לקרוא ולא לשכוח

קומיקס שגיבורו עונד "כוכב צהוב" ונתקל לראשונה ברוע אנושי • רומן גרפי שעוסק בזיקנה ובהחמצה בין־דורית • ויומן על אהבת הכתיבה • יש ספרים לילדים ולנוער, שדרך העיסוק בשואה מצליחים לדבר על כל מה שמעניין צעירים, בלי לוותר על איכותו של הסיפור

כבכל שנה, יום הזיכרון לשואה ולגבורה מעמת הורים רבים עם השאלה כיצד להסביר לילדיהם על האירועים הקשים שהתרחשו לפני יותר מ־70 שנה. לצד ספרים דידקטיים, שמטרתם היחידה היא העברת מסר ולרוב הם כתובים בחוסר מעוף ומאוירים בדלות, יש גם יצירות ספרותיות יפהפיות, שמצליחות ליצור שיח מעניין על הנושא שהורים רבים מעדיפים להשתיק או לרכך.

 

"למה לנפתלי קוראים נפתלי" / אלונה פרנקל; מודן

אלונה פרנקל, ניצולת שואה בעצמה, כתבה ב־2009 ספרון נוסף בסידרה ושמו "למה לנפתלי קוראים נפתלי" (מודן), המסופר דרך עיניה של אמו של נפתלי, אשר באמצעות עיון באלבום התמונות המשפחתי, היא מגוללת את סיפורה. השפה של פרנקל זהירה, מצומצמת אך מדויקת, וכיאה לגיל הרך של הקוראים, היא לא נכנסת לפירוט הזוועות.

תיאור העבר בשחור וההווה בצבעים - מקל על הקוראים הצעירים, שמקבלים ביטחון מכך שהרע התרחש בעבר, אך כעת טוב יותר, שכן האם עלתה לארץ וילדה את נפתלי. הספר מדגיש את חשיבות הזיכרון דרך דמות אהובה ומוכרת בקלאסיקה הישראלית לילדים. מגיל 3 ומעלה.

 

"ילד כוכב" / רשל אוספטר־דויב ואוליביה לטיק; זמורה ביתן 

בדומה לפרנקל, מחברי ספר זה לא מתארים דברים קשים. יתרה מכך - השואה היא בגדר מטאפורה. על חולצתו של "ילד כוכב" מנצנץ כוכב. יש לו חברים המכונים "ילדים כוכבים" והחיים מתנהלים כרגיל, עד לפלישתם של "ציידי הכוכבים", שבגללם נאלץ הילד להתחבא, ובשל כך אורו של הכוכב הולך ודועך. בסופה של היצירה הילד יוצא ממקום מחבואו וחוזר לשחק עם חבריו.

חוזקו של הספר גלום במה שלא נאמר בו. האיורים מבטאים היטב את העצבות ואת האובדן ומשמשים "טקסט" נוסף. הסמלים - טלאי צהוב, חיילים, רכבות - מאפשרים להורים לשוחח על השואה עם הילדים בהדרגתיות. מגיל 3 ומעלה

 

"יומנה של בלומקה" / איבונה חמילבסקה; מפולנית: אורי אורלב; צלטנר

"יומנה של בלומקה" (צלטנר) הוא אחד הספרים המאוירים היפים ביותר שיצאו בשנים האחרונות בנושא השואה, והוא חסר גיל. הספר מדמה יומן זיכרונות שכתבה בלומקה מבית היתומים שניהל ד"ר יאנוש קורצ'אק.

מחברת ומאיירת הספר, איבונה חמילבסקה, השתמשה במגוון טכניקות סגנוניות כדי להקנות לספר תחושה אינטימית של יומן; קטעי עיתונות, ניירות מצהיבים, קרעים של מחברת ישנה, תמונות מודבקות ושורות של מחברת - כל אלה הם בבחינת חגיגה לילדים חובבי ספרים, שגם כותבים יומן בעצמם. 

דרך מילותיה של בלומקה, אנחנו נחשפים לסיפורים יומיומיים, אזוטריים רק לכאורה, של כמה ילדים שחולקים את חייהם עם בלומקה בבית היתומים. האנקדוטות חושפות אותנו לנפתולי ליבם של הילדים, להוויי הבית ולשיטות החינוך המיוחדות של קורצ'אק.

חשיבותו של הספר היא בהענקת שם וקול לילדים שנספו, שאהבו, הרגיזו וחמלו כמו כל ילד רגיל. בכך שגורלם נחסך מהקורא, יוצרת חמילבסקה ספר פיוטי שעוסק באהבת הכתיבה ובחיי הנצח של יצירה ספרותית. מגיל 6 ומעלה.

 

"הנקה ופיט" / רן כהן אהרונוב; כתר, 65 עמ'

ערך החברות הוא נושא פופולרי בספרות הילדים והנוער, ואין ספק שכאשר מדובר בנושא השואה, לא מעט סופרים חוטאים בשמרנות ובסכריניות. כשרן כהן־אהרונוב, סופר ואיש חינוך, נשאל כיצד הצליח לחמוק מכך כשכתב את רב המכר "הנקה ופיט", הוא השיב ש"ספר טוב בנושא השואה הוא ספר שלא מגדיר את עצמו כאחד כזה". 

ספרו של כהן אהרונוב מבוסס על ילדותה של אמו של המחבר בהולנד הכבושה בידי הנאצים. ילדה קטנה ששמה הנקה נעקרת מביתה ומוצאת מקלט אצל משפחה זרה, שמסתירה אותה מהנאצים. לאט ובמחוות קטנות, מתיידדת הנקה עם בתם של הזוג, פיט, שממוססת את חומות ההגנה שלה, כשברקע מאיימת התופת להחריב את העיר. על אף המסגרת הדרמטית, כוחו של הספר טמון במינוריות של העלילה: המשחקים היצירתיים שהשתיים ממציאות בתוך הבית כי הנקה לא יכולה לצאת ממנו, איוריה של ולי וינצי בשחור־לבן וגם השאלה המוסרית שיוצאת מבין דפיו - האם אני הייתי מסתיר ילדה בסכנת חיים, ובכך מסכן את ילדיי? מגיל 6 ומעלה.

 

"מספר" / זהבה קור; ידיעות ספרים; 147 עמ'

אחד הוויכוחים המורכבים בשיח על זיכרון והנצחת השואה נוגע בטיולי התיכון למחנות ההשמדה בפולין - כן או לא? זהבה קור, בספרה "מספר", מתייחסת בציניות ל"תעשייה" רבת המשקל של הנצחת השואה, או כפי שהיא שמה בפיה של אחת הדמויות: "דר איז נו ביזנס לייק שואה ביזנס". צליל, בת 17, עומדת לפני טיסה כיתתית למחנות ההשמדה בפולין. סבתה ריבצ'ו, פמיניסטית ודעתנית, מתעקשת להצטרף לנסיעה ולספר את עדותה מהמלחמה; אביה של צליל, מנחם, שגדל בצל הסיפורים המחרידים, מתנגד בתוקף לעצם הנסיעה ודוגל בסיסמה "לשכוח כדי לחיות". ביניהם ניצבת צליל, קרועה בין הרצון לכבד את סבתה ולרצות את אביה.

"מספר" נאמן לעידן של המסרים המהירים בחסות הרשתות החברתיות: הוא קולח, בוטה, כתוב בהתלהבות, משובץ בסלנג ומעביר בפירוט רב את הדילמות העכשוויות שעומדות בפני שני הדורות שבאו לאחר המלחמה, שכבר רוויים מסיפורי השואה של דור הניצולים. מיועד לבני נוער

 

"החוף השקט" / מיכל טמיר; מטר; 217 עמ'

הרומן הגרפי של מיכל טמיר נפתח במותה של סבתה ממחלת הסרטן ומסתיים בבית הקברות בחיפה. טמיר מתארת שושלת של ארבעה דורות של נשים - האהבות, המרירות, האשמה שנישאת מדור לדור וקשר השתיקה סביב השואה שחוותה הסבתא, ולבסוף גם סגירת המעגל המתבקשת.

טמיר מזגזגת בין עבר להווה, כאשר רישומי ציפורן בשחור־לבן מייצגים את העבר, ואקוורלים בגוני חום־כתום את ההווה. אף על פי שיועד במקור למבוגרים, ברומן יש יופי ויזואלי רב ונגיש, ודמותה של טמיר הגיבורה לבטח תעורר הזדהות ועניין אצל צעירות בוגרות לגילן, עם חיבה למלנכוליה עדינה.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר