"אם הייתי אסיר באושוויץ והייתי יכול לבחור בין מוות בגז רעיל לבין להישרף חיים על ידי פצצות תבערה, אני יודע במה אני הייתי בוחר". את המשפט הסרקסטי הזה אמר מרשל האוויר ארתור "בומבר" האריס, שהיה מפקדו הכל־יכול של פיקוד המפציצים של חיל האוויר הבריטי במלחמת העולם השנייה.
"בומבר" האריס נודע לשמצה בשל תמיכתו באסטרטגיה מעוררת המחלוקת של הפצצת ערים וריכוזי אוכלוסייה גרמניים ללא הבחנה. ה"יהלום" בכתרו של האריס היה הפצצת דרזדן, שהותירה את אחת הערים ההיסטוריות היפות באירופה בעיי חורבות, וכ־25 אלף אזרחים הרוגים. התועלת הצבאית של ההפצצה הזו מוטלת בספק רב; מרבית החוקרים מאוחדים היום בדעה שלהפצצות הכבדות על ריכוזי אוכלוסייה היתה השפעה מועטה, אם בכלל, על מהלך המלחמה.
בסוגיית הפצצת מחנות ההשמדה, לעומת זאת, אין תמימות דעים. האריס, שהתנגד נחרצות להפצצת המחנות ומסילות הברזל שהוליכו אליהם, אמר את המשפט דלעיל (ב־1962, להיסטוריון מכחיש השואה דיוויד אירווינג) כהנמקה להתנגדותו. אסירי המחנות חשבו, כידוע, אחרת. רבים מהם כתבו בזיכרונותיהם שהיו מברכים על כל הפצצה שכזאת, גם אם היו נאלצים לשלם עליה בחייהם.
השאלה מדוע לא הפציצו בעלות הברית את מחנות ההשמדה הנאציים, ובראשם את אושוויץ, כדי לעצור, או לכל הפחות לעכב, את תהליך הכחדתה של יהדות אירופה, נותרה סוגיה כואבת, שמייסרת את ניצולי המחנה בפרט וניצולי השואה בכלל, בייחוד מהונגריה, ומציקה להיסטוריונים מאז ועד היום, 70 שנה מאוחר יותר.
אין תמה: אפילו על רקע האירועים המזעזעים שאפיינו את מלחמת העולם בחמש השנים שקדמו לאפשרות ההפצצה, בולטים החודשים הספורים של קיץ־סתיו 1944 בטרגיות בלתי נתפסת.
בסוף האביב, בחודשים מאי־יוני 44', נראה שנפתח לפתע חלון הזדמנויות. בעוד הגרמנים מתכוננים בנחישות הקטלנית הידועה שלהם להגליית שארית יהדות הונגריה - הריכוז היהודי האחרון שנפל לידיהם - לאושוויץ, עלה הרעיון להפציץ את מסילות הברזל המוליכות מבודפשט לפולין, ובהמשך, באופן ממוקד יותר, להפציץ את תאי הגזים והמשרפות במחנה אושוויץ עצמו. ההרגשה היתה כי אפשר להציל את חייהם של מאות אלפים. כל מה שהיה צריך זה כמה גיחות הפצצה של בעלות הברית. אך כגודל הציפייה גודל האכזבה. לא האמריקנים ולא הבריטים נענו לתחינות נציגי הארגונים היהודיים וסירבו להקצות אפילו גיחה אחת למשימה הזאת.
מדוע? את השאלה הזאת צריך לחלק לשתיים. מבחינה פוליטית - האם בעלות הברית רצו להציל את היהודים? ומבחינה מעשית - אילו רצו, האם יכלו להפציץ ביעילות את המחנות, ולחבל בתהליך ההשמדה?
כנס בינלאומי שנערך לאחרונה במרכז מורשת בגין בירושלים ביוזמה משותפת עם המועצה ליחסי חוץ של הקונגרס היהודי העולמי, התמקד בתפקידן של בעלות הברית מול שואת יהודי אירופה. בין המשתתפים נמצא גם פרופ' קנת וורל (Kenneth Werrell) מאוניברסיטת רדפורד, היסטוריון צבאי שפירסם ספרים ומחקרים רבים בנושא הפעלת כוח אווירי, ובמיוחד הפצצות אסטרטגיות.
פרופ' וורל: "לרוסים היו את סיכויי ההצלחה הגבוהים ביותר לביצוע התקיפות". צוות של מפציץ Pe-2, 1943 // צילום: GettyImages
"מעבר ליכולת המפציצים"
ב־10 באפריל 1944 הצליחו שני יהודים סלובקים צעירים, רודולף ורבה (ולטר רוזנברג) ואלפרד וולצר, להימלט מאושוויץ. ב־25 באפריל הם חיברו דו"ח מפורט בן 40 עמודים, שכלל מפות מדויקות של המחנה ותיאור יבש ומצמרר על תהליך ההשמדה: "נכון לעכשיו יש בבירקנאו ארבע משרפות מבצעיות... ארובה ענקית עולה מחדר התנורים שסביבו מקובצים תשעה תנורים, כל אחד מהם בעל ארבעה פתחים. בכל פתח אפשר לדחוס שלוש גופות בגודל נורמלי בבת אחת ואחרי שעה וחצי יישרפו הגופות לחלוטין. זה מייצג קיבולת יומית של כ־2,000 גופות. לצידו, 'אולם הקבלה' הגדול שמסודר כך שיעשה רושם של חדר המתנה לבית מרחץ.
"ההמתה בגז מתרחשת באופן הבא: הקורבנות האומללים מובאים לאולם שבו נאמר להם להתפשט. כדי להשלים את הפיקציה שהם הולכים להתרחץ, כל אדם מקבל מגבת ופיסה קטנה של סבון... לאחר מכן הם נדחקים אל תא הגזים... כשכולם בפנים הדלתות הכבדות נסגרות... אנשי ס"ס במסיכות גז עולים לגג, פותחים את הפתחים ומנערים פנימה אבקה מקופסאות פח שעליהן רשום 'ציקלון - לשימוש נגד מזיקים'... אחרי שלוש דקות כולם מתים". מכסת המוות באושוויץ עמדה על 12 אלף קורבנות ליום.
הדו"ח הזה עשה דרך פתלתלה מאוד עד שהגיע לידי ממשלות בעלות הברית, אולם "בסוף יוני 1944 עמדו לרשותו תיאורים מפורטים על מיקומו הגיאוגרפי ועל מבנהו", כותב דיוויד ס' ויימן בספרו "הפקרת היהודים - אמריקה והשואה 1945-1941" (יד ושם, 1993).
פרופ' קנת וורל // צילום: יונתן שאול
קצרה היריעה מכדי לתאר את מספר הניסיונות שעשו הארגונים היהודיים בקיץ 1944 כדי לשכנע את הבריטים והאמריקנים לעשות מעשה. ב־6 ביולי נפגשו חיים ויצמן ומשה שרת (אז שרתוק) עם שר החוץ הבריטי אנתוני אידן והגישו לו "חמש הצעות דחופות" שנועדו לעצור את השילוחים הממשמשים ובאים מהונגריה לאושוויץ; עדיין היו כ־300 אלף יהודים בבודפשט, שבכל יום היו עלולים למצוא עצמם על הרכבות. ההצעה החמישית היתה ברורה: "יש להפציץ את מסילת הברזל המוליכה מבודפשט לבירקנאו, ואת מחנות המוות בבירקנאו ובמקומות אחרים" (מתוך "אושוויץ ובעלות הברית" של מרטין גילברט, עם עובד, 1981). אידן העביר את הבקשה לצ'רצ'יל, שגורלם של היהודים אכן נגע לליבו, וכנראה היה היחיד שהבין באמת את מימדיה המפלצתיים של השואה: "אין ספק כי זהו כנראה הגדול והמחריד בפשעים שנעשו אי פעם בכל ההיסטוריה האנושית", כתב צ'רצ'יל לאידן, והורה לו להיענות לבקשת ויצמן ושרת: "הוצא מחיל האוויר כמה שתוכל, ובשעת הצורך השתמש בשמי".
אידן פעל אמנם מייד, ופנה לשר האווירייה, ארצ'יבלד סינקלייר, בבקשה "להפציץ את מסילות הברזל המוליכות לבירקנאו... (ו)להפציץ את המחנות עצמם". סינקלייר ענה כי ניתוק המסילות והפצצת המחנה "הם מעבר ליכולתו של פיקוד המפציצים", והציע להעביר את המשימה לאמריקנים. "הבריטים, שהיה להם מטוס מתאים יותר למשימה - המוסקיטו, שהיה מפציץ מדויק מגובה נמוך", אומר פרופ' וורל, "פשוט זרקו את המשימה על האמריקנים, שהפעילו מפציצים שטסו בגובה רב, 17-B ("מבצר מעופף") ו־24-B ("ליברטור"), והיו בעלי דיוק נמוך יותר ולכן פחות מתאימים".
אלא שלאמריקנים היתה נוסחה קבועה שבאמצעותה דחו את כל הפניות לסיוע לפליטים. אף שהוועדה המיוחדת לפליטי מלחמה (WRB), שהוקמה בצו מינהלי של הנשיא רוזוולט, קיבלה ייפוי כוח לשיתוף בין זרועות הממשל - כולל משרד המלחמה - סירב המשרד בכל תוקף להקצות כוח צבאי למשימות הצלה.
"איננו שוקלים את האפשרות להפעיל יחידות לשם הצלתם של קורבנות הדיכוי של האויב אלא אם כן פעולות הצלה כאלה נובעות במישרין ממבצעים צבאיים המנוהלים במטרה להביס את הכוחות המזוינים של האויב", נמסר מהוועדה. הרציונל שעמד לפניה היה שהמשימה העליונה היא הבסת כוחות הציר, ולכן אסור להסיט ולו חייל אחד ממנה. המשפט ששמעו כל מבקשי הסיוע היה ש"הסיוע היעיל ביותר לקורבנות הוא להבטיח את תבוסת הציר במהירות הגדולה ביותר".
מבחינת תהליך קבלת ההחלטות הפוליטי־מדיני, המעצמות התנערו מסיבות גלויות ונסתרות (למשל חשש מהצפת מדינות בעלות הברית בפליטים יהודים, אי רצון להרגיז את סטלין) מכל מאמץ להציל יהודים. צ'רצ'יל, כאמור, הראה אמנם נכונות לסייע - אך הוראותיו מוסמסו על ידי המנגנונים השונים, ואילו לאמריקנים היתה מדיניות אי סיוע גלויה ומנומקת, בניגוד להוראותיו של רוזוולט.
שאלות מוסריות כבדות. תצלום אווירי של אושוויץ, 44' // צילום: GettyImages
נבלעו בנבכי המנגנון
ייתכן שהסיבה להימנעות בעלות הברית מלהירתם למשימה אינה רק כוונות רעות או שוויון נפש אלא גם חוסר היכולת להאמין בהיקף הנורא של הזוועה. היום אנחנו יכולים להרכיב את פיסות הפאזל לכדי תמונה הגיונית, אבל אז, בעיצומו של המאמץ המלחמתי העצום למגר את כוחות הרשע, יכולת הערכת המצב לקתה בחסר. כן ברור שלא מעטים העריכו מקצועית כי אכן יש קשיים טכניים עצומים בביצוע משימה שכזאת - בעיות טווח ודיוק. לא פחות מכך - פיקוד המפציצים רשם אבידות כבדות מאוד בחלק מהמשימות שביצע באותה תקופה (כמו הפצצת שדות הנפט בפלוישטי שברומניה או הפצצת דורנברג), שהותירו רושם טראומטי כבד, והססנות מ"הרפתקאות" חדשות.
"טכנית, בעלות הברית יכלו חד־משמעית להפציץ את אושוויץ", קובע בפסקנות פרופ' וורל. השורה התחתונה והמזעזעת היא ש"רעיון הפצצת מחנות ההשמדה מעולם לא נשקל על ידי שום דרג צבאי מקצועי של בעלות הברית". כלומר, כל הבקשות, התוכניות ואפילו ההנחיות של ראשי המדינות לשקול הפצצה שכזו לא הגיעו מעולם אל הדרג שהיה אמור לבצע אותה. הן נבלעו בנבכי המנגנון.
פרופ' וורל מספר שההוכחות ליכולתם של מטוסי בעלות הברית להפציץ את אושוויץ חדות כתער. "בקיץ־סתיו 1944 ביצעו מטוסי בעלות הברית 2,800 גיחות באזור ותקפו מטרות ברדיוס של 45 מייל (כ־72 ק"מ) מאושוויץ. ארבע פעמים טסו בוודאות מעל המחנה, צילמו אותו וזרקו פצצות על המפעלים שבשוליו".
היעדים העיקריים של ההפצצות הללו היו מפעלי דלק סינתטי, שפגיעה בהם היתה חיונית למאמץ המלחמתי. עם זאת, פרופ' וורל מוסיף מייד הסתייגות: "אלה היו גיחות של מפציצים כבדים, שהטילו פצצות מגובה 20 אלף רגל. רמת הדיוק שלהם היתה נמוכה: רדיוס הפגיעה היה 300 מטרים. בחישוב הסתברותי, אילו תקפו את המשרפות ותאי הגזים - לפחות 25% מהפצצות היו נופלות על המחנה עצמו".
גם אם היו נפגעים אסירים, הפגיעה במנגנון ההשמדה היתה מצילה מאות אלפים.
"השאלה היא מה היה היחס בין הנפגעים לניצולים. ואם היו נפגעים אלפים מיושבי המחנה? הגרמנים היו אומרים שמי שבאמת הורגים את שוכני המחנות הם בעלות הברית. הם היו עלולים לנקוט אמצעי תגמול ולהגביר את קצב הרצח. שלא לדבר על תגבור ההגנה האווירית סביב אושוויץ".
בקיץ 1944 לא היה לחיל האוויר הגרמני עליונות אווירית על פני בעלות הברית, כך שהאחרונות היו יכולות להפציץ כמעט ללא חשש, לא?
"באותה תקופה נכבש גם שדה התעופה פוג'ה שבאיטליה, שהכניס את אושוויץ לטווח מפציצי בעלות הברית (המרחק מפוג'ה לאושוויץ הוא 995 ק"מ; בזמן המלחמה נטען כאילו המרחק גדול מהטווח המבצעי של המפציצים, אולם מדובר במידע מוטעה; א"ל). ברטרוספקטיבה, ביולי 44' המטוסים הגרמניים לא היוו בעיה, וגם ההגנה האווירית שלהם לא היתה משמעותית".
אילו סיבות ניתנו לאי הנכונות להפציץ?
"סגן מפקד חיל האוויר ה־15 של ארה"ב, שהיה מוצב בפוג'ה, גנרל פרדריק אנדרסון, אמר כי 'אנחנו לא רוצים להפציץ אסירים'. בחיל האוויר האמריקני היתה הוראה גורפת לא להפציץ מחנות שבויים או בקרבתם, כדי לא לפגוע באנשים שלנו".
החל מיוני 1944 ועד ספטמבר באותה השנה ביצעו מטוסים אמריקניים סידרה של גיחות הפצצה שיצאו מבסיסים באנגליה ובאיטליה ונחתו בבסיסים רוסיים באוקראינה, כדי להתגבר על בעיית הטווח (מבצע "פראנטיק"). בדרכם ליעדיהם חלפו המטוסים הללו במרחק קילומטרים בודדים מאושוויץ. המטוסים האמריקניים חנו, בין היתר, בבסיס פולטאבה, שהמרחק שלו מאושוויץ היה 1,100 ק"מ. "לדעתי, זה הבסיס האידיאלי לתקוף ממנו את אושוויץ", אומר וורל. "בין שבמטוסים אמריקניים ובין שבמפציצי הצלילה המוצלחים מאוד של הרוסים, הטופולב 2-Tu ו"הפשקה" Pe-2. הרוסים היו המועמדים הטובים ביותר לבצע את התקיפות וסיכויי ההצלחה שלהם היו הגבוהים ביותר. אבל למיטב ידיעתי, איש לא פנה אליהם רשמית, וגם אין סיכוי שהיו נענים: הם עשו מה שהם רצו. אם הייתי צריך לדרג את המועמדים מבחינה מבצעית, הרוסים היו במקום הראשון, אחריהם האנגלים עם המוסקיטו ורק בסוף הרשימה - המפציצים האמריקניים".
התשובה לשאלה מדוע לא הופצצו המחנות כוללת, לצד ההיבטים הצבאיים, גם היבטים מוסריים ופוליטיים עמוקים. המחנות לא הופצצו בשל תערובת קטלנית של חוסר הבנה, התנגדות המנגנון, תזמון בעייתי ומציאות פוליטית עדינה - לצד החשש מאבידות "יקרות" (הטייסים) מול קורבנות יהודים, שחייהם נחשבו חשובים פחות על ידי כל המעורבים במלחמה. לשאלה אם באושוויץ היו משמידים שבויים של בעלות הברית, ענה פרופ' וורל ביושר: "אני חושב שהיו מקדישים מחשבה עמוקה יותר להפצצה של המחנות".
התסכול הנורא של אסירי המחנות, שראו את המפציצים עוברים מעליהם פעם אחר פעם ולא מטילים ולו פצצה אחת על בית החרושת למוות, לא נפתר; ועוד יותר לאחר המלחמה, משלמדו שלמרות ההוראות המחמירות לא להקצות כוחות למבצעי הצלה, כן הוקצו גיחות אספקה למרד הפולני בוורשה (תוך כדי ספיגת אבידות כבדות), וכלא בצרפת הופצץ בדיוק רב כדי למנוע הוצאה להורג של 13 חברי מחתרת. רק את אושוויץ לא נמצא מי שיפציץ.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו