צחי גראד, השבוע בתל אביב. "היה לי חלום על מרחבים, וגם מחשבה שאם נתרחק מהעיר זה יחזק לנו את הבית" // צילום: פיני סילוק (חולצה: אמריקן איילנד ל"מחסן היבואן"; נעליים: דולצ'ה וגאבנה ל"אמור"; גרביים: דלתא)
הדי קולות ירי, כלב זאב נוהם שמכשכש בעצבנות בזנבו ובית שומם בכפר סירקין מקדמים את פני הבאים לביתו של צחי גראד, כוכב מותחן האימה הישראלי "מי מפחד מהזאב הרע", שהצליח בקיץ שעבר לפרוץ דרך בעולם ולרגש אפילו את קוונטין טרנטינו. הנקישות שלי בדלת מתערבבות בקולות הנפץ שמגיעים מהמטווח הצבאי הסמוך לביתו, הכלב הנוהם מתחיל לנבוח, וקול גברי ומוכר ממסך הקולנוע צועק, קצת כמו בסרט האימה ההוא, מצריף קטן בקצה המדשאה: "בוא לפה! אני בחדר העבודה".
חדר העבודה של גראד (53) מתגלה כבית קטן, שמזכיר את הבית של פיסטוק. שני חדרים קטנים עם קירות מתקלפים, שעל אחד מהם תלויים עשרות פתקים לבנים וצפופים בכתב ידו של גראד. "זה סרט הקולנוע הבא שאני כותב ומביים, וגם משחק בו", הוא אומר.
"זה בעצם מבנה הסרט שלי. אני אוהב להסתכל על זה ככה ולראות את כל מהלך העלילה פרוש לי מול העיניים. הגשתי את התסריט לקרן לקולנוע, ואני מחכה עכשיו לקבל תשובה אם אקבל מימון לסרט. הוא יצטלם כאן, בבית שלי.
"הסרט נקרא 'הבן דוד' והוא מספר על פועל פלשתיני שאני מביא הביתה כדי שישפץ לי את הבית, כשבמקביל מותקפת באזור נערה צעירה. לא ברור מי תקף אותה, אבל הפועל שלי הופך עד מהרה לחשוד, ובמהלך רוב העלילה, שנמשכת על פני יממה, אני נלחם כדי להגן עליו ועל השיפוץ. בתוך כל הבלאגן שנוצר עולים הפחדים שמאיימים לנצח את הגיבור. ליברל שמנסה לחיות 'ישר' במציאות עקומה. מציאות של סכסוך ארוך ועמוק".
עד שהבית הקטן במושב יהפוך לסט צילומים, אנחנו מנשנשים בורקס בגינה ומדברים על הסרט החדש שמוביל גראד על כתפיו העבות, "פנסיון פראכט", שביימה תמר מרום על פי ספרו של אהרן אפלפלד "לילה ועוד לילה". בסרט הזה מגלם גראד את מנפרד, ניצול שואה שמחליט לסייע בהחייאת היידיש הנכחדת ורוצה לתרום לשם כך את מחצית הונו.
הדמות הזאת מצטרפת לשורה של דמויות שגילם גראד בשלושת העשורים האחרונים, שאת כולן שיחק בכריזמה יוצאת דופן - בסרטים דוגמת "גרופי", "מרס תורכי", "מלח הארץ", "מישהו לרוץ איתו" (שזיכה אותו בפרס אופיר לשחקן המשנה הטוב ביותר), "מדוזות", "אילי ובן" ו"הרחק מהיעדרו" ובסדרות טלוויזיה כגון "לתפוס את השמיים", "אמא'לה", "בשורות טובות", "מרחק נגיעה", "תימרות עשן", "אבידות ומציאות", "אורים ותומים" ו"אבודים באפריקה", רשימה חלקית מאוד. בשנה האחרונה הוא גם מציץ אלינו בהפסקות הפרסומות בטלוויזיה בקמפיין פרסום קאלטי למעדן השוקולד ג'וי.
"מנפרד, הדמות שאני מגלם ב'פנסיון פראכט', הוא גבר בן גילי שהגיע לארץ בלי כלום, והדבר היחיד שנותר לו הוא היידיש, שפת אמו. רק שבישראל של שנות החמישים והששים היתה תפיסה שבשביל לייצר כור היתוך צריך למחוק את בליל השפות, ואסרו לדבר ביידיש. ניסו לטשטש גם את המנהגים והשפות של העולים ממרוקו, מתימן ומשאר מדינות ערב".
מה דיבר אליך בדמות שלו?
"אני חושב שהוא מאיר את היחס המחפיר לניצולי השואה בשנים הראשונות למדינה, שלצערי הרב לא נפסק עד עצם היום הזה. במסגרת העבודה על התפקיד נפגשתי עם אהרן אפלפלד למפגש קסום ומרגש. הוא לא דיבר יותר מדי על הספר שלו, שהיווה השראה לסרט, אבל סיפר לי על ילדותו, ואיך בתור ילד בן 10 הוא ניצל בשואה.
"השיער הבלונדיני שלו שיווה לו מראה אוקראיני, וכשהוא חיפש עבודה באחד הכפרים, מקום להתחבא, פגש בזונה מקומית שאימצה אותו כנער עבודה שיעשה בשבילה קניות וסידורים. הוא בקושי דיבר כדי שלא יזהו את המבטא שלו. יום אחד, קליינט שלה אמר לו, 'מה אתה עושה פה, יהודי מטונף?'. אפלפלד הילד הצליח לענות לו בבוטות, לצערי אני לא זוכר בדיוק מה. הוא הבין שנחשף וברח משם.
"רק כשמדברים עם בן אדם שעבר סיפור כזה מטורף והגיע לפה, נגד כל הסיכויים, מבינים אילו כוחות נפש יש לניצולי השואה. אלה אנשים עם תושייה, כוח רצון, כוח סבולת, ואולי זיק של ממזריות שעזר להם לשרוד בתקופה הכי נוראית שהיתה. ומה הם מקבלים מהמדינה? כתף קרה. במקום לחבק את האנשים האלה וללמוד מהם, אנחנו משאירים אותם בצד ללא מענה חברתי. זאת החמצה נוראית".
בטקס פרסי אופיר. זכה בפרס לשחקן המשנה הטוב ביותר על הסרט "מישהו לרוץ איתו" // צילום: הרצי שפירא
חושב על חינוך הילדים
לגראד יש הרבה מה לומר על כל מה שקורה במדינה. "אני חושב לא פעם על החינוך של הילדים שלי ועל כל השיח שיש כאן על זה שצריך לשפר את מערכת החינוך, ושואל את עצמי איך. איך אפשר לחנך את הדור הצעיר לא לגנוב, כשבכנסת יושבים אנשים שישבו בכלא וחזרו לשירות המדינה? איך אפשר לדרוש מהילדים שלנו להתנהג בכבוד לחברים שלהם בזמן שהם רואים איך אנחנו מתנהגים לניצולי השואה?
"ההתנהגות הלא מוסרית מתפשטת כמו סרטן לכל הרבדים והשכבות בחברה. תקלוט כמה סיפורים על הטרדה וניצול מיני יש במשטרה. תחשוב, מה זה אומר על המשטרה? מה האווירה במסדרון שחצי מהניצבים שם בעצם פושעים ומטרידים. יש כאן במושב שתי שוטרות, אגב, אני חייב לברר איתן אם גם הן הוטרדו. איך אפשר לעבוד בסביבת עבודה כזאת? יש כאן עיוות מחריד של המוסר.
"השחיתות השתלטה על הרבה אנשים וגופים, ואני מאמין שבסופו של דבר המחאה שפרצה פה, כמו המחאות שפרצו באירופה ובעולם הערבי, תוליד איזו שיטה דמוקרטית אחרת ושיטת הנהגה אחרת, שתהיה בקשר ישיר עם האזרח ותהיה קשובה לאזרח.
"כל המציאות שלנו השתנתה לחלוטין. תסתכל על מהדורות החדשות ותקבל סוג של 'גיא פינס'. המהדורות מתחרות ביניהן מי תביא את סרטון השוקולד הבא, וכל המהדורה נראית כמו שואו אחד גדול של 'היו היום שלושה מקרי רצח מדהימים' ו'האנטישמיות באירופה בעלייה'. מפחידים ומלחיצים אותנו רק בשביל שזה יחזיק אותנו ולא נזפזף. זה כבר לא חדשות, זה פריק שואו. ובסופו של דבר, אנחנו העם הנבחר, לא? אנחנו צריכים להיות אור לגויים, לא?"
אתה מפזר מילים. זה כמו לקטר בפייסבוק.
"אני גם עושה. אני עמל על מיזם חברתי, שנועד לעשות שינוי בצד הישראלי ובצד הפלשתיני. כל הזמן אומרים לנו שאין פרטנר לשלום, אבל זה ממש לא נכון. אולי למנהיגות אין אפשרות לעשות שלום, אבל מרבית האנשים בשני הצדדים רוצים לעשות שלום. צריך רק להוריד את המחסומים ולהיפגש.
"אתה יודע, נכנסתי לרמאללה שלוש פעמים, דיברתי שם עם האנשים, ועם כל החשדנות הבסיסית בהתחלה, הם בסופו של דבר מאוד שמחו לראות אותי ולדבר איתי. הם ראו בפעולה שלי כבוד שאני נותן להם. תחשוב שהם עם מושפל כבר כל כך הרבה שנים, שהתעייף מלדבר עם הישראלים".
בקמפיין למעדני חלב. פרנסה
אז מה היוזמה שלך?
"בגדול, להפגיש את העמים בקבוצות קטנות. להסיר את המחסומים ואת השנאה שמפומפמת בכל צד במשך השנים. תאר לך עשרות אלפי אנשים שנפגשים בסוף שבוע אחד במקום אחד. תחשוב על האפקט הזה".
אתה חי בסרט.
"אני לא רואה טעם לדבר על יוזמה שקורמת עור וגידים. כשזה יקרה, אתה תראה".
גראד, יליד ירושלים, סיים תואר ראשון במתמטיקה ומחשבים באוניברסיטה העברית ("כי היו לי ציונים טובים, וכולם הלכו ללמוד את זה"), ועם סיום לימודיו נרשם לבית הספר למשחק של ניסן נתיב. "התאהבתי במקצוע כשלקחתי קורס משחק באוניברסיטה בשביל להכיר בחורות ממדעי הרוח", הוא אומר.
במקביל לסדרות ולסרטים הרבים שבהם כיכב, ולמרות מגבלות התעשייה דלת התקציבים והיכולות, הוא יצר גם שני סרטי קולנוע עצמאיים מדוברים: "ג'ירפות" ו"תנועה מגונה". עכשיו לקח לעצמו שנת שבתון ממשחק בבית הקטן, המט לנפול, כדי להתמסר לסיום כתיבת התסריט של "הבן דוד". הוא מתגורר כמה עשרות מטרים משם, בביתו השכור שבמושב, עם בת זוגו שלי כהן, אדריכלית ואוצרת אמנות ("לא התחברנו לקונספט של חתונה"), וילדיהם נמרוד (14) ועלמה (9).
זה יפה ששחקן יכול להרשות לעצמו שנת שבתון.
"זאת אחת הסיבות שאמרתי כן לקמפיין של שטראוס. היה ברור לי שזה יאפשר לי לקחת סוג של חופש ממשחק לשנה".
אז זה נכון מה שאומרים על קמפיינים. מרוויחים המון כסף.
"כן, הרבה כסף. ובזמן קצר יחסית. אבל כשאתה מתחיל לאכול את זה' על פני חודשים, זה נגמר די מהר. המצב נהיה קצת לחוץ ואני שוקל לפתוח פה סדנאות מצומצמות על מלאכת המשחק. כתבתי ספרון שבו אני מתאר את מלאכת המשחק כמו שאני מכיר אותה על עצמי ובגדול, על הפרטנרים איתם עבדתי. זה יכול לעניין כל אחד שמתעניין במשחק. מכל זווית. גם לבמאים או תסריטאים או הורים אפילו. וכמובן שחקנים שמעוניינים בחיזוקון. סך הכל, במרכז מלאכתו של השחקן, מעבר לאינטואיציה שעושה המון מהעבודה, יש את הניסיון להבין את הסיטואציה ולשחק 'בהתאם'.
"יכול להיות גם שאגיד עכשיו כן לתפקיד או שניים כדי להתפרנס, למרות שמדברים איתי עכשיו גם על צילום של המשך לקמפיין, שהיה מוצלח. אבל באמת באמת הייתי רוצה להתמסר במאה אחוז לסיום התסריט והוצאתו אל הפועל".
כמה עולה היום להפיק סרט עצמאי?
"להפיק סרט עולה לפחות שני מליון שקלים. הכנות, 20 ימי צילום וכל העריכות. סרטים עצמאיים נעשים בארץ גם בתקציבים של עשרות אלפי שקלים אפילו או דולרים. מחצי מליון מליון שקל זה מתחיל להשמע אנושי. וזה גם מאוד תלוי בסרט. הסרט הנוכחי שלי בנוי להיות עצמאי. למשל, רובו הגדול קורה ביישוב עצמו. כך שגם אם אקבל חצי מליון ₪ אמצא את הדרך לעשות אותו או לגייס עוד מימון מגופי טלוויזיה וכדומה. גם מימון עצמי או גיוס המונים הוא אפשרות מבחינתי".
שחקן במעמדך לא הגיע כבר למקום שבו הוא מתפרנס בכבוד?
"בינתיים יש עוד ביקוש. אין לי תלונות על פרנסה. כשאני עובד אני מתפרנס יפה. כמובן ביחס למימדי השוק דובר העברית. כמו רבים אחרים, בחו"ל הייתי מרוויח מליונים".
בסרט "פנסיון פראכט". מפגש קסום
נסיעות יומיומיות
למה הפסקת לעשות תיאטרון? רוב השחקנים מתייחסים לתיאטרון כאל הפרנסה הקבועה והיציבה שלהם.
"לא יודע. ככה יצא. אולי בגלל שאני נמשך יותר לבימוי, ביימתי עד היום שני סרטים ואני רגע לפני השלישי. בלימודים אצל ניסן נתיב הייתי בטוח שאני הכי מתאים לתיאטרון, עם הקול והפיזיות שלי, אבל עם הזמן נדלקו עלי בטלוויזיה ובקולנוע, וגם המשיכה שלי לבימוי בקולנוע הוסיפה לזה שעברתי למסך".
יכול להיות שאתה קצת מפונק? בכל זאת העבודה בתיאטרון סיזיפית יותר.
"זה נכון מאוד. יש את העבודה בלילות, הנסיעות היומיומיות בכל המדינה, ואז מופיעים עם ההצגה שוב ושוב ושוב. טלוויזיה וקולנוע זה תנאי שירות אחרים לגמרי. בקולנוע יש מאמץ מרוכז, וגומרים עם זה. בתיאטרון יש עיסוק לשנה או יותר, ואני אוהב לעשות הרבה דברים שהתיאטרון לפעמים לא מאפשר".
יש לך הצעות מהתיאטרון?
"יש פה ושם, אבל לא משהו שהדליק אותי במיוחד. אני גם מנסה להציע את עצמי כבמאי, אבל לא ממש קופצים על זה. אולי כי אני לא עושה את זה מספיק ממוקד ולא בא עם משהו ספציפי אלא מביע עניין כללי לביים".
אין לך חששות שיום אחד ההצעות ייפסקו והטלפון יפסיק לצלצל?
"יש רחשים כאלה, שלפעמים צפים במוח, אבל פחות עמוקים מבעבר. באופן טבעי, אחרי כל השנים והפרויקטים שעשיתי, החרדה העמוקה, שמאפיינת הרבה מאוד שחקנים ואמנים שחיים חיים לא יציבים, הצטמצמה והתווסף איזה רוגע. מצד שני, רוגע יכול להיות לפעמים אליה וקוץ בה, זה לא תמיד עובד לטובתך. יש משהו בלחץ הזה שמכניס אותך לעשייה וגורם לך ליצור בהווה ולחשוב על הפרויקט הבא.
"יש לי תיאוריה - וכמו שאולי הבנת, אני מפתח הרבה תיאוריות - שאם הייתי חי בתל אביב, הייתי עושה הרבה יותר. יש משהו באנרגיה של העיר ובעובדה שהיא מרכזת בתוכה הרבה מאוד יוצרים, שיוצר באוויר תחושה של שפע הזדמנויות. אתה פוגש קולגות, מדבר איתם, עולה רעיון, אומרים 'בוא ניפגש' ומגלגלים משהו. פה יש הרבה מאוד שקט, שגורם לי לחיות בקצב אחר של 'יאללה, בוא נעשה עוד משחק שחמט בטאבלט', או מוביל אותי להשקות את הצמחייה. הזמן פה זולג לי לצדדים בקלות".
צחי גראד. "אם אקבל מימון לסרט, הוא יצטלם בבית שלי" // צילום: פיני סילוק (סטיילינג: גילי אלגבי; איפור: שמעון שושן; מכנסיים: קסטרו; ז'קט: ביג אנד טול מאן)
למה דווקא כפר סירקין?
"היה לי חלום על מרחבים, וגם מחשבה שאם נתרחק מהעיר זה יחזק לנו את הבית. גם אשתי וגם אני עובדים הרבה מהבית, וזה נעים להיות ביחד וגם עם הילדים. יש לנו הרבה זמן ביחד, וזה חשוב לי".
אתה עדיין משתעשע במתמטיקה שלמדת?
"פה ושם. בעיקר כשהילדים מביאים שאלות מבית הספר ושואלים אותי. היו פעם או פעמיים שמצאתי למורה טעות ושלחתי את הילד לבית הספר עם עמדה מוחצת לגבי מעוין או טרפז".
נו, תמיד תוכל ללמד מתמטיקה.
"לא נראה לי שמה שלא קרה עד היום יקרה עכשיו. מצד שני, אני בטוח שההורים שלי ישמחו. כשהודעתי להם שאני הולך ללמוד משחק הם התבאסו, כי הם אנשים רגילים שלא מבינים את הדבר הזה. עם השנים והעשייה הם נרגעו, ואני כבר לא שומע מהם הערות כמו 'תמצא מקצוע נורמלי'. אבל נדמה לי שעד היום הם חושבים שזה לא מקצוע. הם לא כל כך אוהבים את הרעיון שאני קופץ מפרויקט לפרויקט, והיו שמחים שאתפרנס ממשהו אחד קבוע".
אחרי שהגעת כאן לפיסגה, יש מחשבות על גיחה לחו"ל, כמו שחקנים אחרים שעשו את זה?
"אם שפילברג או וודי אלן יבקשו ממני לבוא, כנראה שאסכים. היה מעניין לשחק בחו"ל ולראות מה זו הפקה בינלאומית, אבל מצד שני, השפה שבה אני יוצר היא עברית, ולשחק באנגלית או בצרפתית מרגיש לי הרבה פחות נוח, הרבה פחות משוחרר.
"כשאתה מעלה את זה, אני באמת חושב שאני בקושי פועל בגיזרה הזאת. לא מזמן החלטתי שאני צריך לעשות שואו־ריל (קליפ קצר ובו ריכוז של קטעי משחק שונים; י"א) עם קטעי המשחק שלי, כי בעולם לא מכירים אותי, אבל איכשהו נסחבתי עם זה חודשים ולא קרה עם זה כלום. אולי כי עיקר החרמנות שלי היא להיות במאי, זה משהו שאני מאוד מאמין בו. וגם ככותב. שם אני הולך לישון עם זה וקם עם זה".
מה יש בבימוי שגורם לך לניצוץ הזה בעיניים?
"במשחק אני נכנס לתוך דמות ומנסה להבין את העולם שלה. כבמאי אני משתמש בעוד הרבה יכולות ותכונות שלי. במאי הוא כמו טייס, שרואה דברים מלמעלה, מדמיין, מתמרן, מפעיל צוות של אנשים, נושא באחריות להביא את כולם בבטחה אל התוצאה הסופית, ובאופן כללי, זה הרבה יותר יצירתי מאשר רק לשחק.
"לפעמים אני מרגיש שאולי קצת פיספסתי את הרכבת בגלל הזמן שלקח לי להבשיל כבמאי, כי בישראל מאוד רגילים לקטלג 'הוא שחקן' ו'הוא במאי', 'היא קומית' ו'הוא דרמטי'. אני מאוד משתדל להימנע מכל הקיטלוגים האלה, אז כמו שאני מנסה לעשות תפקידים מגוונים חשוב לי גם לביים ולכן בשנים האחרונות אני עושה כל כך הרבה דברים שונים, החל מ'תנועה מגונה' האמנותי, דרך 'אבודים באפריקה' הקומי ועד הקמפיין לג'וי. אני לא רוצה להצטער על הזמן שעבר, אלא להשקיע את האנרגיה ואת המחשבות שלי בחוויות הבאות שלי כבמאי".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו