לשרה אדלר יש ניסיון עם טקסים נוצצים. בפסטיבל קאן ביקרה כבר כמה וכמה פעמים, וגם קטפה מועמדויות לאוסקר האירופי, הצרפתי והישראלי. ועדיין, משהו הפעם מרגיש לה שונה. ביום ראשון בלילה היא תצעד על השטיח האדום של תיאטרון קודאק בלוס אנג'לס, תחייך לצלמים ותמתין בסבלנות להכרזה על הזוכה בפרס האוסקר לסרט הקצר הטוב ביותר לשנת 2014.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
"זה משהו חדש עבורי", אומרת הצעירה בת ה־37 בקול שקט, כמעט מבויש, "בניגוד לאוסקר האירופי, למשל, שבכלל לא ידעתי שהוא קיים עד שקיבלתי את המועמדות - הפעם זה האוסקר הזה שכולם מכירים. זאת אולי הזדמנות חד־פעמית, ואני רוצה לחוות את החוויה. לנסוע לשם כדי לחגוג".
אדלר מגלמת תפקיד ראשי בסרט "איה" של הבמאים מיכל ברזיס ועודד בן נון (יעל אבקסיס היא אחת המפיקות), שיצא לסינמטקים בישראל בשנת 2012, לא עורר הרבה הדים וחזר לפתע לכותרות עם מועמדות לאוסקר. "בכלל לא ידעתי שאפשר לתת מועמדות לסרט שנעשה כמה שנים קודם", מודה אדלר, "לסרט הזה יש חיים ארוכים מהרגיל".
מדובר במיני־פיצ'ר באורך 40 דקות על פגישה מקרית בשדה התעופה בין בחורה ישראלית ששמה איה (שרה אדלר) למוסיקאי זר שבא לישראל לשפוט בתחרות רובינשטיין (השחקן הדני אולריך ת'ומסן), וטועה בחושבו שהיא הנהגת שלו. היא לא מעמידה אותו על טעותו, והסרט מלווה את הנסיעה המשותפת שלהם מנתב"ג עד לבית המלון שלו בירושלים.
"הדמות הראשית היא הסרט", אומרת אדלר, "אני משחקת ממש בכל סצנה, וזה כיף. אני איה, ואיה נוסעת לאוסקר".
כמה תתאכזבי אם הסרט לא יזכה?
"הפרס הוא פחות העניין, כי אנשים יוצרים לא בהכרח זקוקים לאישורים על היצירה שלהם", היא עונה בחצי חיוך, "ברור שכשאתה עושה משהו ואנשים רואים ואוהבים אותו, זה נותן תחושה טובה. היו כמה סרטים שעשיתי, שאנשים הגיבו אליהם טוב, זה עשה להם משהו, זה נתן להם משהו. הם עברו עם הדמויות האלו משהו נחמד, שנגע להם באיזו נקודה. מבחינתי, התגובות האלו עושות לי אושר ותענוג כמו ששום פרס לא יוכל להעניק".
לגלות את החיים
היא נולדה ב־1978 ברובע העשירי של פאריס וגדלה "בבית בוהמייני, שבו שמו דגש על תרבות ואינטלקט". בילדותה היתה תלמידה מצטיינת ואפילו קפצה כיתה. אביה עבד אז כשחקן תיאטרון, והיא נגררה אחריו.
"הכרתי את העולם הזה דרכו. לפעמים הייתי הולכת איתו לכל מיני שיעורים וחזרות, יושבת באולם, צופה ואפילו משתתפת טיפה. זה לא מה שגרם לי לומר 'אני רוצה להיות שחקנית', אבל אחר כך הרגשתי שהכניסה שלי לתחום הזה היא טבעית".
הוריה התגרשו בצעירותה, ושרה נשארה לגדול אצל אמה, שעבדה כמנהלת שיווק של מועדון ג'אז. כשהיתה בת 10, עלו השתיים לישראל. הן התגוררו בירושלים, וכעבור שנה עברו לתל אביב. "התבגרתי מהר, התחלתי לאבד עניין בלימודים והשתוקקתי כבר למצוא את הייעוד שלי בחיים. בגיל 16 נשרתי מהלימודים בתיכון, עזבתי את תל אביב וטסתי לפאריס, שם שכרתי דירה ברובע ה־14 ועבדתי כעוזרת במאי בתיאטרון. אחרי כמה חודשים עברתי לניו יורק".
נשמע כמעט מטורף לנערה בודדה.
"באותן שנים רציתי שהדברים יקרו מהר, הרגשתי שאין לי יותר מה ללמוד בבית הספר ושאני בשלה לדלג לשלב הבא בחיים. בישראל הרגשתי כמו במעגל סגור, לא הצלחתי לחלום פה על העתיד שלי. נכנס לי לראש שאני חייבת לטוס לניו יורק, לשבור שיגרה. זו היתה החלטה קיצונית של גיל הנעורים. קצת מיהרתי, אבל רציתי כבר להתקדם ולגלות את עצמי, את העולם, את החיים ואת האמת".
בניו יורק היא מצאה עבודה כמלצרית בבית קפה וכמטפלת סיעודית של אישה מבוגרת. "אני זוכרת שישבתי וחשבתי מה מכל הדברים שמעניינים אותי בא לי לעשות. זה לא היה כזה מובן מאליו שאלך להיות שחקנית. חשבתי על כל מיני מקצועות חברתיים או טיפוליים, כל מה שקשור באינטראקציה עם אנשים והבנת האדם. בסוף החלטתי ללמוד משחק".
היא סיימה לימודי משחק בבית הספר של לי שטרסברג בניו יורק, התחילה לקבל הצעות עבודה מפתות ופגשה את רפאל נג'ארי, במאי צרפתי־יהודי, שיהפוך לימים לבעלה. אחרי שבע שנים בתפוח הגדול הם ארזו את הפקלאות, טסו לפאריס לחודשים אחדים ואז באו לארץ ושכרו דירה במרכז תל אביב. בתם אליה, היום בת 8, נולדה בישראל. נג'ארי החל לביים סרטים בעברית ("אבנים" ו"תהילים"), ואדלר החלה לקבל תפקידים בקולנוע.
בין גודאר לישראל
מבט על עבודותיה מספק הצצה לדרך החיים שבחרה לעצמה. היא כמעט לא נגעה במיינסטרים, לא ביקרה בפריים־טיים, ועדיין יכולה להתגאות ברזומה שכל שחקן חולם עליו. בעת לימודיה בארה"ב השתתפה בכמה סרטים עצמאיים, וב־2004 שיחקה תפקיד ראשי בסרטו של ז'אן־לוק גודאר, "המוזיקה שלנו", שסידר לה מועמדות לאוסקר האירופי ולאוסקר הצרפתי.
"גודאר ראה תמונה שלי איפשהו וקרא את הביוגרפיה שלי, וביקש שניפגש", היא מספרת על הבמאי הצרפתי האגדי, שנחשב לאחד מחלוצי הגל החדש בקולנוע הצרפתי, "זה היה הכי פשוט שיש. ברור שידעתי שאני עובדת עם אדם שהוא חלק מההיסטוריה של הקולנוע, אבל אמרתי לעצמי שאני פשוט צריכה להסתכל לו בעיניים. הוא אדם קשה לתקשור, אבל הוא מאוד שמר עלי".
זה השפיע על המשך הקריירה שלך?
"מצד אחד כן, ומצד שני לא ממש, כי אחר כך השארתי את זה מאחוריי וחזרתי לישראל ועשיתי את הדברים שלי בארץ".
למה לא נשארת שם כדי לנצל את המומנטום?
"אלה היו בחירות של רגע בחיים. אמנם קיבלתי פניות ממלהקים של חברות גדולות, כשהייתי בפסטיבל סאנדנס, למשל, אבל היתה לי תחושה שזה לא בשבילי. יש הרבה גורמים שמביאים אותנו לקבל החלטות, זה לא דבר אחד. לפעמים יש עוד דברים בחיים, והקריירה לא נראית כמו הדבר הכי חשוב.
"היה לי חשוב להיות בישראל, ובדיעבד אני שמחה שחזרתי, כי ישראל היא חלק ממני. היו כאן דברים שעניינו אותי וכל מיני שיתופי פעולה שרציתי לעשות. זאת הדרך שלי, אולי זו לא הדרך הכי נכונה, אולי מישהו אחר היה מעדיף להישאר בארה"ב ולנסות למנף את זה לקריירה הוליוודית".
בארץ היא קיבלה תפקיד ראשי בסרט "שנת אפס" של יוסף פיצ'חדזה, השתתפה בתפקיד משני בסרטה של סופיה קופולה "מארי אנטואנט" (תפקיד שבו לא נדרשה לומר מילה), קיבלה עוד מועמדות לאוסקר הצרפתי על "הבית של נינה" (2005), וכעבור שנתיים השתתפה ב"מדוזות", סרטם של אתגר קרת ושירה גפן, שזיכה אותה במועמדות לפרס אופיר כשחקנית הטובה ביותר.
התפקידים שלה בתעשייה הישראלית לא רבים, וגם אלה שהיא לקחה על עצמה יכולים להיכנס לתוך סיווג מאוד מוגדר ונישתי. בטלוויזיה היה אפשר לראות אותה בסדרות הדרמה "פרשת השבוע" בכבלים ו"אבידות ומציאות", ששודרה בערוץ 2 ב־2008. כמו כן, שיחקה ב"אנדנטה" של אסף תג'ר, ב"אנה ערבייה" של עמוס גיתאי, ב"לרדת מהעץ" של גור בנטביץ' וב"בוקר טוב אדון פידלמן" של יוסי מדמוני, שעליו היתה מועמדת לאוסקר הישראלי. ועדיין היא מסתובבת אלמונית ברחוב, והרוב המוחלט של הישראלים לא שמע עליה מעולם.
"אני רואה את הסיפור שלי כמשהו שנבנה לאט לאט, אבן אחרי אבן. משתדלת לעשות את מה שיותר מושך אותי. אין לי נישה ספציפית, יש הרבה דברים שמעניינים אותי, אני אוהבת את הגיוון".
כמעט לא עשית מיינסטרים.
"כן, ככה יצא. מה שחשוב לי זה שהפרויקט יהיה מעניין - בגלל הסיפור, או בגלל שהוא יאתגר אותי מבחינת הדמות. הסגנון פחות משמעותי, קומדיה או דרמה, יש מלא סוגים שבתוכם אפשר לעשות דברים רבים. אני יכולה לשחק גם במשהו מעניין וחכם ומדליק וגם בקומדיה גסה וחסרת גבולות".
שיחקת בסרטים של קופולה וגודאר, ולא ב"עספור" או ב"רמזור". לא הגיעה שום הצעה או שפשוט נמנעת מזה?
"שניהם. זאת אחריות משותפת. תראה, זה לא הגיוני שלא באו אלי יותר עם הצעות מגניבות לעשות פה טלוויזיה. אני באמת לא כל כך רואה טלוויזיה ישראלית ואני די מנותקת ממנה, אבל אני בטוחה שיש מספיק דברים טובים כדי שאמצא לי את הפרויקטים שיתאימו לי ושאני אוהב. יש בזה משהו קצת אבסורדי. הייתי יכולה להיות יותר נוכחת בעשייה פה, והייתי עושה את זה בשמחה".
היו הצעות שסירבת להן, והיום את מתחרטת?
"אי אפשר להתעכב יותר מדי על הדברים האלה. ככה זה בחיים, צריך לחיות עם מה שבחרת לעצמך. איך שדברים קורים לך זו תוצאה של איך שאתה בונה את הדברים, עם היתרונות ועם החסרונות. אני מנסה לעשות דברים שמרגישים נכונים לי ולסרט.
"אני יכולה לוותר על תפקיד אם ארגיש שזה לא טוב לסרט שאני אהיה זאת שתשחק את הדמות, למרות שלפעמים, דווקא המרחק הזה ביני לבין דמות כלשהי הוא זה שמושך אותי, כי מהמקום הזה של חוסר חיבור וחוסר התאמה אני צריכה להתגבר על העוינות שיש לי לכאורה כלפי הטקסט והדמות. דווקא משם יוצאים לפעמים תפקידים כיפיים מאוד.
"בסופו של דבר, אני מתייחסת לזה יותר כעבודה מאשר לשאלה לאן זה ייקח אותי כשחקנית. זה מקצוע קשה ועבודה מוזרה. אני לא יכולה לחשוב על מצב שבו אני עושה אלף פרויקטים בשנה וקופצת כל הזמן מסרט לסרט. זאת עבודה תובענית מאוד".
פאריס בלהבות
יש לה אזרחות כפולה, צרפתית וישראלית, וניכר לעין שהיא מפוצלת בין שתי התרבויות. הוריה מתגוררים כיום בצרפת, גם משפחתו של בן זוגה. לפני כמה חודשים הגעגוע לצרפת הכריע, עם הצעות עבודה קורצות, והיא שוב החתימה דרכון והתמקמה מחדש בפאריס.
בהמולה התל־אביבית שבה אנחנו נפגשים במהלך ביקור מולדת שלה, היא נראית יוצאת דופן, שקטה ומנומסת, מביטה על הכל מהצד, לא מתערבבת, לא גונבת פוקוס ולא דוחפת את עצמה. הרבה יותר טבעי לה להתחבא בתוך דמות מסרט, להגיד את מה שכתבו לה בתסריט ולברוח מהמצלמות כשצועקים קאט.
"כל החיים שלי עברתי בין שלוש מדינות. אם נחלק את החיים שלי לתקופות, זה יוצא כמעט שליש־שליש־שליש. יש לזה השלכות מאוד משמעותיות על האישיות שלי ועל הדרך שבה אני רואה את העולם. פיתחתי יכולות הסתגלות והכרתי הרבה אנשים מסוגים שונים.
"עצם העובדה שהייתי צריכה להתאקלם בתרבויות כל כך שונות עזרה לי לפתח זווית ראייה רחבה על בני אדם ועל חברויות. אנשים הם חומר העבודה שלי בתור שחקנית, ולכן אני רוצה להבין טוב יותר איך העולם הזה עובד, איך אנשים חושבים ופועלים, כיצד הם מקיימים אינטראקציה עם אחרים ואיך זה משפיע באופן רחב יותר.
"עד היום אני ממשיכה לחיות ככה. בשנים האחרונות אני משלבת בין צרפת לישראל, ממשיכה להיות גם פה וגם שם לתקופות משתנות. עכשיו יצא שעברנו לשם, כי כל החיים שלנו, כל המשפחות שלנו, נמצאים שם בצרפת. שנינו ילידי פאריס, הבת שלי דוברת צרפתית שוטפת, אז מכל הבחינות זה כמו לחזור למקום שהוא מעין בית. לכן המעבר האחרון דווקא התבצע בתנאים הרבה יותר קלים מבעבר.
"ברור שכל מעבר כזה הוא מסובך וצריך לטפל בהרבה דברים, לארוז ולהעביר חפצים ולמצוא פתרונות ובית ספר לילדה ועוד מיליון סידורים, אבל אני טיפוס של חיים כפולים. גם בעבודה שלי כשחקנית אני מגלמת דמויות, שזה לגמרי חיים כפולים, יוצא שבעצם אני מנהלת חיים מחומשים. הסיפור שלי הוא מעברים בין מציאות אחת לאחרת כל הזמן".
אבל החיסרון הוא שבעצם אין לך מקום שאת מרגישה בו ממש בבית.
"יש כמה כאלה. עם השנים הבנתי שזה לא שאין לי בית, אלא שיש לי בתים בכמה מקומות. בכמה יבשות. תל אביב ופאריס בעיקר. השפה והילדוּת שלי בצרפת, וישראל היא הבית שלי בגלל החברויות שנוצרו לי כאן. יש לי חברים מתקופת הנעורים, שנותרו מאוד מאוד קרובים אלי, ויש את האנשים שהכרתי בעשר השנים האחרונות.
"זה גורם לך לחשוב אחרת על משמעות המילה בית, כי אצלי יש משהו בתחושת הבסיס שלא מרגיש לי יציב. אני אף פעם לא יכולה לתכנן תוכניות לטווח ארוך ולהתחיל דברים ארוכים מדי, כי תמיד יכול להיות מצב שאצטרך לנסוע ולעזוב הכל, ולפעמים זה מאוד מפריע לי.
"לפעמים הייתי רוצה שיהיה לי את המקום שלי, וזהו. המקום שנקבע בתור בית, שיעניק לי את ההרגשה הזאת של יציבות. אבל כבר למדתי למצוא את היציבות בדרך אחרת. הבנתי שבתור בן אדם לא ממש משנה איפה תהיה ועם מי תהיה, הכי חשוב זה לנסות להיות בן אדם, וככה אתה כאילו בונה לעצמך מין בית פנימי כזה.
"הכי מצחיק זה שאני רגילה לאורך השנים שאנשים מצרפת, חברים ומשפחה, מתקשרים אלי כשקורה משהו בישראל ואומרים לי: 'איך את? הכל בסדר? אולי תחזרי?' ופתאום, כשהיו הפיגועים בפאריס, זה התהפך. אנשים מישראל התקשרו אלי לפאריס לשאול אם אני בסדר ואמרו לי: 'אולי כדאי שתחזרי לתל אביב?'
"אין מה לעשות, לאן שלא תלך, עלולים לקרות דברים. הפיגועים האלה בצרפת לא היו איזו טרגדיה חד־פעמית, אלא עליית מדרגה. הם לא הפתיעו אותי. הרי גוש הימין התחזק מאוד, ומרגישים את האנטישמיות ברחובות".
איך מתמודדים עם זה?
"לראות את פאריס באווירה כזאת אלימה זה מאוד מפחיד. יש בעיר הזאת משהו מאוד חופשי, ועכשיו, בגלל הפיגוע, פתאום הציבו חיילים ברחובות. מצד אחד אני רגילה לזה, כי הישראלים חיים עם הדברים האלה באופן אחר לגמרי, אנחנו מכירים את האזעקות והמסיכות ואנחנו גם מתורגלים להמשיך עם החיים ולא לתת לטרור לנצח.
"מצד שני, לראות את צרפת פתאום במצב הזה, זה מוזר. אני לא יודעת עד לאן זה עוד יכול להידרדר, ולכן אני מנסה להישאר ערנית, כי כשזה מגיע קרוב אליך זה מפחיד. בחודשים האחרונים זה קצת הרגיש לי כאילו האיומים באים אלי מכל הכיוונים - בקיץ היו לי אזעקות וטילים בתל אביב, ועכשיו פיגועים בפאריס".
שני סרטים של אדלר אמורים לצאת בחודשים הקרובים. "בורג", בבימויה של שירה גפן, שעוקב אחר אישה ישראלית ואישה פלשתינית, שטעות אנוש גורמת להן להתחלף והן מנסות להסתגל למציאות החדשה; ו"צילי", שביים עמוס גיתאי, המביא את סיפורה של נערה המסתתרת ביערות במלחמת העולם השנייה, שם היא מתאהבת בצעיר יהודי שיום אחד יוצא לחפש אוכל ונעלם.
"לפני כמה חודשים גם יצא סרט בצרפת, שהשתתפתי בו בתפקיד משני, ויש עוד כל מיני פרויקטים על האש", היא מחייכת חיוך רחב, "העתיד מתגלה לי לאט לאט, ואני תמיד צריכה להישאר גמישה ופתוחה, כי פתאום בום, משהו קורה ומגיע עוד פרויקט חדש".
סטיילינג: גילי אלגבי; איפור ושיער: שמעון שושן; ע' סטיילינג: דנה שרעפי לסטודיו אלגבי; חליפה: שני צימרמן; משקפיים: דולצ'ה וגבאנה לאמור; טבעת: מיה גלר
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו