לעמוס אטינגר יש היום, בגיל הצעיר 77, פלומת ראש לבנה, כרס סבא עגלגלה ומין "טיק" חביב באף, בעיקר כשהוא מתאמץ לשלוף ממוחו עוד פיסת זיכרון מימי הטלוויזיה הנשכחים. ככל שנוקפות הדקות במחיצתו עולה ומנקרת שאלה: למי הוא דומה? התהייה הופכת לטורדנית ממש, עד שמביטים בו לרגע בפרופיל. ואז, כשהוא מכווץ את גבתו השמאלית ומשרבב מעט את שפתו התחתונה - נופל האסימון: אריאל שרון.
"מעניין שאתה אומר את זה. כבר נתקלתי בהערה הזאת במצרים, שם ביקרתי לפני כמה שנים. עצרו אותי אנשים ברחוב וצעקו, 'וואללה, הנה אריק שרון!' ממש פחדתי. בבית העלמין בקריית שאול, לשם אני עולה לבקר את הוריי, מוכר פרחים דרוזי כמעט התעלף. אני אישית לא מוצא שום דמיון. דווקא אמרו לי שאני דומה יותר לפסח גרופר".
בסוף תעשה "חיים שכאלה" על עצמך.
"יש על מה. עברתי מספיק בחיים, ראיתי את כל העולם. אבל המסע שלי לא תם, כמו שאומרים. היום, עם אישה צעירה ויפה, אני באנרגיות יצירתיות יותר מאי פעם".
האישה הצעירה והיפה, לנה פריפק־אטינגר (32), ילידת אוקראינה, מתכופפת להחליק יד על לחיו. "הוא גבר משהו משהו", היא לוחשת בעברית צחה עם רי"ש גרונית.
עמוס, מה אמר לך הקול?
"בעיקר אהבה".
45 שנים מפרידות ביניהם, ועל אף הפיתוי להדביק עליהם תוויות, קשה שלא להתרשם מהחיבור החם ביניהם (לנה: "אנחנו כל היום יחד"), וממפגן הרגשות ההדדי. "אני מזכיר לכל הספקנים שחלפה עוד שנה ואנחנו עדיין כאן", משחרר אטינגר חיוך של ניצחון. "בהתחלה נתנו לנו כמה חודשים. והנה אנחנו כבר יותר מ־12 שנים יחד".
"בגלל שבאתי מאוקראינה, ישר שמו עלי סטיגמה שאני איתו בגלל הכסף", היא אומרת בעיניים ירוקות־כחולות רושפות. "אפילו החברים שלו דיברו ככה בהתחלה. חשבו שאני ענייה שהצליחה לתפוס בעל עשיר. אבל אני ממש לא באה ממצב כלכלי קשה. אמא שלי היתה סגנית נשיא של אחת האוניברסיטאות הגדולות באוקראינה. בקייב היו לי דירה שכורה ואוטו. סתם דיבורים של אנשים שאני מרחמת עליהם".
"אין מה לעשות, סטיגמות תמיד היו ותמיד יהיו", נאנח עמוס, וכמעט טובע בליטופים של רעייתו.
"אנשים סקרנים, אבל לכולם אני עונה: אל תיכנסו למיטתי - ואני לא אכנס לשלכם" // צילום: מאיה באומל בירגר
הם מתגוררים בדירה מרווחת בצפון תל אביב, בקומה גבוהה, שצופה לשדה דב. בסלון ניצב פסל עתיק של אלת פריון אצטקית, שנרכש לפני שנים רבות במקסיקו. עמוס מוזג לתוך צלוחיות לפתן מעשה ידיו, "עם טיפת שרי והרבה פירות יבשים".
את לנה הכיר ב־2002 במסעדה בעיר הנופש האוקראינית ירמצ'ה, לשם נסע במסגרת שיטוטיו בעולם, בין השאר כבמאי סרטי תעודה. היא היתה אז סטודנטית בת 20 לתואר שני בכלכלה, והוא אוטוטו פנסיונר בן 65. את סיפור פגישתם הוא נהנה לספר שוב ושוב: איך שמע אותה שרה בעברית שיר פרי עטו, איך ניגש אליה בתדהמה והזמין אותה לטייל איתו. העובדה ששניהם לא זוכרים היום באיזה שיר מדובר מעניקה לסיפור נופך של אגדה אורבנית.
"מגיל ארבע שרתי במקהלה בקייב", מסבירה לנה. "נסענו להמון פסטיבלים, ובאחד מהם פגשנו את מקהלת 'העפרוני' מעמק חפר. למדנו מהם כמה שירים בעברית. כשעמוס והחברים שלו נכנסו למסעדה, התזמורת ניגנה לכבודם 'הבה נגילה', ואני התחלתי לשיר דברים שהכרתי. הוא שמע ומייד נדלק".
השניים החליפו טלפונים. כעבור שבוע, כשהוא ביקר בשגרירות ישראל בקייב - התקשר אליה. "תמיד אהבתי אנשים מבוגרים יותר ממני", היא אומרת, "לא מעניינים אותי בחורים צעירים. בשבילי הם ילדים".
כעבור חצי שנה, שבמהלכה מיעטו לשוחח, שוב הגיע אטינגר לקייב. הפעם הקשר התהדק. ב־2003 הוא הזמין את לנה לביקור ראשון בישראל ("ומימנתי אותו מכספי", היא מדגישה). בין לבין טיילו יחד במוסקבה, דיברו כל הזמן בטלפון והתכתבו.
מה אהבת בו?
"תראה, זה לא שראיתי־נפלתי־התאהבתי, ממש לא. בהתחלה לא חשבתי בכלל שיקרה בינינו משהו. אבל לאט לאט ראיתי כמה הוא מעניין. רק לשמוע אותו מדבר! הוא טייל בכל העולם, ויש לו מלא סיפורים. הדהים אותי איך הוא מצליח להיות חבר של כולם, ותמיד במרכז".
ידעת שהוא מפורסם בישראל?
"לא, וזה היה יתרון ענק. ראיתי את האדם שבו, נטו".
חתונה במוזיאון קפריסאי
מ־2003 היא איתו בישראל. עברה גיור רפורמי ולמדה עברית באולפן. "היא למדה מהר מאוד, ולפעמים גם מתקנת אותי", מחבק אותה עמוס.
תחילה התפרנסה כדיילת קרקע, אבל בשנים האחרונות היא מסייעת לו בערבי "'חיים שכאלה' פרטיים ואירועי נוסטלגיה לגופים גדולים". לפני שש שנים קיבלה אזרחות ישראלית.
הם נישאו ב־2005 בטקס אזרחי בקפריסין. "עשינו חתונה במוזיאון קסום, עם מוסיקה יפה", הוא אומר. "ראש העיר בא עם אבנט וניהל יופי של טקס. אחר כך עשינו מסיבה לחברים בארץ, ועוד אחת לחברים של לנה בקייב, במסעדה מקומית. ממש משתה אחשוורוש, שבעה ימים של חגיגות".
לנה: "ההורים של עמוס היו יוצאי בריה"מ, והחינוך שהוא קיבל הוא אותו חינוך שאני קיבלתי. תמיד חונכתי לאהבה לתרבות, לתיאטרון, לספרות - ועמוס הוא ממש הפנים של זה. אני לא מרגישה שום הבדל בינינו".
את קוראת דברים שהוא כתב?
"לקרוא בעברית עדיין יותר קשה לי, אבל אני מכירה סיפורים שלו. אני נזכרת במה שהוא כותב ומתחילה לבכות. בעיקר בשירים על מלחמה. זה קורע לי את הלב (פורצת לפתע בבכי; י"ל). אתה רואה? אפילו עכשיו אני לא מצליחה לעצור".
איזה שיר שלו את הכי אוהבת?
"'שתי גיטרות מזמרות'. זה שיר לא מוכר שלו, שמדבר אלי מאוד. גם את 'לשיר ילדה'. זה שיר כל כך יפה".
ראית תוכניות "חיים שכאלה" שלו משנות השבעים?
"ראיתי חלק גדול מהן. כשהכרנו, הוא הושיב אותי מול הטלוויזיה ואמר לי: 'תראי'. זה היה ארוך, ולא ידעתי מי כל האנשים האלה, אז סבלתי נורא. היום זה כמובן הרבה יותר מעניין".
היית מתאהבת בו אז?
"לא נראה לי. מבחינתי התאהבתי בו בתקופה הכי יפה שלו".
עמוס: "מה לעשות, היא לא נותנת לי לרזות".
לנה: "לא! רק שלא ישתנה לי. אני אוהבת אותו ככה. כשהכרתי אותו הוא היה אפילו יותר שמן, וזה היה כל כך חמוד".
אתם רבים?
לנה: "בטח. אפילו היום רבנו, כי אני לא רוצה ללכת איתו לאיזו הצגה, והוא צעק עלי. כשהוא מתחיל לצעוק כל הבית רועד. אבל כבר התרגלתי, אני לא מתייחסת".
על תוכניות להרחבת המשפחה הם מסרבים לדבר. עמוס: "אני יודע שאנשים סקרנים לדעת, אבל לכולם אני עונה באותו משפט: אל תיכנסו למיטה שלי - ואני לא אכנס לשלכם".
מה המתכון להצלחה עם אישה צעירה?
"סע לאוקראינה".
לנה (בכעס מהול בחיבה): "עמוס! מה אתה אומר!"
את לא מאיימת עליו לפעמים שתעזבי אותו לטובת בחור צעיר?
(צוחקת) "לא. לא יודעת מי יפסיד יותר מפרידה, הוא או אני. בעל כמוהו לא יהיה לי, זה בטוח. בעיניי, הוא לא מתבגר. יש לו סקרנות שלא נגמרת. אני מרגישה שאני מתבגרת והוא לא. הוא נשאר עם הראש פתוח".
עמוס: "ספרי לו על החבר שלי, שניסה להתחיל איתך".
לנה: "אוי, זה היה נורא. חבר טוב שלו ניסה להתקרב אלי בצורה מאוד מכוערת. ממש סגר אותי איתו בחדר, עם יין, וזה היה מגעיל. זה מישהו שישב אצלנו בבית כמעט כל יום, והוא לא יחיד. היום הוא לא דורך אצלנו".
עמוס: "יש המון קנאה. כל הזמן אומרים לי, 'אחח, כמה שאני מקנא בך'. בכל בוקר אני מתעורר לידה ואומר לעצמי שהרווחתי מיליון דולר. אתה יודע כמה מיליונים כבר צברתי עד עכשיו?"
שוטף צלחות ומדקלם המלט
אטינגר נולד ב־1937 בתל אביב, וגדל ברמת גן. אביו, יוסף, היה עובד חברת החשמל וחבר מועצת העיר. אמו, רבקה, עבדה בבית חרושת לשיניים תותבות ("היא היתה הבוסית של יפה ירקוני הצעירה").
"בנעוריי נחשבתי לתלמיד שובב. חלמתי להיות שחקן, ואבא שלי תמיד התלונן, 'מה יהיה עם הבן שלי'. לצערי הוא נפטר ב־1963, בגיל צעיר יחסית, ולא ממש זכה לראות את הפירות שהבן שלו הביא".
בקן השומר הצעיר ברמת גן כבר חיבר אופרטות היתוליות. ב־1955, לפני גיוסו לצבא, יצא לטיול תרמילים באירופה, צעד נועז ונדיר מאוד באותם ימים. "מכרתי את האופניים ואת אוסף הבולים, וקניתי כרטיס לאונייה שהפליגה למרסיי שבצרפת. במשך שנה נדדתי בטרמפים והתפרנסתי מעבודות מזדמנות. הזזתי תפאורות ושטפתי צלחות במסעדות, כשאני מדקלם המלט. הגעתי אפילו למרוקו, לעיר טנג'יר" ("היו בטוחים שאני איש מוסד").
ככתב במלחמת יום כיפור. "עד היום, כשאני עוצם עיניים, אני חוזר למראות ההם" // רפרודוקציה: יוסי זליגר
בטיולו בלונדון נתקל לראשונה בתוכנית הטלוויזיה "This Is Your Life" (אלו הם חייך), הגירסה הבריטית לפורמט האמריקני שישנה בהמשך את חייו. "אני זוכר שאמרתי לעצמי: זה דבר שהייתי רוצה לעשות".
כששב לארץ ניסה להתקבל ללהקת הנח"ל, אבל נדחה על ידי מי שהפך לימים לחברו הטוב - חיים טופול. "הוא צדק, כמובן. עשיתי שם מונולוג מ'פר גינט' של איבסן, וזו היתה קטסטרופה. איזה אידיוט מביא כובד כזה לאודישן בלהקת הנח"ל?"
במקום זה התקבל ללהקת פיקוד מרכז, שם שירת לצד עודד קוטלר, אילי גורליצקי, עודד תאומי, אלכס פלג ושייקה לוי. "מרוב כוכבים מוכשרים, היינו להקה מחורבנת. כל אחד חשב על הקריירה שאחרי הצבא ולא ממש השקיע בלהקה עצמה".
בעת שירותו כתב את השיר הראשון שלו שהפך ללהיט - "טיול לילי" (חולות מדבר), בלחנו של מאיר נוי ובביצוע הדודאים הטריים, בני אמדורסקי וישראל גוריון. בהמשך הקריירה כתב כ־400 שירים, וב־2009 קיבל את פרס אקו"ם על מפעל חיים בזמר העברי. ביום ראשון הקרוב יקבל עוד פרס על מפעל חיים, הפעם במופע חגיגי בשם "אהבות שכאלה", שייערך לכבודו בפסטיבל "ימי זמר" בתיאטרון חולון.
רבים מפזמוניו של אטינגר הפכו לנכסי שירה בציבור: "כשאור דולק בחלונך", "אם רק תבואי בחמש", "לך ירושלים", "נערה ושמה כנרת", "יש מקום" (מהמחזמר "קזבלן"), "גולני שלי", "כבר אחרי חצות", "אמא, אמא", וגם "שארם א־שייח'" - מסמלי הניצחון במלחמת ששת הימים.
"את 'שארם א־שייח'' כתבתי בעצם בטעות. רן אלירן השמיע לי מנגינה (של רפי גבאי; י"ל), ועל המקום חיברתי לה טקסט מטופש, רק כדי לשמר את הקצב ולחזור אחר כך לכתוב מילים כמו שצריך. שירבטתי על נייר 'הו שארם א־שייח', חזרנו אלייך שנית, את בליבנו תמיד', ואיכשהו זה התגלגל והוקלט, עוד לפני שחיילי צה"ל הגיעו לשארם. עם הניצחון זה הפך לשוס ענקי, בלי שבכלל התכוונתי".
הוא כתב גם ספרי שירה ופרוזה מצליחים. אחד מהם, "רבע לפני חצות", שיצא ב־1966, הכיל שירים בגוון ארוטי והפך לרב־מכר אדיר בישראל השמרנית. "אחרי 15 מהדורות הפסיקו לציין את מספר המהדורה, כי המו"ל טען שהקוראים לא יאמינו". אטינגר חתום גם על פרסומות לרדיו, ובראשן לסבון "נקה שבע" ("הוא כחול, הוא ירוק, הוא לבן...") בביצוע יורם ארבל ועדנה גורן. "כל המדינה הצטרפה למחיאות הכפיים בפזמון", הוא אומר בהנאה.
בימי "חיים שכאלה". "ראיתי את הגירסה הבריטית ואמרתי: "זה דבר שהייתי רוצה לעשות" // צילום באדיבות ערוץ 1
פריט נחשק בביוגרפיה
ב־1970, אחרי הרצה מוקדמת ברדיו, החל אטינגר לשדר בטלוויזיה הישראלית הצעירה את "חיים שכאלה" - תוכנית האירוח המיתולוגית, שהפכה עד מהרה למזוהה עם שמו. "בתוכנית הראשונה התארח חיים גורי, ואני זוכר שהמנהלים בטלוויזיה לא באו לצילומים, כי הם פחדו שזה יהיה ברוֹך ולא רצו שהכישלון ידבק בהם".
ה"ברוך" התברר כהצלחה מטאורית. "חיים שכאלה" נחשבה למשאבת רייטינג מפלצתית בערוץ הראשון, במיוחד בעידן השחור־לבן. לאורך 32 שנותיה התארחו בה כ־80 דמויות מפתח בציבוריות הישראלית - פוליטיקאים, אנשי רוח, גנרלים, גיבורי תרבות, חלוצים, דמויות פולקלור ואנשי מדע ובמה. היו שם, בין היתר, גולדה מאיר, אפרים קישון, יצחק נבון, הרב שלמה גורן, המנצח יצחק (זיקו) גרציאני, חיים חפר, ההיסטוריון זאב וילנאי, אביגדור קהלני, טדי קולק, שושנה דמארי, יפה ירקוני, אברהם דשא (פשנל), השוער יעקב חודורוב, מנחם גולן, נתן שרנסקי, ח"כ יצחק בן אהרן, עזר ויצמן, ראש המוסד מאיר עמית, הסופר אמנון שמוש, יהורם גאון, חיים טופול, ואפילו תזמורת צה"ל כולה.
אטינגר נהג לפתוח כל תוכנית כשהוא מחזיק ספר מהודר וגדול ממדים, על רקע כתוביות גליות ואות פתיחה נוסטלגי שהלחין רוני וייס במיוחד לתוכנית. האורח הוזמן בתואנות שווא, ורק כשנכנס לאולפן חיכו לו החברים מתחנות חייו השונות. בכל תוכנית היה אטינגר שואל כמה פעמים את השאלה האלמותית, שהפכה לקאץ'־פרייז שלו: "מה אומר לך הקול הבא?" בסיום השידור העניק בחגיגיות את ספר התוכנית, וכולם התגודדו סביב האורח למינגלינג ספונטני על רקע כותרות הסיום.
מה היה כתוב בספר שהחזקת?
(צוחק) "התסריט של התוכנית, עם תמצית התחקיר הרלוונטי. מהספר הקראתי את כל הטקסטים שלי בשידור, כי לא היה לי מכשיר טלפרומפטר. אגב, לא פעם לקחתי אותו בחזרה מהאורחים, אחרי שכבו המצלמות, כי לא היה תקציב לקנות בכל תוכנית ספר חדש".
ההפתעה של האורחים היתה אותנטית או מבוימת?
"אותנטית לגמרי. רק לבודדים הודענו מראש, למשל לגולדה, מפאת גילה ומעמדה, או למאיר עמית, בגלל נושאי המודיעין הרגישים. גם לאפרים קישון גיליתי, כי הוא גר אז בשווייץ ואי אפשר היה לגרום לו להגיע לארץ סתם".
"מה אומר לך הקול הבא" היה המצאה שלך?
"לא, לקחתי את זה מהפורמט המקורי. אגב, היו הרבה פעמים ששאלתי, והאורח לא זיהה כלום".
"חיים שכאלה" היתה החגיגה הקולקטיבית של מדינה תמימה ומאוחדת, שידעה לחלוק כבוד ראוי לדור הנפילים שלה. "אנשים לא היו קובעים חתונות לערב השידור", אטינגר נזכר. "בשלב מסוים, הופעה בתוכנית כבר הפכה לפריט נחשק בביוגרפיה. מישהו אמר פעם שהאולפן שלי הוא יותר מפרס ישראל, כי את הפרס אפשר לתלות בסלון, אבל התוכנית תישאר לנצח".
איך בחרת למי תוקדש תוכנית?
"רציתי אנשים עם סיפורי חיים מדהימים, ששזורים בסיפורי המדינה. היה חשוב לי להביא את הריח והצבע של התקופה. מוטי קירשנבאום אומר תמיד שהתוכנית התחילה כנוסטלגיה, אבל היום היא כבר ההיסטוריה של ישראל.
"ב־1986, למשל, שידרנו תוכנית עם שייקה דן, שעסקה בין השאר בסיפור העלאת יהודי מזרח אירופה. נחשף שם שהסובייטים חפרו מנהרת ריגול מתחת לאחת משגרירויות ישראל במזרח אירופה, שהמסלול שלה התחיל בבניין ממול. ג'יפ היה יכול לנסוע במנהרה, והיא הגיעה עד לחדר הצופן של השגרירות. אנשי הביטחון שלנו עלו על זה, אבל הסיפור הושתק במשך שנים. אצלי זה יצא לאור".
אחת התוכניות אף הגיעה לדיון סוער בכנסת. "השופט חיים כהן, שהיה נצר של רבנים גדולים, אמר בתוכנית שהוקדשה לו ש'אם השואה קרתה ונהרגו ששת המיליונים - אז אין אל חנון ורחום'. זה הקפיץ את הדתיים ונהייתה שערורייה לאומית, איך משדרים דבר כזה על אלוהים, ועוד בפריים טיים".
"לא פעם לקחתי את הספר בחזרה מהאורחים, אחרי שכבו המצלמות, כי לא היה תקציב לקנות בכל תוכנית ספר חדש"
ארבעה חודשים של תחקיר
לפני כל תוכנית הקדיש אטינגר כארבעה חודשים לתחקיר, שבו ירד עד לרזולוציות הקטנות ביותר. למרות זאת, נרשמה תקרית מביכה במיוחד בתוכנית שהוקדשה ב־1972 לעזר ויצמן.
"בתחקיר המוקדם ביררתי מי היתה זמרת חיל האוויר בתקופתו של עזר. מסרו לי שם של מישהי שחיה בגרמניה, וכשהתקשרתי אליה היא שמחה לבוא. טסה הנה במיוחד. ביום הצילום היא נכנסה לאולפן בהפתעה, כמו שצריך, והתחילה לשיר.
"פתאום עזר פונה אלי, כשהמיקרופון שלו פתוח, ושואל בעצבים: 'מה הבאת לי אותה? לא אהבתי אותה אף פעם, כולם שנאו אותה'. הכל מוקלט אוֹן טייפ. נהייתי אדום כולי. למזלי הזמרת לא שמה לב. מובן שלא יכולתי לשדר דבר כזה ולהלבין את פניה, אז חתכתי את כל הקטע החוצה, והתוכנית שודרה בלעדיה. למחרת בבוקר היא צילצלה אלי ונתנה לי שטיפה כהוגן. ומה התברר? שעייזר הממזר שלח לה בסוף פרחים: 'הצטערתי לראות שחתכו אותך'".
הופעלו לחצים להקדיש תוכנית לאדם מסוים?
"אפילו הצעות שוחד. 'סע על חשבוננו לחו"ל', וכל מיני טובות הנאה עם קריצות עין. זה נכנס לי לאוזן אחת ויצא מהשנייה. כדי להימנע מלחץ פוליטי לא עשיתי אף פעם תוכניות עם שר או חבר כנסת פעיל. רק במקרה אחד חרגתי: השר נתן שרנסקי. הסיפור שלו היה כל כך חזק, שלא יכולתי לוותר".
במלחמת יום הכיפורים הצטרף אטינגר ככתב רדיו לאלוף אמנון רשף (מפקד חטיבה 14 של השריון) בחזית המצרית בסיני. בתוך האנדרלמוסיה נקלע לקרב החווה הסינית. "הייתי בנגמ"ש הפיקודי מאחורי הטנק של רשף, ופחדתי פחד מוות. מה שראיתי שם, בחיים לא אשכח. עד היום, כשאני עוצם עיניים, אני חוזר למראות ההם. לא אגיד שלקיתי בהלם קרב, אבל היה לי קשה".
אולי זה מסביר את החיבור שלך ליחידות צה"ל? כתבת המנונים לגולני, לגבעתי ולחיל המודיעין.
"יש בזה משהו. את 'גולני שלי' כתבתי ב־1974, אחרי יום כיפור. הוא נועד להיות היי־לייט של ערב מחווה לחטיבה בבנייני האומה. רצו להרים את מורל החיילים. המח"ט אורי שמחוני ביקש ממני, אז השתמשתי בקטע שכתב איתן הבר על המלחמה, ולקחתי ממנו שמות ונתונים. אפי נצר כתב את המנגינה, והשאר חקוק בהיסטוריה.
"אגב, השיר הזה הביא לי גם ברכה וגם קללה. הברכה היא התמלוגים שקיבלתי לאורך השנים. והקללה? פעם שאלתי שני לוחמי גולני אם הם מכירים את השיר. ענו לי: 'אם רק נתפוס את האידיוט שכתב את זה! בגללו, בכל בוקר בחמש אנחנו צריכים לשיר במסדר".
במבצע "צוק איתן" נענה אטינגר לפנייה נוגעת ללב מאביו של סמ"ר עוז מנדלוביץ' ז"ל, שנהרג בקרב מול חמאס בסג'עייה, והוסיף בית חדש לכבוד חיילי החטיבה.
"לא יכולתי לסרב. אז ישבתי וכתבתי:
"וכשמדרום נפתחה הרעה
גולני שלי שוב בראש השורה
והמחיר לא קטן, אבל הוא צוק איתן
הלוחם באויב ממולי.
גולני עם כל הפיקוד הבכיר
לוחמיה הרי משלמים את המחיר
אך מייד ממשיכים מטרות להגשים
זו מורשת גולני שלי".
"יהורם גאון נכנס לאולפן והקליט את הבית, וזה היה מאוד מרגש".
להיות אבא של אבי אטינגר
לפני נישואיו ללנה היה אטינגר נשוי פעמיים: במשך כשלושים שנה לעיתונאית והסופרת הוותיקה תמר אבידר, שמבוגרת ממנו בשבע שנים, ואיתה הביא לעולם את בנו הבכור, אבי אטינגר (46), קומיקאי ותסריטאי פופולרי בערוץ ביפ ("לילה בכיף"). לאחר גירושיו מאבידר נישא ליהודייה אמריקנית בשם שריל, ממנה התגרש מקץ ארבע שנים. לאטינגר בת נוספת בשם שרון (27), סטודנטית למשפטים.
אתה מתחבר להומור הנונסנס של הבן שלך?
"בהתחלה היה לי קשה, אבל הוא לימד אותי לצחוק מזה, והיום אני גאה להיות 'האבא של'. פעם הגעתי בלי מזומנים לתחנת דלק, והמתדלק לא הסכים לקבל כרטיס אשראי. אמרתי לו שיגיד למנהל שאני עמוס אטינגר מ'חיים שכאלה', אבל זה לא עזר. פתאום המנהל יוצא החוצה ושואל: רגע, אתה אבא של אבי אטינגר? אז בבקשה, תמלא דלק כמה שאתה רוצה".
עם בנו הקומיקאי אבי אטינגר. "גאה להיות האבא של" // צילום מתוך האלבום המשפחתי
מה השתנה בך עם הגיל?
"יודע מה? לא הרבה. יש לי עדיין התשוקה לנדוד בעולם. לכתוב. להיות בין חברים. אולי חסר לי עניין הכושר הגופני. עד לפני עשור שיחקתי טניס, רצתי כמו פנתר מקצה לקצה, עד שהמדריך אמר לי: 'אם אתה לא מוריד 15 קילו, ומהר - תמות לנו על המגרש'.
"אין לי בעיות בריאותיות גדולות, תודה לאל. אני לוקח כדורים נגד לחץ דם. זה נכון, כמובן, להשבוע. לא יכול להתחייב מה יהיה בשבוע הבא".
כבר 30 שנה שהוא לא מעשן. "הייתי שורף שלוש־ארבע קופסאות ביום. שמעון פרס שלח אותי למומחה באיטליה, שגמל אותו על ידי טיפול באנרגיות. זה עבד גם אצלי".
אתה חושב על המוות?
"ממש לא, זה נושא רחוק ממני. אני כל כך נמצא בתוך העשייה. אני יודע שהסוף יגיע, אבל כמו כל אדם, אני מעדיף להאמין שזה לא יקרה מחר. אשתי שואלת אותי: 'עד מתי תאהב אותי?' ואני עונה לה 'עד שתמותי'. זאת הבדיחה בינינו. היא קוראת לי נצחי".
בטלוויזיה של היום אתה צופה?
"פה ושם. בשבילי זה משחק פסיכולוגי, לראות עד היכן אנשים מידרדרים ועד כמה הם מוכנים להשפיל את עצמם בשביל רגע של מסך. הפריים טיים הוריד את הרמה של כל המשתתפים. לעומת זאת, יש תוכנית איכותית כמו 'מקבלים שבת' עם דב אלבוים בימי שישי, שהיא תענוג לאינטליגנציה".
מה עם ריאליטי?
"יש דברים שמגעילים אותי, כמו 'האח הגדול' או 'הישרדות'. לפעמים אני מסתכל על 'המירוץ למיליון', כדי לראות ארצות שביקרתי בהן".
היית עושה "חיים שכאלה" על אייל גולן, למשל?
"אייל גולן הוא 'חיים שכאלה' בכל רגע נתון. הוא לא צריך אותי. הצופים כבר יודעים עליו הכל, כי כל צעד שלו מופיע בכותרות. אותו דבר עם בר רפאלי ונינט. תרבות הסלבס מצחיקה אותי. אנחנו בהידרדרות מוחלטת. ספּרים, שפים, מאפרים ודוגמניות הם נושאי הדגל התרבותיים שלנו. לאן הגענו?
"אני מביט בצער על התמימות שהלכה לנו. אני באמת לא יודע לאן זה יוביל. ההתלהמות פה נוראה. תיקח למשל את הפרופסור הזה, חצרוני (שהתבטא בבוטות נגד העולים ממרוקו, ובהמשך התנצל; י"ל). איפה תרבות הדיבור? איפה היחס לזולת? הכבוד? הבעיה שלנו היא שהאגו נמצא היום מעל הכל".
מה חשבת על הדברים שאמר יאיר גרבוז לפני הבחירות?
"מיותרים לגמרי. זה נפלט לו. אני אמנם לא מנשק מזוזות, אבל מתייחס לכל אחד בכבוד. אגב, גרבוז בעצמו שווה מאוד 'חיים שכאלה'".
מי עוד?
"שמעון פרס. מוטי קירשנבאום. דני סנדרסון. אמנון רובינשטיין. הנשיא ריבלין. עם אורי אבנרי מחר הייתי עושה, למרות שהוא היה נכנס בי הרבה בעיתון שלו".
כל מי שהזכרת הם לא בדיוק נערים.
"בשבילי הם צעירים. אני בדעה שכל מי שממשיך ליצור, לכתוב ולהיות פעיל - הוא צעיר. בטלוויזיה של היום מוחקים את כל האנשים מעל גיל 45, שהם הקהל הגדול מול המסך. יש מגישות, כמו יונית לוי, שרצות כל כך מהר בדיבור, עד שאתה לא מבין מה הן אומרות. ממש מכונת ירייה, פה־פה־פה. חלק גדול מהאוכלוסייה לא מבין את המילים שיוצאות להן מהפה".
אם היו מציעים לך עכשיו לחזור לעשות "חיים שכאלה" בערוץ 2, היית מסכים?
"בוודאי. מייד. אני מתגעגע לטלוויזיה. תשאל אותם באמת למה הם לא מציעים לי".
ערבי "חיים שכאלה" פרטיים
אטינגר פרש לגמלאות ב־2002, אחרי 42 שנים ברשות השידור. בגלל מתחים עם ההנהלה דאז לא נערכה לו מסיבת פרידה ראויה ("אפילו קצת בייגלך ואורנג'דה במסדרון לא סידרו לי"). במקום זה הפיקו לו החברים הטובים ערב מחווה מרגש בקיבוץ שפיים, ששודר בהמשך בערוץ 2.
לצד הפנסיה הצנועה מרשות השידור ("סכום שאי אפשר להתקיים ממנו, בעיקר עם אישה צעירה שיש לה דרישות"), ממשיך אטינגר לדהור על החיים. הוא מפיק ערבי "חיים שכאלה" פרטיים (למשל לשר לשעבר יעקב נאמן ולאשת העסקים ירדנה עובדיה), מעלה מופע בימתי משותף עם לנה ("הוא מספר סיפורים ואני שרה"), כותב ביוגרפיות לפי הזמנה (בין היתר, לאיל הספנות המנוח סמי עופר), ומביים אירועים לארגונים גדולים, בכללם ליחידות של צה"ל.
הוא מתרגש לקראת הערב שמתוכנן לכבודו בפסטיבל "ימי זמר". "נעמי אטיאס, שעבדה איתי שנים, מפיקה את הערב, ושמעתי שמכינים לי שם הפתעות. הרבה 'מה אומר לך הקול הבא'. נעים לגלות שיש עדיין פרגון במדינה שלנו. בהיסטוריה הפרטית שלי אפשר למלא איצטדיון באנשים שפירגנו לי, וגם בכאלה שלא. הדה בושס (מבקרת הטלוויזיה האגדית של "הארץ"; י"ל) היתה יורדת עלי בשיטתיות אחרי כל תוכנית. אפילו דיברה על דברים לא רלוונטיים, כמו השפם שלי. פעם כתבה: 'על אף עמוס - התוכנית היתה טובה'".
לאן באמת נעלם השפם המיתולוגי?
"לא יודע. בוקר אחד פשוט נמאס לי ממנו, אז הורדתי".
yaakovl@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו