הדבר הזה לא קרה וספק אם אי פעם יקרה בהיסטוריה של הכדורסל המקצועני באמריקה - שחקן, שבארבע העונות הראשונות שלו לא הגיע ל־10 נקודות או ל־6 אסיסטים, ל־3 ריבאונדים או אפילו לממוצע של חטיפה אחת, מסיים את הקריירה כפעמיים MVP של הליגה. הכוונה היא כמובן לסטיב נאש שפרש השבוע, אחרי שלא שיחק דקה העונה ורק 15 משחקים בעונה שעברה.
השבחים כמובן מורעפים על נאש. מי שזכה לראותו בזמן אמת בטלוויזיה צפה בשחקן ייחודי. לי, אישית, היה המזל לצפות בו פעם אחת במגרש. זה היה במשחק מול סקרמנטו בעונת הרוקי של עמרי כספי. נאש הוביל את פיניקס לניצחון קל עם 23 נקודות ועשרה אסיסטים, אבל זו לא הסטטיסטיקה שנחרתה בזיכרון. הדבר הראשון היה ההבנה כמה נתוני הסטטיסטיקה של נאש הם קשקוש. כמו כדורגלן גדול (והוא יכול היה להיות כדורגלן גדול) הוא יוצר מצבים לאחרים בתנועה בלי כדור, ויוצר עוד לא מעט סלים במסירה הלפני אחרונה.
אתוודה על כך שחשבתי לפני כן שזכיותיו ב־MVP היו בגלל איזושהי הטיה תקשורתית לטובת שחקן קטן כנגד כל הסיכויים, ואולי בגלל היותו לבן (לא מההיבט הגזעני, אלא מהסימפתיה לנחיתות פיזית מסוימת), אך כשראיתי אותו הבנתי. אפשר להתווכח אם אחד התארים הגיע לדנקן, אבל היה כאן עילוי חד־פעמי. אחר כך פגשנו בו העיתונאים בחדר ההלבשה והתברר שמגזר שלם באוכלוסייה מתפרנס מהעמדת סטיב נאש על הרגליים. כל איבר בגופו נחבש, קורר, חומם, עוסה וכנראה גם הודבק, הולחם או הוברג, בטרם נאש שוחרר ללכת לדרכו. בזמן הזה הוא דיבר איתנו על כדורגל ועל משחקי החורף האולימפיים שעמדו להיפתח בארצו כמה ימים אחר כך. עיניו אורו כשדיבר על וויין גרצקי, מדליק המשואה האולימפית והמשמעות שלו עבורו כקנדי.
אם נאש חייב את הקריירה שלו למישהו זה לג'רי קולנגולו, שהיה הג'נרל מנג'ר שלו בפיניקס, אבל דווקא על משהו שעשה קולנגולו כשנאש עדיין שיחק בדאלאס. ב־2001 אמר קולנגולו לשטרן שהמשחק תקוע וקיבל ממנו מנדט לשינוי החוקים. וזה היפה: הוועדה של קולנגולו שינתה את חוקי ההגנה וגרמה למהפכה במשחק ההתקפה.
כמעט כל ההגבלות על הגנה הוסרו, מה שהוביל לצורך ברכזים חכמים יצירתיים יותר. השנה הראשונה של החוקים החדשים היא השנה הראשונה מבין שמונה של נאש כאולסטאר. אני ממעריציו הגדולים של ג'ון סטוקטון, שהיסטורית מוביל על נאש ביותר מ־5,000 אסיסטים, ונותן קרדיט לסטוקטון שהיה מגן טוב בהרבה. אבל הזנת האסיסט אל קרל מאלון המבודד בלואו פוסט בשנות ה־80 או ה־90, לא דומה לאסיסט של נאש בשנות האלפיים. ב־2006 הגן נאש על מעמדו כ־MVP וגם כמוליך הליגה באסיסטים, למרות שאיבד את אמארה סטודמאייר, שקלע 26 נקודות למשחק בעונה לפני כן.
מי הרג את פדרו רמירז?
יש שיר די נוקב של בוב דילן שנקרא "מי רצח את דייבי מור". הזמר היהודי־אמריקני המיתולוגי ביצע אותו לא מעט בשנות ה־60, למרות שלא כלל אותו באלבומים והוא נכתב בעקבות מותו של המתאגרף דייבי מור, שהיה לתקופה אלוף העולם במשקל נוצה. מור נהרג בקרב מול שוגר ראמוס הקובני בלוס אנג'לס ב־1963, ודילן מקדיש כל בית לגורם אחר: לשופט שלא הפסיק את הקרב, לקהל שצהל, למהמר, שבעקיפין מממן את האירוע, לעיתונאי שמסקר אותו, ולבסוף למתאגרף שהורג. לכל אחד מהם תירוץ אחר לכך שהוא מפרנס את תעשיית מחזות האלימות.
52 שנים עברו ומעט השתנה. בשבוע שעבר נהרג במקסיקו פדרו אגואיו רמירז מבעיטה אכזרית מיריבו. "הקרב" נמשך עוד כשתי דקות, כשרמירז שוכב חסר הכרה. הוא הובהל אז לבית החולים ומת מפגיעה בעמוד השדרה. אני כמובן כותב "קרב" במרכאות, כי לכולם ידוע שאירועי ה־WWE וההיאבקות החופשית אינם באמת ספורט. הקרבות מומחזים מראש ודבר כזה לא אמור לקרות.
זה אולי לא ספורט אמיתי, אבל אלו הנתונים: מ־36 משתתפים באירוע השיא של הענף ב־1990 - ה־Wrestlemania, ב־2014 שליש כבר לא היו בין החיים. קצת פגיעות ראש וקצת נזקי סמים לבניית הגוף המגוחך שלהם.
לגיבורי השיר של דילן בימינו אפשר להוסיף את אתרי האינטרנט והרשתות החברתיות, שמריצים את סרטון המוות. כמובן באיצטלה מקודשת של "צפו במקרה המזעזע", אבל למעשה מתוך התובנה, שמשותפת להם ולארגון כמו דאעש, שסרטוני מוות מוכרים. בעידן שבו סרטי סקס זמינים לכל בוגר גן ילדים, בן אדם אמיתי שמת הוא אטרקציה יותר גדולה. אחרי הכל, באישה המנוצלת בסרטי סקס אפשר להשתמש מאות פעמים, במישהו שמת להנאת הצופים רק פעם אחת.
בשבוע שעבר נכתב כאן על כריס בורלנד, שחקן פוטבול אמריקני מבטיח שבחר לפרוש אחרי עונה אחת בלבד שבה סימן עצמו כאחד מכוכבי העתיד של הליגה, כי הוא לא מוכן לחיות עם הסטטיסטיקה שלפיה שלושה מעשרה שחקנים בתפקיד שלו סובלים מנזק מוחי רציני. בשבוע שחלף דיווחה התקשורת על הסיפור במשהו בין אובייקטיביות לעוינות. נותנים לבורלנד לדבר ובשם האיזון מביאים מקהלת שחקני עבר, שלמרות התביעות המשפטיות נגד הליגה טוענים שהכל היה ידוע להם ושהיום הם "היו מקבלים את אותה החלטה". איש לא חושב לפתח דיון על הלגיטימיות של הפוטבול, אז לבוב דילן יש את התשובה לשאלה שלו: כולם נוטלים חלק, אבל האחראי האמיתי הוא הקהל, שפשוט מכור לאלימות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
