. הם מנסים בכל דרך לעבוד. יש שם משפחות עם עשרה ילדים שרוצים לאכול'.
"הוצאתי היום ארבעה חבר'ה בלי תעודת זהות. עכשיו אני נוסע ורואה תקשורת זרה שמצלמת ילדים".
אז למה אתה לא הולך להתראיין, להסביר?
"הפסקתי להתראיין לפני חצי שנה. כל אחד מוציא את המשפט שהוא רוצה ממה שאתה אומר. לפי 'כביש 90', הסידרה של מודי בר־און, אתה בכלל חושב שהבקעה היא ג'יפה וזבל".
ענבל ואבי והעז שלהם ביישוב רותם. בתי היישוב נראים כאילו בתיה עוזיאל היתה מעורבת במלאכת ההקמה
עזריאל אומר שהיתה הקצנה בשיח בגלל תוצאות הבחירות. "חבר ילדות שלי אמר לי: 'אתם עם אחר. אנחנו שני עמים'. אני חקלאי. מושבניק. לא באתי ליישב את ארץ ישראל. באתי לאדמה. פתאום אני מתנחל. אני רואה איך הדברים מוצגים בתקשורת, ואני לא מבין על מה מדברים".
אני אומרת לו שאבא שלי תמיד אמר שההתיישבות ביהודה ושומרון תגמור את זו של הבקעה, והוא עונה שאין לו בעיה עם המילה התנחלות, זאת הקונוטציה שגומרת אותו. "יש לי מאתיים פועלים ביום, אני חביב הבקעה. לא אגיד שכולם אוהבים אותי, אבל יש יחסים שהם הרבה מעבר ליחסי עבודה".
לבית נכנסת סימה, אישה גדולה עם הרבה כוח. שנים היתה מורה לספורט בבית הספר, ועכשיו היא מלמדת פילאטיס. "אני מזמינה את קוטלר אלינו הביתה", היא אומרת, "שיבוא לפגוש אותנו", ועזריאל מייד מצרף את נורמן עיסא להזמנה.
"שיבוא לפה, אהלן וסהלן. שיראה איזה שיתוף פעולה יש לנו עם הפלשתינים, איך הם יושבים איתנו על המרפסת ומדברים על החיים ועל הכל. נכון שאין שוויון, ויש מקום לשיפור, אבל להגיד שאנחנו שורש הבעיה? אנחנו חלק מהפתרון".
• • •
את ארוחת הערב אנחנו אוכלים עם דוד אלחייני, ראש המועצה. קבע איתנו במפגש הבקעה, בסניף של קפה קפה. מפגש הבקעה הוא הלב. שם תחנת הדלק, השווארמה שאף אחד לא מוכן להמליץ עליה, חנות יד שנייה, עוד מזנון, ומלמעלה הפסל שגנדי הזמין מתומרקין, שהתיך כלי נשק למין קנה מאיים, לא ברור בדיוק על מי ולמה.
לא נעים הפסל ולא נגמר האוכל, ואני חושבת שיש משהו מפתיע בהופעה המטופחת של אלחייני. למחרת, כשנעלה אחריו אל מצפה הסרטבה, לקבל הסבר על הנוף, על מאגרי תרצה, שבהם מי החמצן של גידולי התמרים בבקעה, יגיד לי אלחייני שהוא מתעמל חמש פעמים בשבוע. שהתחיל כי היתה לו טראומה מכל המשקל שהעלה כשעבר מעבודת חקלאות לעסקנות ציבורית. הוא היה אז יו"ר ועד יישובי הבקעה, שרים הגיעו לבקר בלי סוף, מה שאומר הרבה ארוחות, והוא השמין בטירוף. מאז, הם הפחיתו משמעותית את הביקורים, והוא את המשקל.
טברייני שבגיל 14 הלך לבית הספר הימי במכמורת. היה סגן מפקד דבור, אחר כך קצין שלישי בצי הסוחר. הים הוא אהבתו הראשונה. בגיל 23 נישא לחנה, אהבתו השנייה, וכשהגיע לבקעה התאהב בשלישית. ב־83' הגישו הוא וחנה בקשות להיקלט בשני יישובים, רועי וארגמן. "רועי לא ענו לי עד היום", הוא צוחק.
במושב ארגמן נולדו שלושת הילדים שלהם, ושם הקימו דוד וחנה משק תבלינים. הוא מכור לאקשן, העיניים שלו נדלקות בכל פעם שהוא נזכר בפעילות מחאה שאירגן, בתשומת הלב שמשך. כמו אז, לפני יום הכיפורים של שנת 95', כשלקח 650 מתושבי הבקעה ובתגובה להסכם אוסלו ב' הם חצו את הגבול לירדן עם מכתב באנגלית, שבו הם פונים למלך בבקשה להפוך לנתינים שלו. המח"ט הירדני רק התעניין בנימוס כמה זמן הם מתכוונים להישאר, איתן הבר צילצל בלי הפסקה להפציר בהם שיחזרו כי זה נמצא בכל רשתות הטלוויזיה, ו"בסוף נשארנו שם שלוש שעות, היינו נתינים של המלך חוסיין".
כבר שש שנים ושלושה חודשים שהוא מכהן כראש המועצה. "יש כאלה שקוראים לי הורדוס, כי אני בונה הרבה, יש כאלה שקוראים לי שריף", הוא אומר, אפילו שמעולם לא הסתובב עם נשק. אומר שזה יוצר ביטחון מופרז שרק עלול לסכן את מי שנושא אותו.
אבל כן, הוא מודאג. הוא מודאג, כי אין אמירות ברורות שאומרות שבקעת הירדן תישאר בידי ישראל. "כשמדברים על גושי התיישבות, אריאל, למשל, לא מזכירים אותנו. מוציאים אותנו מהמשוואה. אני מוטרד כי אנחנו לא יוזמים הסכם, מה שאומר שבסוף יכפו עלינו הסכם שלא בטובתנו".
הוא אומר שמעולם לא נזרקה אבן על המכונית שלו, שהוא ביחסים טובים עם כל המוכתרים בסביבה. שעל הפיגועים בסביבה לא אחראים השכנים.
"ארגמן משקיף מלמעלה על הכפר זובידאת. לפני שנתיים נרצח בחור בצומת תפוח, ואחרי שבוע היה 'תג מחיר' בשני כפרים, בהם זובידאת. נכנסתי לכפר לבדי, הגעתי עד למכונית ששרפו שם, התקהלו סביבי מאתיים פלשתינים, אבל לא פחדתי. הם מכירים אותי, זאת מערכת יחסים של שנים.
"כשבא המוכתר, אמרתי לו: 'ברור לך שזה לא אחד משלנו. ההדגמה של הדו־קיום פוגעת באינטרסים של אחרים'. אמר לי המוכתר: 'בוא נצא לכביש ביחד. שיראו אותנו'. יצאנו ביחד.
"אחרי שבוע בא אלי ראש המינהל האזרחי להודות לי. אמר שהתפרסמה כתבה ברמאללה, שלפיה בזכותי נרגעו הרוחות.
"לפני חצי שנה הייתי בחתונה באחד הכפרים. אשתי והבת שלי הופרדו ממני והלכו לחגוג עם הנשים, ואני חגגתי עם הגברים. לרגע אחד אף אחד מבני המשפחה שלי לא הרגיש מאוים".
• • •
באותה תחושת ביטחון שלח אותנו אלחייני לישון ברועי. לחש לאיתיאל הצלם, שאני לא אשמע, לפנות בשלט לכיוון שכם, הדרך קצת חשוכה ועוברים דרך כפרים, אבל אי אפשר להתבלבל, כי יש את מחסום בקעות שישמור שלא נטעה. שם נפנה ימינה לכיוון רועי.
והחושך היה חושך, והשלט לשכם היה מבהיל, ועל הכביש היו מכוניות עם לוחות זיהוי שכתוב עליהן P. ריח של אוכל טוב עמד באוויר, בסיומו של עוד יום רמדאן, אבל בסלולרי אין קליטה, והבטן מתהפכת לי מפחד. אני מקללת את אלחייני ואת משה שככה השאירו אותנו לבד בחושך. ביום שישי, כשמחבל נורה במחסום של בקעות, התברר שהוא יצא מעוג'א, דווקא כן מהכפרים של האזור.
"אני מציע לך להסתכל על זה אחרת", אמר לי אלחייני בטלפון, "הבחור הזה עבר מלא יישובים בדרך למחסום. היה יכול להיכנס לכל אחד מהם ולהרוג אזרחים, אבל הוא בחר שלא. הוא נסע עד המחסום בשביל לפגוע בחייל". אדוני ראש המועצה, אתה מתחיל להישמע כמו אקטיביסט מהשמאל.
אלחייני. "יש כאלה שקוראים לי הורדוס, כי אני בונה הרבה" // צילום: איתיאל ציון
בסוף אנחנו מגיעים לרועי, שם שנולד מראשי תיבות, רמת עוזי יאירי, מפקד הצנחנים שנהרג בחילוץ בני ערובה במלון סבוי. ארבעים משפחות חיות שם, בחושך זה נראה פחות. אנחנו מחפשים את הצימרים של נורית צוברי, ובסוף מוצאים. אישה דקה, חייכנית שמעירה את המדבר בעבודות החרוזים שלה, מחרוזות לצווארה ומחרוזות בחדרים.
"אנחנו מאותה שכונה", היא מחייכת. "אני גדלתי בבית זית, ואת במעלה החמישה".
"אז למה באת לפה?" אני כמעט צועקת.
"כי תימנים עושים שמונה ילדים, ובבית זית רק אחד מקבל משק להמשיך. כל מקום שלא מכירים מפחיד בלילה. חכי לבוקר, את תתאהבי. הנוף יצית בך געגוע להרי יהודה".
וזרח השמש, והגבעה הצחיחה שנגלתה לעיניי דווקא העירה געגועים לסיני. קבענו עם משה, המלווה שלנו, ארוחת בוקר ברותם, יישוב אקולוגי דתי־חילוני, שם הוא גר, ושם נמצא בית הקפה הכי שווה בבקעה.
בשעת בוקר הגבעות מלאות בעדרי צאן שמלחכים את שיבת הקיץ. האוטו מטפס למעלה, הבקעה עוצרת נשימה בשעה הזאת. בכניסה ליישוב, על צלע ההר, עדר העיזים הקטן של ענבל ואבי ושני הילדים שלהם. משפחה יפה, כמו מסרט הוליוודי. אבא חולב את העז ביד, לידו בנו בן ה־3, מתרכז בתנועה, מבקש ללמוד את המלאכה.
ענבל צוחקת. אומרת שזה לא רומנטי כמו שזה נראה. היא לא מפסיקה לזוז מצד לצד, שלא תתעורר בתה בת החודשיים שישנה במנשא שעל גופה.
בתי היישוב נראים כאילו בתיה עוזיאל היתה מעורבת במלאכת ההקמה. בתי בוץ, בתים מקש ובתים המשלבים בין יורט, האוהל המונגולי, לבין קרוואן. כמו הבית של משה, למשל. וישנו האוטובוס של ריקי אוגול, שעומד בשולי היישוב. שבע שנים לחץ עליה בעלה שיקנו אוטובוס, עד שמצאו באגד אחד במחיר שיכלו להרשות לעצמם, הוציאו את הכיסאות, גירדו את כל המסטיקים. היא היתה בטוחה שהוא רוצה להקים צימר, אבל הוא אמר שזה יהיה הסטודיו שלה, ומאז היא מעבירה בו חוגי ציור ופיסול לילדי המושב. שם היא גם יוצרת את השירים שלה.
ריקי היתה בת 14 וחצי כשערן שלה אמר לה שתהיה אשתו. הוא חזר בתשובה. שנתיים אחריו גם היא. 13 שנה הם בבקעה. שישה ילדים, בית ואוטובוס מלא בצבע, שמשקיף אל הנוף.
את אחיה היא מגדירה כשמאלן קיצוני, שחי בלונדון. "אנחנו מתווכחים באהבה, מוחקים אחד את השני בפייסבוק באהבה. אני לא יודעת לריב. אני חושבת שיש מקום לתקשורת להאיר מקומות חיוביים".
• • •
מקומות עם נוף משתדלים פחות. לא בית הקפה החלבי שאדלה ורויטל פתחו מטרים ספורים מהסטודיו של ריקי. הכל נעשה במקום, מאפס. במטבח החצילים נקלים על האש, הלפות נאפות, עוד מעט יהיו לגליל עם חצילים, גבינה וקצת פסטו. הירקות, הביצים - הכל טרי ומדויק. את הפרנסה מביאים אנשי הבקעה, החבר'ה מעמק המעיינות וקבוצות תיירים.
אדלה (27) גדלה בירושלים, יראת שמיים שלא ממהרת להתמסר לשיחה. אומרת שהיא מתה על השפה הערבית. "תמיד כשאני חוזרת הביתה בלילה, אני מקשיבה למוסיקה ערבית בקולי קולות. אני מאמינה בתורה, בארץ ישראל השלמה, ומצד שני אני בעד שיתוף פעולה. אני לא חושבת שאני אוחזת בתשובה חד־משמעית. רק מקווה לשלום, אמיתי ומהותי".
אם לסכם את פטפוטי הבוקר בקפה, הרי שרותם מצטיין בחברותא, בערבי גיטרה ובמרפאים אלטרנטיביים. את החילונים לא פוגשים בבוקר, הסבירו לי שהם קמים מאוחר, ובגלל שזה לא יישוב חקלאי, הקירבה לשכנים הפלשתינים כמעט לא קיימת. או, במילים של אדלה, "אנחנו פה במין מגדל שן גבוה. לפעמים אני מצטערת שהילדים שלי לא חשופים לכל המורכבות שיש בחברה הישראלית, כמו שאני הייתי כילדה בירושלים. אני חושבת שהיה עדיף לו היו פוגשים כל מיני ומחליטים מה לקחת".
הכניסה לברוש הבקעה, כפר האמנים של האזור, עוברת דרך תחנת דלק שוממה, שנראית כאילו נשרפה, מבנה משטרה שהשאירו הבריטים ובריכת שחייה מול מבנים צבועים שנולדו בשביל תרגול לוחמה בשטח בנוי ושבו לחיים אחרים כשייה עופר, מפקד גדוד שקד, הקים שם את כפר הנופש שלו. באוקטובר 2013 הוא שמע רעשים, יצא מהבית ונרצח במכות גרזן.
קבוצת האמנים שמאכלסת היום את המקום - 23 ציירים, פסלים, מוסיקאים - ועוד ארבעה ילדים הסתובבו אז בשטח למצוא לעצמם מקום. באותו לילה הם היו אמורים לישון שם, אבל זה התבטל ברגע האחרון. אחרי הרצח, כתגובה ציונית הולמת, הירשו להם להקים שם את היישוב שלהם.
במבני העץ ששימשו פעם כצימרים גרים הרווקים, במבני האבן - הנשואים. בגינת הירק צומחים כרובים וחצילים לצד פסלים. כבר שנים שבריכת השחייה עומדת ריקה, כמו פה ענק וצמא כל כך.
האוטובוס של ריקי אוגול ברותם. מעבירה בו שיעורי ציור ופיסול // צילום: איתיאל ציון
בשבילי היישוב אנחנו פוגשים את תמר רייס. מוסיקאית בת 30, ילדת ירושלים שחיפשה מקום משלה, חיה במגדל עוז שבגוש עציון ובקליה שליד ים המלח, עד שהגיעה לבקעה לפני שנתיים.
"חיפשתי מקום שלא יהיה גמור, שאבוא אליו עם האנרגיה שלי, שאתבטא בו. ניסיתי לחיות בכל מיני מקומות, אבל הם כבר היו גמורים. אני רוצה מקום שבו אוכל לטעות את הטעויות שלי. קנבס חלק".
אני אומרת לה שהבקעה רחוקה מלהיות קנבס חלק, והיא אומרת: "לא באנו לנשק את האבנים. אם יגידו לנו לפנות, בטח בשביל שלום, אנחנו נפנה מייד. את החלקת המצפון שלי אני עושה בזה שאני אומרת שזו הדרך שלי לקבל דמוקרטיה. הממשלה שנבחרת פה היא שלי, וכבר שנים רוצה בהתיישבות בבקעה. כשזה ישתנה, אני אלך מפה".
את יכולה להבין אמנים שאומרים שהם לא רוצים לבוא לכאן?
"אני לא חושבת שצריך להכריח אמן, ואני לא פוחדת מהשיח הזה שמתקיים בתרבות. אנחנו עוד יכולים לגלות ששרת תרבות שלא רוצה באמנים, והאמנים לכאורה לא רוצים בה, עשויה בסוף להוביל תנועה תרבותית אמיתית, שיכולה להחיות משהו. אחרי שאנשים יסיימו לבכות, הם שוב יתחילו לדבר".
• • •
מהיישוב הכי צעיר אנחנו נוסעים למחולה, ראשון היישובים, שהוקם בבקעת הירדן ב־1968. התחיל כהיאחזות נח"ל והפך למושב עובדים, המשתייך לזרם הדתי־לאומי. כאן חיים בידידות, תורה ועבודה, וכאן מגדלים משה רייס ושמאי פרויטר, האיש עם כפות הרגליים הכי גדולות בבקעה, 400 דונם תבלינים.
כשמתקרבים לשדות שלהם נלכד האף בעננה של כוסברה, בזיליקום, מרווה, מיורן לימוני ונענע. ריח בושם כבד, כאילו אלוהים מתכונן לארוחת ענק.
לרייס יש שבעה ילדים. שש בנות ובן. לפרויטר, שכולם קוראים לו פורי, שישה בנים ובת. שידוכים לא יצאו מהסימטריה ההפוכה, אבל חברות אמיצה יש, ועסק שברוך השם פורח. רייס הגיע מכפר פינס, פורי מקריית אתא. באו לבקעה ב־68', כי היה ברור שצריך ליישב אותה. מאז הם שם, קשורים בה וביושבים עליה.
"זה נראה לי משהו מאוד יפה", מספר לי רייס מעשה ראשונים. "תלם ראשון, ממטרה ראשונה, זריעות ראשונות. עוד לא קלטו אז את עוצמת הניצחון של ששת הימים. אמרו, בואו נרחיב את היישובים של דרום עמק בית שאן, מה שהיום נקרא עמק המעיינות. להתיישב בבקעה היה המעשה הציוני, שהיה מוסכם על כולם ללא עוררין".
"הגעתי מסיבות אידיאולוגיות", אומר פורי, "אבל זה לא מתקרב לפירוש שאת תיתני לזה היום. מפ"ם תמכו בנו אז, כי חשבו שזה נכון. אם היינו מתיישבים במקום זה בגליל או בנגב או ביהודה ושומרון, הכל היה אחרת. אני מרגיש קצת אובר חוכם לדבר עכשיו בדיעבד".
הוא עוצר לדקה ארוכה, ומוסיף: "אני מרגיש נבגד, אבל אני לא חושב שמישהו בגד בי. זו הרגשה אישית. הזיכרון שלי לא קצר, כי אני הייתי פה. נשארתי במחולה. ממשלת ישראל ביקשה ממני לחיות פה. כשהיא תבקש ממני לפנות, אפנה".
ואני מסתכלת על השניים האלה, שמדברים בקור רוח קורע לב על השבר, על ההתפכחות שנכפתה עליהם, על שנים שבהן החרדים ייבשו את כל הצרכים שלהם. ואני אסירת תודה שלפחות הם צוידו בשכל ובהומור כדי להתמודד עם כל אלה.
הפועלים התאילנדים בדיוק אוכלים צהריים כשאנחנו יוצאים. אם לא היתה בושה בעולם, היינו מצטרפים אליהם. הארוחות של התאילנדים ברחבי הארץ הן תמיד מושא תשוקה שאף פעם לא ממומש. על אם הדרך, צמוד לסביח של "ציפורה", פרוסה הבסטה של אבו ראעד. עגילים, משקפי שמש, משחקים לילד - הכל בסביבות 10 שקל. במקור אבו ראעד הוא מעין בידאן שליד שכם, הגיע לבקעה לפני עשרים שנה ועכשיו הוא גר בכפר סמוך לעסק שלו. כבר חצה את השישים, ולרגע לא מפסיק לחייך.
כשאנחנו שואלים אותו מה יהיה, הוא אומר שזה הכל בגלל כביש 6. שנכון שכביש 90 קצת יותר איטי, אבל אין פקקים ואין רמזורים. "זו ארץ כל כך קטנה. למה כל כך חשוב להגיע מהר מהר. אפשר לנסוע לאט. למה, לא יפה הדרך?"
חזרנו דרך כביש חוצה שומרון. אני חושבת שזו היתה הפעם הראשונה שנסעתי בכביש הזה. וחשבתי על קווים ירוקים וקווים אדומים, עד שהגענו לתל אביב, שחגגה לילה לבן.
hillaal1@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו