כולם אומרים שהיום יום האישה הבינלאומי. ואני מתהלכת לי בעולם וחושבת: "וואלה, איזה כיף לנשים האלה, יש להן יום משלהן". גם ביום הזה, גם כאישה, אני מרגישה שמישהו פה חוגג משהו שהוא לא שלי. במקום העבודה שלי צדו אחרי הנשים העובדות וחילקו לכל אחת מהן שוקולד קטן וחמוד. כי כאלה אנחנו – קטנות, חמודות, אוהבות ממתקים ופינוקים. תינוקות רכים בעולם שבו נותנים לנו שוקולד כדי שנרגיש טוב עם העובדה שאלוהים חנן אותנו בנשיות.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
בערוצי התקשורת אני רואה היום טורים שקוראים לי להתגאות בהיותי אישה. אני מתגאה בזה שאני לא אוכלת חיות, מתגאה בעובדה שהצלתי חיים של כלב אחד לפחות, גאה בבחירה שלי לא להתחתן. אבל איך אני יכולה להתגאות בדבר שלא בחרתי, שמלווה אותי מהיום הראשון שבו נולדתי? סלחו לי אם במקום להתגאות ביום הזה – אני מעדיפה להתבייש.
היום שבו כולנו צריכים להתבייש
אני מתביישת באנשים שחושבים שהם מעניקים לי חסד גדול בעובדה שהם מאפשרים לי גם לעבוד וגם לדאוג לרווחת הבית ויושביו. מתביישת במי שחושב שחתונה דרך רב ליברלי היא לא טקס שבו אמורים להפוך אותי לרכוש לבעלי. מתביישת בכל מי ששאל אותי בראיון עבודה מתי אני מתכננת להביא ילדים, אבל לא שאל אף אחד מחבריי הגברים מתי הם יוצאים למילואים. וגם בעצמי, על ההליכה בנעלי עקב אתמול בלילה.
הכתבה הכי נקראת היום באתר: הישראלים שבמקום להיקבר - בוחרים סוף אחר למותם
כשהשיחה מסביב על פמיניזם, תמיד מתחילה ומסתיימת בחוויות כואבות של נשים על הטרדות מיניות שלשמחתי ולמרבה האושר מעולם לא חשתי על בשרי, אני מרגישה שגם מהכיוון ההוא לא תבוא הישועה. את לא חשה סכנה כל פעם שאת יוצאת לרחוב? את כנראה מדחיקה, מכחישה ותלושה מהמציאות, ומקומך לא איתנו.
לא ביקשתי שתביאו לי שוקולדים, אני לא רוצה טיפול מפנק בספא, וגם לא מבצע על לקים. מכירים בני אדם? אז אני רוצה להיות אחד מהם. אני לא גור ארנבונים קטן שצריך שילטפו אותו וישמרו עליו חם ובטוח. אני אלחם בכל כוחי לקבל את כל מה שמגיע לי – ואמשיך לסרב בתוקף לקבל את כל מה שלא. אל תשלמו עלי בדייט ראשון, אל תכריחו אותי להישאר בבית ולגדל ילדים, תנו לי את החופש לבחור לעשות בחיי מה שמתחשק לי, בלי הרמת גבה – לא מצדכם, וגם לא מצדכן.
