יולדות ובוכות

"הדיכאון של אשתי נפל עלי כרעם ביום בהיר. מה זה קשור אלינו בכלל, הדברים האלה? כשהיא שקעה בדיכאון, רציתי להאמין שזה יעבור לה, שזה לא רציני, שהיא רק מאיימת לפגוע בעצמה. אמרתי לעצמי שהיא לא באמת מתכוונת לזה. שהיא רק שולחת אות מצוקה וצריכה תשומת לב. זה מנגנון שלא רוצה להאמין שזה משהו אחר, חמור בהרבה". 

דוד (שם בדוי) עדיין לא מעכל. אשתו, ע', בת 35, התאבדה בחודש מארס האחרון, בעקבות דיכאון חריף לאחר לידה. היא השאירה אחריה ילד בן 5 וילדה בת ארבעה חודשים, ובעל מלא שאלות ותהיות.

"כמו ההריון הראשון, גם ההריון השני עבר בסדר גמור", משחזר דוד, שעובד בשוק ההון. "לאשתי היו חששות לגבי גידול שני ילדים, היא דיברה על זה הרבה, אבל לא בצורה היסטרית. היא הסתכלה על אחותה הגדולה, שיש לה שלושה ילדים, והשוותה את עצמה אליה - 'איך היא מתקתקת דברים, הבית מתוקתק, הכל בא לה בקלות'. אמרתי לה שזה רק נראה כך כלפי חוץ, ולכל אחד יש את הבעיות שלו. אמרתי לה: 'זה קטן עלייך, את יכולה לטפל גם בחמישה ילדים'".

הבת נולדה בחודש דצמבר, בניתוח קיסרי מתוכנן. ע' נראתה מאושרת, הצטלמה עם התינוקת, חיבקה ונישקה אותה בנוכחות הקרובים. שום סימן לדיכאון חמור לא נראה באופק.

"זה התחיל למעשה מחוסר שינה", נזכר דוד. "התינוקת ישנה, אבל ע' היתה שוכבת ומסתכלת על התקרה כל הלילה. היא שיתפה אותי במחשבותיה, אבל גם עכשיו קשה לי להבין מה עבר לה בראש.

"היו לה מחשבות לא להיות כאן, לפגוע בעצמה ולפגוע באחרים. אמרתי לה 'את לא תפגעי באף אחד'. עודדתי אותה, הלכנו יחד לפסיכיאטרית. היא מאוד פחדה מאשפוז, פחדה פחד מוות מטיפול פסיכיאטרי וממצב שייקחו לה את הילדים".

כמו יולדות רבות, גם ע' חששה מפנייה לגורמי בריאות הנפש. במחקר ישראלי מ־2006 נמצא שכל הנשים שאותרו כסובלות מסימני דיכאון שלאחר לידה סירבו לפנות לטיפול במרפאה פסיכיאטרית, מה שמגביר את חשיבות הזיהוי והאיתור דווקא בטיפת חלב.

בסופו של דבר, ע' הלכה מרצונה לקבל טיפול פסיכיאטרי בקופת חולים, והחלה ליטול תרופה שהומלצה לה. "משם זה רק הידרדר. היא התחילה לחשוב מחשבות אובדניות, שהתדירות שלהן הלכה וגברה".

אתה זוכר את השיחות האחרונות שלכם? 

"לאורך התקופה דיברנו כל הזמן. הסברתי לה שזה בראש שלה, שאלו מחשבות לא הגיוניות וזה עניין ביולוגי, זמני, שיעבור בתוך כמה חודשים. היא פחדה לטפל בילדים, והזכרתי לה שאנחנו עושים הכל ביחד - אני קם בלילה, אני מחליף חיתולים ואני גם מנקה את הבית. אמרתי, 'מה שאת לא תעשי - אני אשלים'. וגם המשפחות שלנו עזרו הרבה. הראיתי לה באינטרנט שזה דיכאון אחרי לידה, שלושה חודשים וזה יעבור".

כמו משפחות רבות במצבם, הם החליטו לא לשתף את הסביבה בחומרת המצב. דוד היה משוכנע שהם יוכלו להתמודד עם הדיכאון.

"אף אחד לא ידע על המצב שלה. גם למשפחה שלי לא סיפרנו מייד בהתחלה. אני לחצתי שחברות שלה יידעו, כי חשבתי שהן יכולות לעזור, וכי זה לא משהו שצריך להתבייש בו. אבל היא לא רצתה. נעדרתי המון מהעבודה. הסברתי שיש לי בעיה בבית, אבל לא אמרתי מהי". 

גם כשע' התאשפזה בבית החולים הפסיכיאטרי גהה לאחר ניסיון פגיעה בעצמה, הם המשיכו להסתיר. בתום שלושה שבועות של אשפוז שוחררה ע' לביתה, בניגוד לדעת הרופאים. דוד חתם על מסמכים שלפיהם הוא מודע לחומרת מצבה הנפשי, ובבית החולים הורו לו לדאוג שהיא תהיה כל העת תחת השגחה.

"אחרי שהיא שוחררה, היא לא שידרה שום אות מצוקה. היא הלכה עם הילד לגן שעשועים, הכל נראה מתקדם לכיוון הנכון. הייתי אופטימי. עד שהבנתי שהכל הצגה. יום אחד חברה שלה התקשרה ואמרה לי שאשתי לא רוצה להיות כאן, שהיא רוצה למות. זה גמר אותי.

"חשבתי שחל שיפור, וטעיתי לגמרי. השינוי היה בהתנהגות, אבל לא היה שינוי מנטלי. הבנתי שהיא מסתירה ממני מה שהיא מרגישה, מתוך רצון להתחשב בי, שלא אדאג.

"דיברתי איתה, אמרתי לה להגיד לי את האמת. כל יום שוחחנו כמה שעות על מצבה. והיא היתה כל הזמן תחת השגחה, תמיד היה איתה מישהו. אבל היא המשיכה לומר, 'לא טוב לי, המחשבות לא עוזבות אותי'". 

הם שיתפו בהדרגה את המשפחות במצבה של ע'. ע' התכוננה לסיום חופשת הלידה וקבעה תאריך לחזרה לעבודתה. דוד והמשפחה שמחו שהיא מראה סימני התאוששות.

"תמיד ניסיתי להיות אופטימי. חשבתי שכרגע קשה לה, כי היא כמו ילדה קטנה שתלויה באחרים, וזה עיצבן אותה. חשבנו שברגע שהיא תשוב לעבודה המצב ישתפר - היא תיכנס לשיגרה, תעבוד ותרגיש מועילה".

ב־26 במארס, שישה ימים לפני מועד שובה לעבודה, נטלה ע' את האקדח של גיסה השוטר והתאבדה בירייה בבית אחותה, במרכז הארץ.

"הייתי בישיבה כשקיבלתי שתי שיחות רצופות מאחותה. צילצלתי אליה מייד והיא אמרה לי רק שע' פגעה בעצמה, אבל לא תיארתי לעצמי שהיא נטלה את חייה. חשבתי שהיא עשתה משהו דומה לגזירת שיער או ניסיון לחתוך את הוורידים, להשיג תשומת לב. אף אחד לא חשב שהיא תהיה מסוגלת לקחת את האקדח ולהתאבד. נסעתי מייד לבית חולים וולפסון, והרופא אמר לי שהם לא יכלו להציל אותה.

"ההלוויה נערכה למחרת. הייתי בשוק. השאלה הגדולה היתה איך אני אטפל בילדים, מעכשיו יש לי אחריות לא רק על עצמי, אלא על שני ילדים, בהם תינוקת. זה קשה, אבל אני עושה בשבילם הכל. הוריי גרים קרוב אלי ועוזרים לי".

•   •   •   •   •

דיכאון לאחר לידה הוא תופעה מוכרת בעולם זה דורות. על פי הסטטיסטיקה, כ־20-15 אחוז מכלל היולדות בעולם שוקעות בדיכאון לאחר לידה. בעבר התייחסו לשינויים במצבי הרוח של יולדות בטבעיות, אבל בשנים האחרונות, עם התקדמות הרפואה, חלה עלייה במודעות להשלכות של דיכאון לאחר לידה ולהשפעתו על איכות חייהן של היולדות.

משרד הבריאות וקופות החולים, המפעילים את טיפות החלב, מכשירים את האחיות ופועלים לאיתור מוקדם של הבעיה. עם זאת, כפי שעולה גם ממחקרים בתחום, רוב המקרים אינם מאובחנים או מטופלים, והנשים אינן מדווחות על מצבן - בגלל הבושה, שגורמת להן אף לשקר במודע לאחיות, בגלל גורמים חברתיים וסביבתיים, שמעודדים אותן לא לספר, ובגלל חשש מתיוגן כלוקות בנפשן.

במקביל, החברה הישראלית היא חברה משפחתית מאוד, המקדשת סיפורי לידה, מעלה על נס את מוסד האימהוּת ומפנה מקום נרחב בשיח ובתרבות לחוויית ההורות בכלל ולאימהוּת בפרט. סיפורי לידה מרוממי נפש ממלאים כל חלקה טובה בעיתונות ובבלוגים. הטלוויזיה תורמת את חלקה בהבניית החוויה הבלתי נשכחת, וכל אישה ישראלית גדלה לתוך מציאות שבה לידת ילד וגידולו הם חוויות עילאיות הממלאות את הלב באושר וגאווה. הבעיה היא הפער בין הפנטזיה לבין המציאות, כפי שמגלות על בשרן נשים רבות.

חני סער עם מטופלת. "מסביב שמעתי כל הזמן ים של עצות. הרגשתי כמו עלה נידף" // צילום: יהושע יוסף

"הלידה היתה חוויה מזעזעת", משחזרת חני סער (35), תושבת תל אביב, את לידת בתה הבכורה לפני שבע שנים. "האחות המיילדת אמרה, 'את חייבת לקרוע את עצמך, או שזה הולך לוואקום'. וכך עשיתי, כדי להציל את עצמי מלידת ואקום. זו היתה חוויה נוראית, עם הרבה תפרים". 

בשל רקע רפואי, התינוקת הטרייה נלקחה לסידרת בדיקות. "לא היה לנו זמן ראשוני ביחד, ואולי בגלל זה גם לא היה לי שום רגע של אופוריה", אומרת סער. "יכולתי להגיד שהיא חמודה ולהרגיש 'וואו, הדבר הזה יצא ממני', אבל זה היה יותר וואו של בהלה ובעתה. אני לא זוכרת שהתחברתי אליה".

ההתאוששות הפיזית מהלידה הקשה וקשיים בהנקה החלו לערער את סער, שלא הבינה מה קורה לה. "ידעתי מה אני אמורה להרגיש, ממה שסיפרו לי כל החיים שנשים אמורות להרגיש אחרי לידה, אושר והתרוממות רוח, אבל לא הרגשתי שום דבר כזה. הרגשתי שאני רסיסי בן אדם, לא ישנה ולא אוכלת, והולכת לאיבוד בתוך הדבר הזה. היו רגעים קטנים ששמחתי, אבל הם נעלמו בחור השחור הזה. אף אחת לא הכינה אותי למה שקרה לגוף שלי, לנפש.

"מסביב שמעתי כל הזמן ים של עצות. כל מי שראה אותי אמר משהו - משפחה, חברים, ואפילו ברחוב - חם לה, קר לה, תחזיקי אותה ככה או ככה. כל עצה כזאת זרקה אותי לכיוון אחר, ולא ידעתי מי אני. הרגשתי כמו עלה נידף.

"חוויתי הכל בעוצמה גבוהה. לא ישנתי, שום דבר לא בא בקלות. הרגשתי קצת מרומה: איך זה יכול להיות שאני מוקפת בכל כך הרבה נשים ואף אחת לא מספרת איך זה באמת?"

סער שיתפה ברגשותיה רק את בעלה ואת אמה. "הוא היה חוזר הביתה מהעבודה בערבים ומוצא אותי עם עיניים נפוחות מבכי. חיכיתי לרגע שאוכל להסתגר בחדר ולנשום, רחוק מהילדה.

הסביבה הקרובה לא ניחשה מה עובר עלי, גיליתי בתקופה הזו כישורי משחק אדירים, שלא ידעתי שקיימים בי. שיחקתי אותה מאושרת ותיפקדתי בצורה מדהימה, ולמראית עין היה מצוין. אבל התפקוד הזה היה על אוטומט, ולכן באמת לא עלו על זה שאני חווה דיכאון שאחרי לידה".

את עצמך הבנת מה שקורה לך? 

"דיכאון נקשר אצלי בראש למישהי שלא מתפקדת ורק שוכבת במיטה. לא היו לי מחשבות אובדניות, רק חשבתי שאני עושה משהו לא בסדר, שהילדה בוכה כל כך הרבה בגללי, ושאולי ההורמונים אשמים בכל".

רק אחרי יותר משנה הבינה סער שהיא זקוקה לטיפול פסיכולוגי. במקביל החליטה לערוך שינוי בחייה, ופנתה ללימודים. היא למדה להיות דולה בדגש על ליווי נשים לאחר לידה, ולמדה גם קואצ'ינג. כעבור ארבע שנים ילדה את בתה השנייה.

כיום סער היא הבעלים של "בסיס האם" - אימון וליווי נשים החוות קושי רגשי לאחר הלידה. במסגרת עבודתה היא נתקלת בנשים רבות החוות קושי דומה לזה שהיא חוותה.

"כל יולדת חווה קושי כלשהו בהתמודדות עם לידה ותינוק חדש", היא אומרת, "אבל לא כל אחת נופלת להגדרה של דיכאון לאחר לידה. וזאת הבחנה חשובה בעיניי. אחת מכל שלוש נשים חווה דיכאון קל, ו־15-10 אחוז מכלל הנשים חוות דיכאון בינוני או קשה.

"סביב הלידה יש איזה קונצנזוס, שאמורים להרגיש טוב, כי 'זו היתה בחירה שלך, ותשמחי שהבאת ילד לעולם'. אני מסתכלת על זה כתופעה הרבה יותר רחבה, שקשורה לפער בין הפנטזיה לבין המציאות, בין סיפורי האגדות שההורים שלנו סיפרו לנו - 'את היית תינוקת נהדרת, אף פעם לא בכית' - לבין מה שאנחנו מביאות הביתה מבית החולים". 

•   •   •   •   •

גם הציפייה החברתית שהיולדות ישובו לתפקד במהרה גובה מהיולדות מחיר יקר. נשים עוקבות אחר הריונות של נשים מפורסמות ורואות בעיניים כלות כיצד אלו משתחררות מבית החולים בגי'נס צמוד ובחולצה קלה, חושפות בטן שטוחה, שיער מבריק ובריא ופנים מאופרות למשעי. לאנגלים יש את קייט מידלטון להתגאות בה, לנו יש את גל גדות ורותם סלע, שחזרו חיש קל למימדי גופן הזעירים וגרמו ליולדות רבות לתהות איך הן מתקתקות עבודה שבוע אחרי הלידה, ומה זה אומר על אלו שבקושי מדדות עד למקלחת בצעדים איטיים.

"יש ניסיון מהיר מאוד לחזור לעניינים, ואין מסר תרבותי שאומר שלידה היא תהליך גדול, הורמונלי ופסיכולוגי, שצריך להתאושש ממנו", אומרת ד"ר ציפי דולב, פסיכיאטרית לבריאות האישה. "אין מסר שאומר, קחי זמן, תהיי בבית עם התינוק, אל תמהרי לחזור לעבודה. ולכן אנחנו רואים בשנים האחרונות עלייה במספר הנשים הסובלות מדיכאון לאחר לידה.

"הסימפטום הראשון שצריך להדליק אור אדום הוא הפרעות שינה, בעיקר כשהאם מתקשה להירדם בזמן שהתינוק ישן. היא מתה מעייפות והולכת לישון, ועדיין לא נרדמת. גם מצב רוח לא טוב, נטייה לבכי ומחשבות בסגנון 'אני אמא איומה' הם סימפטומים של דיכאון. על אלה מתווספים הפרעות בתיאבון, הזנחת הבית והילדים, וקושי לדבר עם חברות".

"יש כאן שני בני אדם שנמצאים בסכנה", מסבירה ד"ר סוזי קגן, מטפלת זוגית ומשפחתית, בעלת מרכז לטיפול רגשי בילדים ומרצה באוניברסיטת בר־אילן. "יש יולדות שפוגעות בעצמן, ויש כאלו שפוגעות בתינוק, כי הן רואות בו את הגורם שיצר את המצוקה. הן פוגעות בו גם פיזית - לא מאכילות, לא מחליפות חיתולים, וגם נפשית - התינוק חווה נטישה רגשית".

ד"ר כגן. "אין מסר תרבותי שלידה היא תהליך גדול שצריך להתאושש ממנו" / צילום: מאיה באומל־בירגר

שירי (שם בדוי), אשת חינוך בת 36 מתל אביב, שקעה בדיכאון קשה אחרי לידת בנה, שנתיים וחצי אחרי שנולדה בתה הבכורה. אצלה התבטא הדיכאון בהפרעות אכילה ובקשיים חברתיים ונפשיים.

"את הבת שלי ילדתי כשהייתי בת 31. הייתי בהיי. כולם הופתעו איזו אמא טובה אני, וכמה אני לוקחת את האימהוּת באיזי, כמה אני מיניקה נהדר. הכל היה ורוד בתקופה ההיא. נהניתי מאוד להיות עם הילדה, עבורי זו היתה חופשה מדהימה מהעבודה, ואחת התקופות היפות בחיי.

"ההריון השני היה מורכב יותר. בבדיקות של העובר עלה חשש למום בלב. זה התברר כשום דבר, אבל הוסיף לי ללחץ. בסוף ההריון אמרתי שאני נורא מפחדת, ואיך אסתדר עם שניים. כולם אמרו לי 'יהיה בסדר, אל תדאגי. נעזור לך'. אבל איכשהו כשחזרתי הביתה, עם פעוטה ותינוק חדש - אשר יגורתי בא. כל היחס היה 'תסתדרי'. לא מצאתי את עצמי, הדברים פשוט לא הסתדרו.

"הבת שלי בדיוק התחילה ללכת לגן, וזה היה קשה לי מאוד. סביב זה התחילו לי רגשות אשם. הרגשתי שהדבר היחיד שאני עושה בשביל התינוק זה להניק. לא היה לי רגש אליו בהתחלה, כלום. את הבכורה צילמתי אלפי פעמים מהיום שנולדה, אותו לא צילמתי בכלל עד גיל חצי שנה. זה לא עניין אותי.

"היתה לי חרדה מלהיות עם שני הילדים לבד. עשיתי הכל כדי שזה לא יקרה, וכשזה קרה והייתי איתם לבד, הרגשתי משותקת. רציתי שמישהו יהיה איתי, כי חששתי, אבל לא תמיד הצלחתי למצוא מישהו. לא ישנתי בלילות, וגם במהלך היום לא הצלחתי להירדם מרוב חרדות. 

"הרגשתי שכל הזמן יש לי מה לעשות, מטלות, משימות. הכל הפך להיות מטלות. הרגשתי עצובה ומדוכדכת, אבל חשבתי שאולי אלה ההורמונים. ירדתי מאוד במשקל. הגעתי לשיא של רזון, פשוט לא היה לי תיאבון, היו לי תמיד דברים לעשות ושכחתי מהאוכל. 

"בעלי לא הבין בהתחלה מה קורה לי, הוא לא עלה על זה מייד. הוא היה הכי קרוב אלי, והוא נאלץ לתפקד בתקופה הזו כמפרנס וכאבא במשרה מלאה. הוא היה חוזר מהעבודה, ומהרגע שהוא היה מגיע הייתי נכנסת לחדר ומתנתקת, כאילו סוף כל סוף מישהו גאל אותי מהעול".

את זוכרת מחשבות קשות, על פגיעה בעצמך?

"היו לי מחשבות אובדניות. אלו תהומות בלתי נתפסות שמגיעים אליהן. כאילו זו לא את, אלא מישהי אחרת".  

אחרי הלידה הראשונה קיבלה שירי בטיפת חלב שאלון לזיהוי דיכאון לאחר לידה, הקרוי "שאלון אדינבורו לדיכאון לאחר לידה" (EPDS). זהו למעשה טופס סטנדרטי, שהיולדת ממלאת בשבועות הראשונים אחרי הלידה, ובו עליה לסמן באיזו תכיפות היא מוצאת את עצמה במצבים שונים - החל מהאמירה "בשבוע האחרון הרגשתי כה אומללה שבכיתי" ועד לאמירה "בשבוע האחרון עלתה בראשי המחשבה לפגוע בעצמי", המעידה על רמת סיכון גבוהה וחשש לפגיעה עצמית.

הבעיות עם שאלון האיתור רבות. על פי גורמי מקצוע, יש יולדות שאינן משתפות פעולה, ויש כאלו שממלאות את השאלון בתשובות הרחוקות מתיאור מצבן האמיתי, מחשש שיתויגו כסובלות מבעיות נפשיות. אין שום דרך לבדוק את מהימנות התשובות.

במשרד הבריאות ובטיפת חלב מודעים לכשלים בשאלון. יתר על כן, אחיות טיפת חלב בעצמן הודו, במסגרת תוכנית הכשרה לאיתור וזיהוי דיכאון שנערכה בקופת חולים כללית בשנים 2005-2003, כי מחסור בזמן מנע מהן לתת התייחסות הולמת לבעיות שהעלו יולדות, וכי לעיתים הן הגישו את השאלון רק לנשים שהן חשדו שיש להן בעיה.  

שירי נזכרת שלאחר הלידה השנייה אפילו לא הוצג בפניה השאלון לזיהוי דיכאון לאחר לידה. ללא מילוי השאלון אי אפשר לאתר את הבעיה, ומכאן נותרת היולדת ללא טיפול, ייעוץ ומעקב.

"המסר שלי הוא בעיקר למשפחות", אומרת שירי. "הנשים עצמן לא יכולות לעשות שום דבר בנידון, הן לא במקום של עשייה. דרושות ערנות ומודעות של המשפחות ושל הקרובים".

בניגוד לנשים רבות במצבה, שירי נקטה גישה אקטיבית והגיעה בכוחות עצמה לטיפול פסיכולוגי. היא החלה בנטילת תרופה ששיפרה את מצבה וחזרה אט אט לשיגרה, תוך שהיא מחליפה מקום עבודה, נקשרת לבנה הקטן ומשלימה פערים מהתקופה החשוכה.

"אני מפצירה בנשים לא לחשוש מטיפול תרופתי", היא אומרת. "אני ממשיכה בזה עד היום. היום אני מסתכלת אחרת על אימהות טריות. בסביבה שלי לא ידעו כלום על מצבי. ראו שרזיתי ושאני עייפה, אבל פטרו את זה ב'טוב, יש לה תינוק בבית, אין לה זמן לאכול'. גם אני הייתי חושבת ככה.

"היום אני יודעת שזה לא רק זה. אני מסתכלת אחרת על אימהות חדשות, ובודקת איפה אפשר לעזור. אני כבר לא אדישה".

•   •   •   •   •

"אחרי ההתאבדות של ע' גיליתי שדיכאון לאחר לידה הוא עניין מאוד נפוץ", אומר בעלה, דוד. "רק אחרי שזה קרה, חבר שלי סיפר לי שאשתו סבלה מדיכאון אחרי לידה, וקרוב משפחה סיפר שאשתו היתה מאושפזת אחרי הלידה. אנשים מתביישים להודות שנולד להם ילד ופתאום, במקום לשמוח, האישה בדיכאון. זה נפוץ, וזה קורה לכל אישה, ברמות מסוימות. יש כאלו שזה מינורי אצלן, ויש כאלו שזה מאוד מאוד חמור".

על פי ד"ר דולב, המטפלת שנים ארוכות בנשים הסובלות מדיכאון לאחר לידה, "מי שאמור לשים לב למצוקה זו הסביבה הקרובה - הבעל, אמה של היולדת והחברות. הבעל עובר קושי משלו לאחר הלידה: כל תשומת הלב של אשתו מתמקדת בתינוק ולא בו, הבית מבולגן, ולא קל לו לקבל את השינוי - שהאישה שלו, שהיתה תמיד דואגת להכל, היא פתאום סמרטוט.

"הגברים מנסים לעודד בסגנון 'את תהיי בסדר', 'את תחזרי לתפקוד', 'תיקחי את עצמך בידיים', אבל לא תמיד זה מספיק. מי שגורם ליולדת להגיע לטיפול אלו לרוב האמא או אחת החברות; סביבה נשית מבינה טוב יותר את הסבל שיש בדיכאון לאחר לידה, ובעיקר סביבה צעירה. כי גם אימהות מהדור הישן רואות את זה כפינוק.

ד"ר ציפי דולב. לחץ חברתי

"כשרואים סימנים מדאיגים, הסביבה צריכה לתמוך באישה. אם צריך, כדאי להביא מישהו שיבוא בשעות היום ויאפשר לאישה לישון. לעזור לה, לא להשאיר אותה לבד. אם היא מיניקה, שתשאב לפעמים חלב, והבעל ייתן לתינוק את הבקבוק בלילה. אם התמיכה לא מספיק טובה, או שאין שיפור במצב, דרושה התערבות של אנשי מקצוע. הרבה נשים מתנגדות ללכת לטיפול, כי גם ככה הן מרגישות לא מספיק טובות כאימהות, אז גם שיתויגו כמשוגעות? אבל ברגע שמקבלים טיפול נכון, האישה תמיד אומרת: חבל שלא באתי קודם".

איך אימהות מתמודדות עם דיכאון לאחר לידה שחוות בנותיהן?

"אימהות מהדור הישן מנסות לעודד בדרך שלהן. 'תיקחי את עצמך בידיים', 'כשאני ילדתי עשיתי את זה בקלות'. האמת היא שהיום זו תקופה אחרת. נשים חוו דיכאון בעבר, אבל המציאות היתה שונה, לא היה זמן לשים דגש על הדיכאון, ובגלל שזה לא טופל, נשים נשארו עם צלקות. היום אפשר וצריך לטפל בזה".

בישראל פועלים מרכזים המתמחים בבריאות הנפש של נשים, כמו בבתי החולים איכילוב ותל השומר. לצידם פועלות מרפאות ציבוריות, המספקות טיפול ותמיכה לסובלות מדיכאון לאחר לידה, ובשנים האחרונות פורחים גם עמותות התנדבותיות ומרכזים לטיפול פסיכולוגי, התומכים בנשים לאחר לידה. כל אלו מספקים שירותי טיפול, ייעוץ, מעקב והכוונה.

בשנים האחרונות נפתחו גם כמה קבוצות פייסבוק, כמו "דיכאון לאחר לידה - יש פתרון?", במטרה להציע עזרה לנשים הסובלות מדיכאון לאחר לידה. אולם לא כל אישה חשה בנוח עם חשיפה אינטימית מול מאות נשים זרות.

"הפספוס בישראל הוא בזיהוי", אומרת ד"ר קגן. "כדי להציל אנשים אנחנו צריכים להשקיע זמן בזיהוי, ומאותו רגע אפשר להיכנס למערך פעולה. 

"בארה"ב יש טכניקות של גילוי אמא בדיכאון, דרך סימפטומים של התינוק. למשל, כשברגעי מצוקה הם לא בוכים, אלא מסיטים את המבט הצידה מגורם המתח. תינוק שבוכה יודע שניגשים אליו, אבל בגלל שאימהות בדיכאון פחות נענות לצרכים של ילדיהן, הילדים פחות בוכים. אפשר להבחין בזה בזמן הבדיקות בטיפת חלב, שבהן התינוק מופשט ונשקל ונמצא בלחץ.

"בנוסף, יש מקומות שבהם אחיות מבקרות את היולדת חודשיים־שלושה אחרי הלידה ומשוחחות איתה לפחות שעה, כדי למצוא סימנים לדיכאון. בלי אמון, אף אישה לא תפתח את המצוקה הכי גדולה בחייה מול אחות טיפת חלב זרה, שהיא בקושי מכירה".

עד ששיטת הסינון תשתנה, מה הסביבה הקרובה יכולה לעשות?

"מאוד חשוב לעשות בדיקות פתע במהלך היום בשלושת החודשים הראשונים לאחר הלידה. שהבעל, החברות או האמא יעשו תורנות של דגימות בהפתעה, באמתלות של 'הבאתי לך ארוחת צהריים' או 'אני באה לקפה' - כדי לראות איך היולדת מתפקדת, האם היא זרוקה במיטה, האם הבית מואר או חשוך, מה קורה שם.

"יולדות רבות יודעות לעשות הצגה, והן יודעות לעשות שינוי סביב ההגעה של בן הזוג, אז לקראת הערב הן פותחות חלונות ומאווררות את הבית. ואז הבעל מגיע ולא יודע כלום.

"המצב האידיאלי היה שמשרד הבריאות יערוך ביקורי פתע ליולדות. שתבוא אחות לבית היולדת, בלי לתאם מראש, בדיוק כמו שעושים ברווחה עם משפחות מצוקה. ביקורי פתע בעיניים מקצועיות היו יכולים לאתר נשים בסיכון. להיכנס, להריח את הבית, לשבת עם היולדת, לפתוח את המקרר - אלו פעולות שלכאורה הן פשוטות, אבל הן דורשות שמישהו יגיע פיזית לכל יולדת. אז אולי יהיו מאה נשים שיגידו מה זה הדבר הזה, אבל אם תהיה אישה אחת שתינצל, תינוק אחד שיינצל, ובעל אחד שיינצל - זה שווה את זה".

•   •   •   •   •

"הרגשתי אוויר, לא קיימת, לא שווה כלום", מספרת ליבי (שם בדוי), מזכירת מנכ"ל בת 31. כשהיתה בת 27, אחרי שלוש שנות נישואים, נולד בנה הבכור.

"הייתי בהיי. הבן שלי היה הדבר הכי מדהים שראיתי, התאהבתי בו ברגע. העצב התחיל אחרי חודשיים, ולאט לאט זה הידרדר. כלפי חוץ עשיתי הצגה נפלאה, גם כשהייתי איתו לא רציתי שירגיש שאני כל כך עצובה, אז הוא קיבל את היחס הכי מושלם שאמא יכולה להעניק. נראיתי תמיד מאושרת ומחויכת, אבל מבפנים הייתי מפורקת.

"בכל הזדמנות שהייתי לבד הייתי בוכה ללא הפסקה. הייתי באאוט. הדכדוך התבטא בבכי בלתי פוסק ובהתקפי אכילה. אני זוכרת שלא רציתי לעשות כלום חוץ מלשבת מול הטלוויזיה ולא לזוז". 

איפה היה בעלך בימים הקשים האלו? הוא ידע מה עובר עלייך?

"בעלי היה שותף מלא ברגשות ובפחדים שמילאו אותי. הוא ידע להגיד לי 'ממי, תנוחי היום, תראי טלוויזיה ואל תעשי כלום, אני אארגן הכל כשאגיע הביתה'. הוא תמך בי והיה חלק מהכל. לא שיתפתי אף אחד חוץ מבעלי, אמא שלי, אחותי ושתי חברות טובות. אנשים לא שמו לב למצבי. הייתי שחקנית נהדרת.

"חודש אחרי שהדיכאון השתלט עלי נסעתי לביקורת אצל רופאת נשים. בדרך אליה עברה לי מחשבה בראש שאם תיכנס בי עכשיו מכונית, זה לא יפריע לי. כמה מפחיד שזה נשמע - זה פקח לי את העיניים. מייד התקשרתי לבעלי ואמרתי לו שמשהו לא בסדר. הוא אמר לי לדבר על זה עם הגינקולוגית שלי.

"כשהגעתי אליה היא שאלה איך אני מרגישה, ואני בהצגה כרגיל: 'נפלא, נהדר, הכל בסדר...' ואז לקחתי נשימה ואמרתי: 'חוץ מזה שאני לא מפסיקה לבכות'. היא אמרה לי שדיכאון לאחר לידה יכול להתחיל עד שנה אחרי הלידה, דבר שבכלל לא הייתי מודעת אליו, ושכדאי לטפל בזה במהירות".

ליבי החלה לקבל טיפול משולב, פסיכולוגי ותרופתי. לאט לאט היא התחילה לחזור לעצמה. לאחר זמן קצר היא נכנסה שוב להריון.

"אחד הנושאים שהעסיקו אותי היו מה יהיה אם אכנס שוב לדיכאון לאחר הלידה. קיבלתי טיפ מחברה שהמניעה הכי טובה לדיכאון בלידה הבאה היא שיחות עם מטפל כמה חודשים לפני הלידה".

בחודש הרביעי להריונה השני, כשהיא חשה שהדיכאון שב ומשתלט עליה, פנתה ליבי לטיפול פסיכולוגי. היא המשיכה בטיפול חודשים לאחר לידת בתה.

"הבת שלי לא הפסיקה לבכות עד גיל חמישה חודשים, כך שהיו לי כל הסיבות כדי לשקוע שוב. הבן הגדול, שהיה מקסים ומדהים, ספג ממני הרבה עצב באותה תקופה. אבל הפעם הייתי חזקה ובטוחה בעצמי. הליווי, ההקשבה, התמיכה וההכלה לא איפשרו לי להיכנס שוב לדיכאון.

איך את מרגישה היום כלפי הילדים?

"הרבה יותר קל לי להיות אמא לשניים. אני מאושרת, שמחה יותר, רגועה יותר, פחות עייפה ופחות מתוסכלת. אין לי ספק שאני גם אמא טובה יותר, כי אני יודעת באמת ובתמים שאני עושה את הכי טוב בשביל הילדים שלי. רק היום, כשהבן שלי כבר בן 3 וחצי, הצלחתי סוף סוף לסגור את הפער שהיה בינינו.

"תמיד בעלי היה מקבל ממנו הרבה יותר חום ואהבה, הוא העריץ אותו, וראו בבירור שהקשר ביניהם טוב יותר. כל הזמן הוא רצה רק את אבא, אבא, אבא - ואמא נשארה מאחור.

"בדיעבד אני מבינה היום שלדיכאון היו השלכות על הקשר שלי איתו ועל התפיסה שלי את עצמי בתור אמא. כל הזמן עברו בי מחשבות על זה שהבן שלי לא אוהב אותי, ושאני אמא לא טובה. הביקורת העצמית היתה מטורפת. בדבר שהיה הכי חשוב לי הרגשתי כישלון. היום אני יודעת ומרגישה כמה שהוא אוהב אותי, הוא גם מביע את זה, וזה מרגש אותי.

"היום אני יודעת שדיכאון אחרי לידה זו לא בושה, וככל שתהיה מודעות יותר גדולה לנושא ככה ההתמודדות של הנשים עם דיכאון תהיה קלה יותר. נשים חייבות לשתף לשתף לשתף, לא להתבייש, ולחפש מקומות שבהם ניתן להתייעץ. אם הייתי יודעת בזמנו חצי מהדברים שאני יודעת היום, לא הייתי מגיעה למצב שאליו הגעתי".

shirz@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו