דווין סמית' עבר כבר הכל בקריירת הכדורסל שלו. בעצם, כמעט הכל. מאז נחת לראשונה בסן סבסטיאן מהליגה השנייה בספרד, לפני עשר שנים, הוא טיפס ועלה, מדרגה אחר מדרגה, והגיע לשיא כשהפך לאלוף אירופה עם מכבי ת"א בעונה שעברה. אבל את קבלת הפנים שתצפה לו ביום שני הקרוב ביד אליהו הוא עדיין לא חווה: 11 אלף צופים יקומו על רגליהם וישירו שיר לכבודו.
זו העונה הרביעית של סמית' בקבוצה, ורק עכשיו החליטו האוהדים להקדיש לו שיר משלו. שחקנים באו והלכו, רובם נשארו פחות ממנו ועשו פחות ממנו, וחלקם הפכו לאלילי הקהל. אבל סמית', על המגרש כמו מחוצה לו, הוא פועל שקט. אוהדי הקבוצות היריבות מעולם לא קיללו אותו, ואפילו הקהל בהיכל פיספס אותו.
עכשיו הוא כבר לא יכול לחמוק מתחת לרדאר. בשבוע שעבר, ערב המשחק בברלין שהעלה את מכבי לסידרת ההצלבה מול פנרבחצ'ה אולקר הטורקית, חתם סמית' על חוזה לשלוש שנים נוספות במכבי, שבמסגרתו ישתכר כ־1.2 מיליון דולר לעונה - שדרוג של כמעט 50 אחוז. ב־2018, בתום החוזה, ישלים סמית' שבע עונות במועדון: יותר מכל שחקן זר אחר בהיסטוריה של מכבי. קווין מגי המנוח וניקולה וויצ'יץ', מנהל הקבוצה כיום, שיחקו במדי הצהובים שש עונות כל אחד.
"זה החוזה האחרון בקריירה שלי", מפתיע סמית', שחגג השבוע את יום הולדתו ה־32. "אחריו אני מתכוון לפרוש מכדורסל".
זאת התחייבות די גדולה - שלוש שנים מראש.
"שחקנים תמיד אומרים שהם ימשיכו לשחק כל עוד הגוף מאפשר להם, אבל אני תמיד אמרתי שהמטרה שלי היא לשחק עד גיל 35. אחי הבכור, צ'ארלס, כבר בן 39, והוא עדיין משחק כדורסל בניוקאסל באנגליה. הוא אליל שם. בחודש שעבר הוא זכה עם הקבוצה בגביע המדינה ונבחר ל־MVP. גם האח השני שלי, סטיב, בן 35, היה כדורסלן. הוא שיחק בליגה השנייה בצרפת, אבל השנה הוא פרש כי המשפחה לא הצטרפה אליו והוא רצה לחזור הביתה לארה"ב".
כבר יש לך תוכניות ליום שאחרי?
"אני רוצה לאמן כדורסל בארה"ב. לא יודע אם זה יהיה בתיכון, בקולג' או בכל מסגרת אחרת, אבל אני רוצה להיות מאמן".
היו שחקנים שכיכבו במכבי ת"א והגיעו ל־NBAאתה ויתרת על החלום.
"כן, אני כבר לא אשחק שם. מעולם לא התעסקתי יותר מדי בעניין הזה, טוב לי איפה שאני".
רק עכשיו זכית סוף סוף להכרה, קיבלת בפעם הראשונה בקריירה חוזה של יותר ממיליון דולר.
"אף פעם לא הרגשתי שלא מעריכים אותי מספיק. אני מסיים כבר את העונה הרביעית שלי במכבי, וברור שהיו לי מחשבות על הכסף הגדול. היו כל מיני הצעות, אבל לא תמיד ההצעה עם השכר הכי גבוה היא בהכרח ההצעה הכי טובה. אני נמצא במקום הנכון מבחינתי, וגם במכבי כנראה חושבים שאני האיש הנכון בשבילם. אז אני מאושר".
וזה לא מעליב שעד עכשיו אפילו לא שרו לך שירים מהיציע?
"האמת היא שאפילו לא הייתי מודע לזה. אנחנו שומעים את הקהל ומרגישים אותו, ולאף אחד מהשחקנים לא ממש משנה אם מעודדים אותו אישית או את הקבוצה. מה שחשוב זה האנרגיות. שיחקתי בספרד, בטורקיה, ביוון ובאיטליה, וגם שם הקהל מלא תשוקה, אבל בישראל זה משהו אחר. הקהל כאן חי את המשחק ואת הקבוצה, וגם מבין כדורסל. במקומות אחרים הכדורגל יותר פופולרי וזה נראה אחרת. כשהייתי בפאנליניוס ביוון, האוהדים היריבים כל הזמן זרקו עלינו דברים מהיציע.
"בכלל, מכבי זה משהו אחר. זאת חתיכת קבוצה פה. כולם עוקבים אחריה, יודעים עליה הכל, רואים את כל המשחקים בימי חמישי, ואני מרגיש את זה בכל רגע. לקח לי כמעט שנה להבין לאן הגעתי. זה קרה בסידרת ההצלבה מול פנאתינייקוס ב־2012 (שבה הפסידה מכבי 3:2; א"ו). כולם מסביב השתגעו ודיברו רק על זה, בכל מקום שהלכתי אליו. רק אז הרגשתי עד כמה המקום הזה מיוחד".
שעונים זה הקטע שלי
סמית' הופיע במכבי בקרוב ל־250 משחקים במסגרות רשמיות וזכה איתה בשמונה תארים, אבל עד היום הוא לא מפגין גינונים של כוכב, ומעבר לפרקט הקהל לא באמת מכיר אותו. הוא נולד וגדל בפנסילבניה, ובכיתה ז' עבר לדלאוור. יש לו תואר ראשון באנתרופולוגיה מאוניברסיטת וירג'יניה, הוא חובב בישול ("יש לי חולשה מיוחדת לאוכל מקסיקני"), והוא גם אספן שעונים מתחיל.
שעונים?
"לכל אחד יש קטע, וזה הקטע שלי. אני אפילו לא יודע להסביר את זה. אני קונה רק שעונים שאשתמש בהם, וכבר יש לי שישה. חלק מהחברים שלי בקבוצה קונים עשרות זוגות נעליים, שהם לעולם לא ינעלו. אצלי זה לא יקרה".
דווין ואשתו דניאל מתגוררים ברמת אביב, ויש להם שתי בנות: סידני, בת 6, וסלואן, שחגגה שלשום את יום הולדתה הראשון, דווקא כשאבא באיסטנבול עם מכבי. סידני לומדת בבית הספר האמריקני באבן יהודה, אחד מחבריה לכיתה הוא בנו של ניקולה וויצ'יץ'. "זה תמיד טוב שהבת שלך מסתדרת עם הבן של הבוס", צוחק סמית'.
סמית' מתוסכל, בהפסד של מכבי ביום שלישי באיסטנבול. "ימים יגידו אם נדע לצאת מהמשבר" // צילום: אודי ציטיאט
"אנשים לא יודעים עלי הרבה, אבל זה לא שאני מסתגר בבית, אני פשוט אחד כזה שמעדיף להתרחק מאור הזרקורים. אשתי ואני אוהבים לאכול במסעדות, לנסות טעמים וסגנונות חדשים. אנחנו מכירים את רוב המסעדות בתל אביב. היו זמנים שיצאנו שלוש או ארבע פעמים בשבוע, אבל עכשיו יש לנו שתי ילדות בבית, אז אנחנו הולכים לאכול רק אחרי משחקים".
אתה יכול ללכת ברחוב בלי שיעצרו אותך בכל מטר ויבקשו להצטלם וחתימות?
"כן, פיתחתי שיטה. אני הולך די הרבה לקניון, לקנות מצרכים ודברים שצריך בבית. כל עוד אתה בפוקוס על המטרה שלך והולך מהר, אתה מצליח ללכת. אבל אם אתה נעצר לרגע, מתעכב, מסתכל סביב - מספיק אדם אחד שיזהה אותך, וזהו. הלך עליך".
זה מטריד?
"לא ממש. אני נהנה מהאהבה. רק שלפעמים אין לך הרבה זמן, אז אתה צריך לפעול בצורה מסוימת כדי שלא יעכבו אותך".
סמית' עבר מסלול מיוחד מאוד מהתחתית של הכדורסל האירופי אל הפיסגה, ולפני שהגיע למכבי ת"א הוא עבר בין חמש קבוצות שונות בשש שנים. ב־2006 העלה את סן סבסטיאן מהליגה השנייה לליגה הבכירה בספרד, ובעונה שלאחר מכן ירד איתה בחזרה לליגה השנייה. ב־2008 עבר לאבלינו מהליגה האיטלקית, וכעבור שנה חתם בפנרבחצ'ה, שלא נחשבה אז לאחד ממועדוני העילית ביבשת. סמית' היה רחוק מלהרשים בשורותיה ונתקע על 7.9 נקודות למשחק בעונת הבכורה שלו ביורוליג.
"זו לא היתה עונה מוצלחת, וזה לא היה המקום הנכון מבחינתי. יצאתי שם מהמסלול, הדברים פשוט לא הסתדרו. למזלי, בעונה שלאחר מכן עברתי לפאנליניוס וחזרתי לעניינים, ובעונה שלאחר מכן הייתי בבנטון טרוויזו, והכל נראה אחרת". את שתי הקבוצות הוביל סמית' לפיינל פור של היורוקאפ, ובשתי העונות נבחר לחמישיית העונה במפעל.
מ־2011 הוא במכבי. מבקריו טענו לאורך השנים כי הוא נעלם ברגעי האמת; ב־2013, כשמכבי הובסה 3:0 בסידרת ההצלבה בידי ריאל מדריד, הוא בלט בחולשתו, וסיים את שלושת המשחקים במאזן עגום של 4.7 נקודות בממוצע, כשהוא קולע רק חמש מ־27 הזריקות שלקח מהשדה. כעבור שבועות אחדים, בהפסד למכבי חיפה בגמר האליפות, הוא ראה את דונטה סמית' חוגג כל הדרך לתואר.
"לא ידעתי שאמרו עלי את הדברים השליליים האלה", הוא מחייך, "אני לא קורא עיתונים בעברית ואף אחד לא מתרגם לי. בכל מקרה, זה לא מטריד אותי. לי חשוב רק מה חושבים עלי בתוך המועדון, המאמן, השחקנים, ההנהלה, ולא נראה לי שיש להם בעיה איתי".
לפני תחילת העונה שעברה נפצע סמית' במשחק הכנה בבלגיה, והפציעה הזאת השפיעה על יכולתו במשך כל העונה. הוא קלע בממוצע רק 9.9 נקודות למשחק, ובקיץ נותח.
"זה היה קשה, היו רגעים שבהם חשבתי שאני חייב להפסיק ולעבור ניתוח, אבל בכל פעם משכתי עוד קצת, בייחוד כשהיינו קרובים לפיינל פור, וכל הזמן אמרתי לעצמי: תמשוך עוד קצת, רק שנגיע למילאנו, ואז כבר נראה".
דווקא במאני טיים סמית' התעלה על עצמו. בחצי הגמר מול צסק"א מוסקבה הוא אמנם קלע רק שבע נקודות, אבל קטף תשעה ריבאונדים; בגמר נגד ריאל מדריד קלע 15 נקודות, ובהן שלוש שלשות, ושיחק יותר מ־40 דקות.
סמית' (משמאל) חוגג בכיכר רבין את הזכייה ביורוליג 2014. "רעב להגיע לשם שוב" // צילום: גדעון מרקוביץ'
בקיץ האחרון עבר סמית' ניתוח בברך. במכבי חיפשו שחקן זר שיגיע כגיבוי, למקרה שמספר 6 לא יהיה כשיר או לא יחזור לעצמו. בתחילה פנו לדונטה סמית', אך הוא בחר בהפועל ירושלים, ולבסוף החתימו את נייט לינהארט.
גם אתה חששת שלא תחזור לעצמך?
"ממש לא, לא היה לי ספק לרגע. אחרי הניתוח היה לי מאמן טוב שעבד איתי כל יום במשך כל הקיץ. זה היה חשוב, כי היה לי זמן להתאושש ולהשתפר. גם כשחזרתי לכאן, במכבי נתנו לי את הזמן לחזור לשחק, ואני חושב שזה מה שעזר לי בטווח הארוך. עכשיו הברך כבר לא מציקה לי".
סמית' חזר לכושר מלא. הוא קולע בממוצע 15.7 נק' למשחק, הכי הרבה שרשם שחקן בצהוב בעשור החולף ביורוליג. בקור רוח אופייני הציל את מכבי מאינספור בורות שנכנסה אליהם, ונשא אותה כמעט לבדו עד המקום הראשון בליגה ושלב ההצלבה ביורוליג. בגמר גביע המדינה בירושלים קלע 27 נקודות, בדרך לניצחון על הפועל ירושלים, ובשבוע שעבר, בניצחון המכריע 64:73 על אלבה ברלין, שבר את שיא הקריירה שלו ביורוליג כשקלע 28 - יותר משליש מסך הנקודות של הקבוצה כולה.
יש שחקנים במכבי כגון סופו וטיוס שפעלו אחרת ממך. במועדון מתחו עליהם ביקורת שהם לא מוכנים לשחק כשיש להם פציעות קלות, ונתנו את המקרה שלך כדוגמה להקרבה יוצאת דופן. ניסית לדבר איתם?
"אני לא חושב שזה המקום שלי לשמש דוגמה או להתערב. אם הייתי מרגיש שאני לא יכול לשחק, לא הייתי רוצה שחברים שלי לקבוצה יבואו וישאלו אותי וינסו לשכנע אותי".
סופו אפילו לא הופיע לגמר הגביע ולחגיגות שאחרי הזכייה.
"חשבתי שהוא יבוא, אבל הוא לא בא. זה לא היה צריך לקרות, אבל די, זה נגמר. סופו הוא שחקן מיוחד, הוא יכול לשלוט במשחק בכל ערב אם הוא בוחר לעשות את זה".
עד קצה גבול היכולת
הקהל הטורקי קיבל השבוע את פניו באדישות כשעלה למגרש באיסטנבול. "כבר שיחקתי נגד פנרבחצ'ה לפני שנתיים, כך שלא התרגשתי במיוחד, אבל ברור שכל משחק נגד קבוצה ששיחקת בה מעלה זיכרונות מהעבר".
חבר אחד חסַר לו במיוחד על הפרקט: ריקי היקמן, שותפו לזכייה ביורוליג בעונה שעברה, שעזב העונה לפנרבחצ'ה לאחר שקיבל הצעה כספית נדיבה במיוחד של קרוב למיליון יורו. לפני כמה שבועות נפצע היקמן ברגלו וסיים את העונה.
"מייד כששמעתי מה קרה שלחתי לו הודעה בווטסאפ. זה ממש עצוב. ריקי נמצא עכשיו בארה"ב, אחרי שעבר ניתוח, ומצבו לא מזהיר. ייקח לו זמן להתגבר על הפציעה הזאת, פיזית ומנטלית".
בעונה שעברה אף אחד לא ציפה שתניפו את גביע אירופה. מתי אתה התחלת להאמין?
"בתחילת העונה שעברה חזרתי מארה"ב וישבתי עם דיוויד בלאט. דיברנו על הקבוצה והסכמנו בינינו שהסגל איכותי מאוד ויכול להגיע לפיינל פור, אבל במהלך העונה זה לא תמיד עבד. היו לנו הפסדים קשים בליגה, התחלנו ממש רע. בדיעבד זה דווקא עזר לנו. זה איפשר לנו לצמוח יחד, להפגין אופי. חזרנו מקרבות אבודים והפכנו מלוכדים יותר.
"הדרך שבה ניצחנו את המשחק הראשון בהצלבה נגד מילאנו היתה ממש נס, ואז כולם התחילו להבין שאם כל אחד מאיתנו ישחק עד קצה גבול היכולת שלו, הכל יכול לקרות".
מה עובר על שחקן במשחקים חשובים ומכריעים, כמו גמר גביע אירופה?
"כל אחד מגיב בצורה אחרת, ולכל אחד יש טקסים משלו. אני משתדל לשמור על השגרה שלי. ללכת לישון בצהריים לפני המשחק, לפחות לשעה. לפעמים אני מצליח ולפעמים לא. אני לא יכול להגיד לך שאני מנותק מהרגשות, או שאני מתעלם מהסיטואציה. אני יודע איפה אני נמצא, אני מבין מה על הפרק, ואני פשוט מנסה לעשות את העבודה שלי".
מה הדבר הראשון שעשית אחרי הזכייה ביורוליג?
"כמה דקות אחרי שניצחנו בגמר והנפנו את הגביע, בא אלי נציג של היורוליג ולקח אותי לבדיקת סמים. כולם ירדו לחגוג בחדר ההלבשה, ואותי שלחו לשירותים. זאת לא בדיוק החגיגה שאתה חולם עליה. זו היתה חתיכת אנטי־קליימקס, וקצת יצאתי מהעניינים. אבל סיימתי מהר ורצתי להצטרף לחברים. חגגנו כל כך הרבה, שלא הפסדתי כלום".
הזכייה הזאת שינתה בך משהו?
"לא. רק הפכה אותי רעב יותר להגיע לשם שוב".
פיני גרשון אמר שאתם לא שווים פיינל פור.
"כדי להגיע לפיינל פור אתה צריך להיות בכושר הנכון בזמן הנכון. זה הפקטור היחיד. אי אפשר לשמור על אותה רמה במשך כל העונה. ימים יגידו אם המשבר שלנו הגיע בזמן, ואם נדע לצאת ממנו בלי לשלם מחיר".
כשאתה משווה בין מכבי הנוכחית למכבי של העונה שעברה, איזו מהן טובה יותר?
"מבחינת הכישרון, אנחנו פחות או יותר באותה רמה, אבל בעונה שעברה היו לנו יותר שחקנים עם הרבה ניסיון ברמות הגבוהות. מבחינת החיבור, אני מרגיש שאנחנו כמעט במקום הנכון. עוד לא שם, אבל לא רחוקים. אם נצליח להגיע לזה, הכל אפשרי".
חששת מהיום שאחרי בלאט?
"ידענו מראש שביום שהוא יעזוב, גיא גודס ישתלט על העסק, אז הכל היה די צפוי. ידעתי שאנחנו בידיים טובות. גיא עובד קשה, הוא לומד בכל יום. הוא מאמן צעיר, אבל כל השחקנים כיבדו אותו מהרגע הראשון. הם ידעו שהוא נמצא במועדון כבר הרבה זמן, והוא גם מבין אותנו, כי הוא בעצמו היה שחקן".
מה ההבדל בינו לבין בלאט?
"אני חושב שגודס יותר נינוח כמאמן. בלאט היה מאוד תובעני, והוא גם דאג להראות את זה כל הזמן. הוא רץ על הקווים מצד לצד, צעק, רקע ברגליים, עשה תנועות ידיים. לא היה אפשר לפספס את זה".
וכשהוא גער בשחקנים, זה הלחיץ אתכם?
"לפעמים כן. לי זה לא ממש שינה. היתה בינינו איזושהי הבנה עיוורת. כשהייתי עושה טעות, הייתי מסתכל עליו במין מבט כזה של 'אתה יודע שפישלתי, אני יודע שפישלתי, אז בוא נתקדם'".
טקס גילוח לפני משחקים
הקרחת הפכה לסמלו המסחרי. הוא מגלח את הראש לפחות פעמיים בשבוע, "זה חלק מהטקס הקבוע שלי לפני משחקים", הוא צוחק. "בעונה של הליגה האדריאטית זה הדבר היחיד שעשיתי כל הזמן. פעם הייתי מחכה יותר זמן בין גילוח לגילוח, קיוויתי שהשיער יצמח, אבל באיזשהו שלב הבנתי שזה כבר לא יקרה".
על אף החזות הרגועה תמיד שלו, סמית' מוכן להישבע שהוא יודע גם לכעוס. "אני לא ממש צועק, אבל אני מסוגל לדבר בחוסר סבלנות ובצורה תקיפה כשמרגיזים אותי".
בנסיעות של מכבי ת"א למשחקים באירופה, סמית' חולק חדר עם בריאן רנדל. גם על המגרש יש ביניהם תיאום עיוור. "צוחקים עלינו שאנחנו אחים תאומים", מספר דווין. "אני אוהב את בריאן. הוא נמצא בישראל כבר תקופה ארוכה, עבר בכל כך הרבה קבוצות. תמיד אהבתי את האיכויות שלו כשחקן והרגשתי שהוא קצת נתקע, שהוא צריך לשחק ברמות גבוהות יותר.
"אז בעונה שעברה, אחרי שניצחנו את הקבוצה שלו, מכבי חיפה, בגמר האליפות, ניגשתי אליו ואמרתי לו שנמאס לי לראות אותו משחק בישראל, ושהוא צריך לעבור למדינה אחרת. בסוף הוא נשאר, ועכשיו אני רואה אותו כל יום..."
מי הכי מצחיק אותך בקבוצה?
"יש כאלה שאתה צוחק איתם, ויש כאלה שאתה צוחק עליהם. סילבן (לנדסברג) וג'ייק (כהן) תמיד עושים דברים טיפשיים, גם ג'רמי (פארגו). ויש את סופו, שלו יש את האחוזים הכי גרועים. לא בקליעות, בבדיחות. הוא כל הזמן מספר בדיחות, אבל רק אחת מעשר מצחיקה".
בתור השחקן המבוגר בקבוצה, יש לך מעמד מיוחד? אתה מרגיש חופשי לייעץ לצוות המקצועי?
"לא תמיד יש לי משהו לומר. אני מנסה לעזור איפה שאני יכול ומשמיע את הקול שלי איפה שצריך, במיוחד עם השחקנים".
איך אתה מסתדר עם פיני? הוא נינוח בערך כמו בלאט, אבל שונה ממנו לחלוטין.
"פיני הוא איש מצחיק. אין אחד שהוא לא יורד עליו, והוא תמיד יודע לתקוע את המילה הנכונה ברגע הנכון".
אבל לא כדאי להרגיז אותו.
"האמת היא שמעולם לא ראיתי אותו ממש כועס. הוא אומר מה שהוא צריך, ואולי הוא לא מתנסח כמו שכולם רוצים לשמוע, אבל המסר עובר. לי אין בעיה עם זה. מה שכן, אם מישהו החטיא שתי זריקות עונשין, הוא מכחכח בגרון ככה, בקול..."
אתה שומר על קשר עם בלאט?
"לא בתקופה האחרונה. כשהתראינו, היו לנו שיחות ארוכות מאוד. אבל אני עוקב אחריו ואחרי קליבלנד, כמו אחרי כל ה־NBA".
בשנים האחרונות מכבי סופגת לא מעט ביקורת על כך שאין לה מספיק שחקנים ישראלים. "אני חושב שהאנשים שמבקרים לא יודעים מה הם מחפשים. אם לסילבן או לג'ייק יש הורים יהודים, ויש להם אזרחות ישראלית, למה לא מתייחסים אליהם כישראלים? מעבר לכך, אני רואה את תופעת הזרים בכל הקבוצות בליגה, לא רק במכבי".
אגב ליגה, לפעמים נראה שזה בעיקר מטרד עבורכם בדרך ליורוליג.
"לפעמים כל מה שאנחנו צריכים זה לעבור את המשחק בליגה ולנצח איכשהו, רק כדי להגיע ליום חמישי בשלום. זה נכון, ואני חושב שזה בסדר. ככה זה".
היית מעדיף לשחק פחות במשחקי הליגה ולנוח?
"לא, אני מעדיף לשחק תמיד. כשאנחנו משחקים טוב בליגה, זה עוזר לנו לשחק אחר כך טוב יותר ביורוליג. כשאתה יושב הרבה על הספסל, אתה מתחיל לאבד את התחושה. ואימון לעולם לא יתרום לך כמו משחק. הוא לא מתקרב לעוצמת החוויה".
כששואלים אותו על האדם שהשפיע יותר מכולם על הקריירה שלו, סמית' מפתיע. "זה היה המאמן שלי בתיכון, סטיב ג'ונסון. הוא היה מאוד תובעני, הרבה אנשים עזבו את בית הספר בגללו. איתי הוא היה קשוח כל הזמן, לפעמים חשבתי שזה משהו אישי, כי הרגשתי שאני שחקן ממש טוב. כעסתי, התרגזתי, לא הבנתי למה הוא שוחט אותי כל יום. אבל הוא הפך אותי לגבר. עשה ממני שחקן קשוח".
רגע השיא שלו בקריירה היה הזכייה ביורוליג בעונה שעברה, אבל היו גם לא מעט רגעי שפל. "הכי קשה היה כשירדנו עם סן סבסטיאן בחזרה לליגה השנייה בספרד. אני לא אשכח את התחושה הזו".
יש משהו שאתה מתחרט עליו?
"כן, שלמדתי אנתרופולוגיה. כשהגעתי לווירג'יניה, לא ידעתי הרבה. רק רציתי לשחק כדורסל, אז הלכתי ליועצים אקדמיים ועשיתי מה שהם אמרו לי. אני שמח שיש לי תואר, זה אחד הדברים שאיש לא יוכל לקחת ממני, אבל אם הייתי יכול לחזור לאחור לאוניברסיטה, הייתי לומד מקצוע אחר. אני אומר לשחקנים בקולג': לכו ללמוד משהו שאתם אוהבים".
יש משהו שהיית רוצה לעשות מחדש?
"בקיץ של 2011, לפני שהגעתי למכבי, טסתי עם אשתי לאתיופיה ולקניה ועזרנו שם לנזקקים. סיירנו בבתי יתומים ובתי חולים. זו היתה חוויה שלא אשכח, ואשמח לעשות את זה שוב בעתיד".
ומה האתגר הבא שלך?
"לא תאמין, אבל לבשל. אני אוהב את זה, מכין פסטה, בשר, אוכל מקסיקני, כמובן. אבל אני רוצה להשתפר. אשתי קנתה לי לאחרונה ספר בישול, ואולי היא ניסתה לרמוז לי משהו. אז אל תדאג, כבר יהיה לי מה לעשות בפגרה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו