המגרש החדש של הפלשתינים

יתכן שחרם ספורטיבי נראה דבר לא חשוב בעיני רבים. אבל כדאי למקבלי ההחלטות בישראל להביא בחשבון את העובדה הבאה: היסטורית, חרם שכזה הוא מכה קשה ביותר למדינה המוחרמת. חשוב להציף את ההבדלים הברורים בין ישראל לדרום אפריקה של האפרטהייד או לסרביה בזמן מלחמת הבלקן. אבל ההבדלים לא משנים עובדה אחת - חרם ספורטיבי הוא סימן מדאיג בדרך לתבוסה דיפלומטית קרובה. 

הסיבה פשוטה: כשפסטיבל קולנוע מחרים יוצרים ישראלים, אולי אלפית מהאוכלוסייה מודעת לכך. חרם אקדמי או מכתבים פתוחים שעליהם חותמים אינטלקטואלים מפורסמים או זניחים - לא ממש מעניינים אנשים מחוץ לספקטרום האקדמי. כשמוצרים מסומנים בסופרמרקט אירופי, הם נבלעים בין 1,000 אזהרות על כולסטרול, עבודת ילדים ושימוש במרססים כימיים; אבל כשמדינה לא מוזמנת למשחקים האולימפיים או מורחקת מטורניר כדורגל - התדמית שלה בעולם מרוסקת. האיש ברחוב יודע על כך ומפנים את המסר. ולא, הוא לא בודק אם להרחקה יש בסיס מוסרי. 

ישראל עלולה לעמוד למבחן בעניין כזה בקונגרס פיפ"א הקרוב בסוף מאי. לפני כחודשיים, בפגישה של ראשי אופ"א, התאחדות הכדורגל האירופית, אמר נשיא האיגוד מישל פלאטיני לאבי לוזון, סגן יו"ר ההתאחדות, וללא ספק מי שמוביל אותה לחלוטין בעניינים הבינלאומיים, להתכונן למצב שבו הפלשתינים ינסו להביא לפיפ"א הצעת החלטה להשעות את ישראל מהאיגוד. פלאטיני הוא ידיד גדול של ישראל; הוא מי שנתן לה ב־2013 את ההזדמנות הראשונה לארח טורניר בינלאומי חשוב (אליפות אירופה לנבחרות צעירות). אבל פורמלית, ואולי מעשית, הוא ואופ"א לא יכולים למנוע את הדיון בהחלטה כזו. 

רג'וב עם נשיא פיפ"א בלאטר // צילום: אי.פי

הבנות עם ספ בלאטר

סיפור היוזמה הפלשתינית להדיר את ישראל מהכדורגל הבינלאומי - אינו חדש. ג'יבריל רג'וב, בין יתר תפקידיו, הוא יו"ר ההתאחדות הפלשתינית לכדורגל. בתפקיד זה הוא הביא לפלשתינים כמה הישגים, והעיקרי שבהם הוא העובדה שהנבחרת הלאומית הפלשתינית, ששנים נדדה בעולם, מארחת חלק ממשחקיה ברמאללה. הנבחרת גם התקדמה לא מעט מבחינה מקצועית, ועכשיו נמצאת בין מאה הנבחרות הראשונות בדירוג העולמי. 

לאחרונה, אולי במחשבה לרשת בעתיד הנראה לעין את אבו מאזן, רג'וב מרגיש שיוכל להביא לפלשתינים הישגים מדיניים שאולי הדיפלומטיה המסורתית אינה מצליחה להשיג. הסיבה היא עצמאותו של הספורט; התאחדויות וועדים אולימפיים לא כפופים לממשלות בארצם. 

באופן ספציפי, כדי להשעות מדינה מחברות בפיפ"א דרוש רוב של שני שלישים בעת הצבעה, שבה משתתפות כל החברות בהתאחדות. אבי לוזון מספר שהפלשתינים ניסו להעלות את ההצעה להצבעה כבר בעבר, אבל נחסמו תמיד על ידי נשיא פיפ"א, ספ בלאטר, שמנע את העלאת הנושא להצבעה בקונגרס במאוריציוס. "לרוב, בלאטר מנע זאת על ידי כך שהפלשתינים קיבלו הטבות או אתנן כלשהו מפיפ"א", אומר לוזון. 

כשהפלשתינים התלוננו על הגבלות בתנועה ממדינה למדינה - נסיעות שלהם לחו"ל נעשות בפיקוח מדינת ישראל ובאישורה - הגיע בלאטר לירושלים לשיחות עם רה"מ נתניהו ועם מתאם הפעולות בשטחים אבי דנגוט. האישים הבטיחו שיתוף פעולה להבטחת פעילות הכדורגל ברשות הפלשתינית. 

לשירותי הביטחון קשה לא אחת להכיל אינטרס כמו "קיום הכדורגל הפלשתיני". בעבר פורסם שאנשי כדורגל פלשתינים היו מעורבים בטרור - למשל, שוער הנבחרת האולימפית הפלשתינית, עומר אבו רוייס, נחשד בתכנון פיגוע. לוזון אומר כי "מאז ההבנות עם בלאטר, רג'וב מנסה כל הזמן לעורר פרובוקציות. פעם אחת הביא משלחת לגשר אלנבי ביום שישי ב־16:30, כי ידע שהמעבר סגור בגלל כניסת השבת. זה היה בכוונה, אבל איכשהו הרמנו טלפונים ואיפשרנו למשלחת להיכנס. באופן כללי, ישראל מילאה את הבטחותיה לבלאטר ולפלשתינים ב־98 אחוזים, כולל לגבי נבחרות מסוריה וממדינות אויב אחרות לישראל, שהגיעו לשחק ברשות הפלשתינית. פה ושם השב"כ פסל כמה אנשים. ממשלחת של 30 איש, לפעמים איזה אפסנאי לא הורשה להיכנס". 

אלא שעכשיו נראה שרג'וב רציני יותר. המאבק על ירושת אבו מאזן מתחמם, ומכה מדינית על ישראל תהיה הישג גדול שייזקף לזכותו. נשיא פיפ"א בלאטר לא מתייחס לאיום הפלשתיני בקלות ראש, והגיע לקהיר, לקונגרס ההתאחדות האפריקנית, כדי לנסות שוב למנוע אפשרות של הצבעה בנושא. בלאטר אף הזהיר שצעד פוליטי כזה יהיה פגיעה קשה מאוד בפיפ"א. 

אבי לוזון: "מילאנו הבטחותינו, כולל נבחרות ממדינות אויב שהגיעו לשחק ברשות" // צילום: דודי ועקנין 

הנעלם נמצא באמריקה

לוזון, בניגוד לקולות ישראלים רבים שנשמעו בשבוע האחרון, גם כן מודאג. כדי שההחלטה תתקבל, הפלשתינים זקוקים לשני שלישים מהחברות בפיפ"א - 143 מדינות. ישראל זקוקה ל־72 ידידות. 

לוזון מסכים שאופ"א ומדינות אירופה יצביעו כמעט כולן בעד ישראל. "אולי ארבע מדינות לא יתמכו בנו", הוא אומר, "יש את טורקיה, אולי מדינות מוסלמיות כמו אלבניה או בוסניה, ואולי תהיה פתאום בעיה ממדינה כמו נורבגיה שהיא אנטי־ישראלית". 

מחוץ לגוש האירופי יש שורה של מדינות ידידות או כאלו שברור שלא יתמכו בהחלטה נגד ישראל: ארה"ב, קנדה, אוסטרליה, יפן, קוריאה הדרומית ומדינות ידידות אחרות. זה כמעט מספיק, אבל לא כדי שישראל תהיה אדישה למהלך. "אני חושש שזה יגיע לחמישה קולות לכאן או לכאן", אומר לוזון. 

הנעלם הגדול אם תהיה הצבעה בנושא ישראל בפיפ"א, הוא שתי האמריקות. דרום אמריקה היא התאחדות קטנה שמונה עשר מדינות, הכוללת כידוע כמה מהמעצמות הגדולות של המשחק - ברזיל, ארגנטינה, אורוגוואי ואחרות. סביר להניח שראשי התאחדויות הכדורגל במדינות הללו יכבדו את רצון נשיא פיפ"א, לא ירצו פוליטיזציה כלשהי של הארגון וידחו את ההצעה הפלשתינית. מה שפחות ברור הוא ההצבעות של המדינות החברות בהתאחדות בצפון אמריקה ובמרכז אמריקה. מדובר ב־41 מדינות שמרביתן בקאריביים ובמרכז היבשת. בהצבעות של אינטרסים - כמו נשיאות פיפ"א או אירוח מפעלים - הן נוטות להצביע כגוש אחד. בהצבעה פוליטית שכזו סביר שיישמעו להצעות הממשלות שלהן. כאן ייתכן שפעילות אקטיבית של הדיפלומטיה הישראלית יכולה לסייע. 

במרבית מדינות אפריקה וברוב יבשת אסיה יתגבש בהצבעה על הנושא גוש כמעט אוטומטי נגד ישראל. בהצעת ההחלטה שהגיש כלל רג'וב דרישה "להפסקת האפרטהייד בכדורגל הישראלי" - 

ניסוח שבכוונה מנסה לעורר הזדהות באפריקה. סביר אמנם שגם ביבשת הזו יימצאו לישראל כמה חברים (אולי גאנה, שם מאמן אברם גרנט) אבל קשה להסתמך על כך. 

גורם שצריך להביא בחשבון בעניין ההצעה הפלשתינית הוא קטאר. זו מדינה עם כוח עצום בכדורגל הבינלאומי - ואף תארח את המונדיאל של שנת 2022, שנמצא במחלוקת גדולה בגלל מצב זכויות האדם בקטאר. כמו כן, האמירות תומכת כספית בספורט בעשרות מדינות עניות, ויש לה השפעה גדולה עליהן. כל זאת, עוד לפני שנכנסים להאשמות שלפיהן קטאר משחדת עסקני ספורט מכל העולם כדי לזכות בהצבעות על אירוח מפעלים בינלאומיים. 

אלכס גלעדי: "האיגודים במדינות השונות שומרים על העצמאות שלהם מול הממשלות" // צילום: רונן אקרמן

לסמוך על הנסיך הירדני?

במהלך המלחמה בעזה שלחה ח"כ יפעת קריב מיש עתיד מכתב שמוען לפיפ"א. במכתב דרשה קריב למנוע את קיום המונדיאל בקטאר, בגלל תמיכתה בחמאס - ואפילו עידכנה את עיתונאי הספורט בכך ש"הדבר הועבר לבדיקה בפיפ"א". אם זה לא היה עצוב - זה היה מצחיק. כמובן שפיפ"א לא תתייחס בשום רצינות למחוקק ישראלי שדורש את העברת המונדיאל. מלחמה דיפלומטית עם קטאר בענייני כדורגל היא עניין שחכם לא נכנס אליו. 

לוזון דווקא מעריך שבסוגיית קטאר עשויה להיות הפתעה. "אני לא בטוח שקטאר תרצה בעיה מהסוג הזה, של הרחקת מדינה מפיפ"א, לפחות עד המונדיאל אצלה ב־2022. היא יכולה להיות גורם ממתן, למשל אם צריך איזשהו אתנן לפלשתינים כדי למנוע שוב את העלאת ההצעה להצבעה". 

עוד גורם בעולם הערבי שעשוי להיות ממתן בקלחת הדיפלומטית־ספורטיבית שמתרגשת על ישראל הוא הנסיך הירדני, עלי בן חוסיין. בקונגרס פיפ"א שאליו מכוונים הפלשתינים, ייערכו גם הבחירות לנשיאות ההתאחדות. הנשיא בלאטר, למרות שובל האשמות שחיתות, צפוי להיבחר לקדנציה נוספת, אבל יש חשיבות לא מעטה למי יסיים שני בהצבעה וימצב עצמו כמועמד מוביל לעתיד. הנסיך, סגן נשיא פיפ"א בהווה ומועמד לנשיאות בבחירות, מודע לכך שעדיף שהעולם הערבי לא יצטייר כגורם מפלג בארגון. 

לפי מאזן הכוחות בשדה הדיפלומטיה הספורטיבית, לרג'וב יש סיכויים מעטים כרגע לזכות ברוב הדרוש להדחת ישראל מפיפ"א, אבל עצם העלאת ההחלטה יכולה להועיל לו. אם הפלשתינים יזכו בהצבעה ברוב רגיל של יותר מ־50 אחוזים (לכך יש להם סיכוי לא מבוטל) זהו הישג תדמיתי. שנית, פיפ"א אינה ארגון הספורט היחיד. לכל התאחדות ספורט בינלאומית יש פרוטוקול השעיה שונה, ויש סכנה שהפלשתינים ינסו את כוחם בארגונים אחרים בעולם הספורט. 

 

חשש אולימפי? כמעט אפסי

אלכס גלעדי, חבר התנועה האולימפית הבינלאומית, מזכיר שישראל הורחקה פעם מספורט בינלאומי - ערב משחקי עמי אסיה בטהרן. "שר החינוך דאז, אהרון ידלין, אמר שלא נעבור על כך לסדר היום, אבל מאז לא השתתפנו במשחקים", מזכיר גלעדי. "נכון שלספורט הישראלי אולי היתה כאן ברכה במסווה, כי בענפים רבים הוא משתתף כיום במסגרת האירופית החזקה יותר, אבל זהו פתרון לא טבעי שלפחות ברמה התדמיתית מחזק את טענת אויבי ישראל כאילו היא נטע זר באזור". 

לדברי גלעדי, "אנחנו פועלים לכך שהספורט לא יהיה הראשון להחרים את ישראל. התנועה האולימפית היא נגד הענשת ספורטאים. גם כשמדינות הורחקו או הוחרמו על ידי הקהילה הבינלאומית, ספורטאיהן הוזמנו למשחקים האולימפיים תחת הדגל האולימפי". 

ספק אם משהו שישראל תוכל לסבול או להסכים לו הוא השתתפות במשחקים שלא תחת דגלה. מכל מקום, בהקשר האולימפי החשש הוא אפסי. מי שמזמינה מדינות להשתתף במשחקים האולימפיים היא הוועדה המנהלת בארגון, והיא מתרחקת מפוליטיקה כמו מאש: החל מטענות נגד קיום המשחקים במדינות עם בעיית זכויות אדם ועד הרחקת מדינות. "זה קרה בשנות ה־70 וה־80 והתנועה האולימפית מצטערת על כך", אומר גלעדי. 

גלעדי רואה בהתערבות הדיפלומטית של משרד החוץ בעניין ההצעה הפלשתינית לפיפ"א תועלת מעטה מאוד. "המצביעים הם עצמאיים", הוא אומר, "ברבים מהארגונים ההצבעה חשאית, והאיגודים במדינות השונות שומרים על העצמאות שלהם מול הממשלות. אולי פה ושם דיפלומטיה ישראלית יכולה לעזור, אבל באופן כללי, מניסיוני, מדינות שמשתמשות במערך הדיפלומטי שלהן בניסיון להשפיע על הצבעות ספורט - לא מצליחות בכך".

 

ג'יבריל רג'וב מבסס את טענתו על שני עניינים מרכזיים - קיומו הסדיר של כדורגל וכדורגל בינלאומי ברשות הפלשתינית, וכאמור טענות שבכדורגל הישראלי קיים "אפרטהייד". זו טענה רחוקה מאוד מהמציאות - כשכדורגל הוא לרוב דוגמה חיובית לדו־קיום יהודי־ערבי בישראל. קבוצות הכדורגל בישראל מעורבות על הדשא, והבעיות ביציעים, גם אם הן מזעזעות לא פעם את התקשורת, קטנות מאוד אפילו בהשוואה ליציעי אירופה. 

שונה בהקשר הזה היא בעיית בית"ר ירושלים, שאותה חשוב לחדד. הגזענות של אוהדי בית"ר ירושלים אולי אינה נעימה לאדם ההגון, אבל היא בקושי בעיה. יש, כאמור, אוהדים גזענים לא פחות ואלימים בהרבה בכל אירופה. אבל כשמאמן הקבוצה מצהיר השבוע שלא יחתים שחקן ערבי - זו בעיה בעיקר משום שלא מדובר באדם גזען. הוא מבהיר את מדיניות המועדון עצמו. ויגיע הרגע שבו זו תהיה בעיה שישראל לא תוכל להסביר. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו