הביקורת הכי לא מוצדקת

היהודים שנחטפו ונרצחו במרכול "היפר כשר" בפאריס לא גרו בישראל, לא החזיקו בתעודת זהות כחולה וכמוהם גם בני משפחותיהם, שכניהם ומכריהם. ובכל זאת, אחרי שנרצחו, ביקשו המשפחות לקבור אותם דווקא רחוק מהבית, בירושלים שבארץ ישראל. בכך הוכיחו כי יהודי, ולא משנה באיזה מקום הוא יהיה, מחובר בעבותות לארץ, ללא קשר לסמל שמתנוסס לו על עטיפת הדרכון. בנימין נתניהו, בהחלטתו לנסוע לעצרת המיליונים ולאירוע הזיכרון לנרצחים היהודים בבית הכנסת דה לה ויקטואר, הבין את זה. למרבה הצער, היו כאלה שהבינו את זה פחות.

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

מסע ההשתתפות הקצר של ראש הממשלה באבל היהודי ובמחאה הגלובלית נגד הטרור הפך למצעד השמצות מצד יריביו הפוליטיים. הגדיל שר האוצר לשעבר יאיר לפיד ואמר כי "נחשפנו להתנהגות של הישראלי הלא מנומס. ראש ממשלה שנדחף בתור היא צורת התנהגות לא מנומסת".

גם אחרי שהתברר מאוחר יותר על ידי נציגי ארמון האליזה כי נתניהו היה אמור לעמוד בשורה הראשונה על פי הפרוטוקול, לא תיקן לפיד את דבריו. אין להתפלא על כך. גם כשהיה שר אוצר התעסק פחות בעובדות ויותר בכותרות. טוקבקיסט בחסד. 

ומי לבש חולצת "אני יהודי"?

הקש האחרון היה אירועי השבוע שעבר. זה פשוט היה בולט מדי. שני אירועי טרור: אחד נגד עיתון והשני נגד יהודים. הפיגוע נגד העיתון הוציא מיליוני צרפתים מהבתים, ביום ראשון חורפי, עם שלטי מחאה. הפיגוע השני, נגד היהודים בסופר הכשר, זכה להתייחסות מצומצמת. שוב, נראה יותר כדי לצאת ידי חובה מאשר הזדהות. המפגינים הפכו את העיפרון לסמל העצרת וכתבו על חולצתם "אני שארלי". חוץ מהיהודים אף אחד לא לבש חולצת "אני יהודי". 

עיניהם של בני הקהילה היהודית בפאריס נצצו מהתרגשות כשראו את נתניהו בשורה הראשונה עם המנהיגים האירופאים ולאחר מכן בבית הכנסת. למרות הזדהותם רבת השנים עם השלטון, ושירת ההמנון הצרפתי "המרסייז" שבקעה מגרונם בכל הזדמנות, תחושתם היתה שבפעם הראשונה מישהו באמת חש הזדהות איתם ולא רק מהשפה ולחוץ. הכוונה לא לנתניהו האיש, אלא למה שהוא מייצג. את יהודי ארץ ישראל. עד לפני שנים בודדות כל מנהיג ישראלי שהיה מעז לקרוא ליהודי צרפת לעלות לארץ, היה זוכה לקיתונות ביקורת ובוז. מי שרוצה לנסות מוזמן לקרוא ליהודי ארה"ב לעלות כדי לקבל את התחושה. בשנות ה־70 וה־80 שלחה הסוכנות היהודית מאות "שליחי עלייה" לכל רחבי תבל. בשנות התשעים נאלצה להחזיר את כולם הביתה. הזעם של הקהילות המקומיות נגד שליחים אלה הביא את הארגון היהודי הגדול לקפל מהר את דגל עידוד העלייה ולהסתפק בסיוע למעוניינים לעלות בעצמם. 

אבל עכשיו משהו בצרפת השתנה. העובדה כי ראש ממשלת ישראל מסוגל לעמוד על במה ולומר ליהודי צרפת בגלוי לעלות לארץ בלי לחטוף על הראש, מעידה על השינוי הזה יותר מכל.

מרוב ביקורת על נתניהו, שכחו במערכת הפוליטית ובתקשורת למתוח ביקורת על עניין נוסף שהיה בעצרת המנהיגים, למרות שהיה ברור וגלוי לעין, והוא השתתפותו של אבו מאזן באירוע. אם יש דבר שממחיש יותר מכל את טיוח האמת והסרבנות העיקשת של הצרפתים והאירופאים לשים אצבע מדויקת על הבעיה, הוא הזמנתו של אבו מאזן לאירוע. קודם כל, מהטעם הפשוט כי הוא אינו ראש מדינה. הוא לכל היותר ראש שבט ערבי קטן למדי שכמוהו יש עשרות, אם לא מאות. אבו מאזן לא היה צריך להיות מוזמן בדיוק באותה מידה שלא הזמינו את מירזא מסרור אחמד, מנהיג שבט האיסלאם האחמדי שמרכזו באנגליה, המונה קרוב ל־20 מיליון איש בכל העולם, יותר מפי שניים משבטו של אבו מאזן.

 

מה שנעלם מהסטטיסטיקות

במטה הבחירות של הליכוד העדיפו השבוע להיכנס לבונקר. בשלב מסוים נאלצו להודות כי המתקפות על נתניהו, עוצמתן ונבזיותן, הדהימו אותם. אף על פי שמטבע הדברים בעיצומה של מערכת בחירות יש לצפות להדי ביקורת כמעט מכל כיוון אפשרי, בכל זאת סברו לתומם כי באירוע כזה, בנסיבות כאלה, ישמרו הצדדים על מינימום של איפוק. אולם לא רק שזה לא קרה, אלא אפשר לומר בוודאות שהיה זה השבוע הגרוע ביותר של קמפיין הליכוד מאז הוכרז על מערכת הבחירות. 

מנגד, אפשר לומר בוודאות מוחלטת לא פחות, שהמתקפות על נתניהו היו לא בעיתוי הנכון ולא על הנושא הנכון. אם תחילה טענו שבכלל לא היה צריך לנסוע - היום, אחרי ההלוויות ובעיצומה של ה"שבעה", כולם כבר מבינים איזו חשיבות עצומה היתה לנסיעתו מבחינת הקהילה היהודית בצרפת והקהילה היהודית דוברת הצרפתית בישראל. אם טענו אחרי זה שהצרפתים ונשיאם בכלל לא רצו שיבוא - היום כבר ברור שנתניהו צריך היה להגיע על אפם ועל חמתם. 

גם אם היתה סיטואציה שבה מתכנני האירוע בארמון האליזה סברו כי ראש ממשלת ישראל יכול לצעוד בשורה השנייה, היה על נתניהו לעבור בגאון לשורה הראשונה. זה מה שכל יהודי שמעז לעיתים להתעלם מרגש הנחיתות התמידי המצופה ממנו, היה מעוניין שיעשה. עם כל הכבוד, אם נשיא מאלי, מדינת עולם שלישי באפריקה, צועד בשורה הראשונה, גם נציג העם שבו בוצע הטבח בכוונה תחילה, יכול. יותר מכך, היתה זו בושה גדולה אם זה לא היה כך. נתניהו, צריך לזכור, לא הגיע לייצג את עצמו בפאריס. 

זה נכון שהצרפתים הביעו אי שביעות רצון מהגעתו של נתניהו. מבחינתם, היה עדיף שיגיע במועד מאוחר יותר, או אולי, טוב יותר, שלא יגיע כלל. הם הרי עסוקים כעת בטיוח האמת, בהפניית אצבע מאשימה לאויב ערטילאי ובלתי מחייב, ובקיצור להמשיך לטמון את הראש הצרפתי בחול ולשבת בבית קפה ברובע הלטיני בלי כל הפוליטיקה ובלבולי המוח. עד הפיגוע הבא. 

בצרפת מנסים כבר דורות רבים להתעלם מקיומן של דתות כלשהן. אם אצלנו, כמו ברוב המדינות, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה הרשמית מוציאה מדי שנה נתונים של חתכי האוכלוסייה על פי דתות - כמה מוסלמים יש, כמה נוצרים וכן הלאה, בצרפת הדבר הזה אסור באיסור חמור. אין אף נתון רשמי של המדינה הקובע כמה מוסלמים גרים בה. אם היה, הנתונים היו כנראה מבהילים אפילו את שוחרי השלווה ברובע האמנים מונמארט. 

בספרו הקורע "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה" מתאר דאגלס אדאמס כי אחת המפלצות האכזריות ביותר שאותה יכול לפגוש נוסע חלל במסעותיו בגלקסיות רחוקות, היא גם זו שהכי קל להתמודד איתה. מרוב שהיא מטומטמת, הוא כותב, היא סבורה שברגע שאתה לא רואה אותה היא גם לא רואה אותך. לכן, כל שעליך לעשות כשאתה עומד מול שיניה החשופות הוא פשוט לעצום עיניים. אם לא סופרים את המוסלמים בצרפת, כנראה אומרים לעצמם בפאריס, אז כנראה שאין בכלל מוסלמים. 

נתניהו לא מוכן כמובן להשלים עם הקו הזה. זו מדיניות הרסנית שעשויה לפגוע בצרפת מהר משחושבים ואולי גם בכל אירופה. הראשונים לשלם על כך את המחיר הם היהודים. כבר שנים שהתרגלו להסוות את בתי הכנסת, ללכת גלויי ראש או עם כובעים, לגלח זקנים ומדי פעם לספוג קללה או אגרוף קטן ברחוב ובתחנת המטרו. אחת לכמה חודשים או שנים, תלוי בתקופה, הם גם חווים אירועי טרור כאלה ואחרים. אבל הממשלה, ואיתה גם רוב העם, מעדיפים בדרך כלל להתעלם. קצת הבעת צער, מעט דברי חמלה, ובזה יצאו ידי חובה.

 

דתית־לאומית קלאסית

רשימת הבית היהודי כפי שנבחרה על ידי עשרות אלפי מתפקדי המפלגה היא חדשות טובות למי שחשש כי המפלגה מיסודה של המפד"ל הוותיקה בורחת לו בין הידיים ושבנט עומד לקחת את המפלגה לכיוון הליכוד ב', מפלגה כללית עם ייצוג רב לאנשים שאינם חובשי כיפות, ואפילו נציגים דרוזים וערבים. יותר ויותר מפלגת שלטון ופחות מפלגה הדואגת לאינטרסים של הציונות הדתית - שהיא למעשה תכליתה המקורית. החששות הללו התבדו לחלוטין. זו לגמרי לא הרשימה שלה נפתלי בנט ייחל. 

לכאורה לבנט עמדו כל האפשרויות לעצב את הרשימה בצלמו ובדמותו. בזכות השריונים הרבים והבטחת הייצוג לנשים, היה נדמה כי בנט שולט בעניינים ביד רמה. אבל המתפקדים סברו אחרת. בהצבעתם שלטה בעיקר השמרנות. רוב אלה שקיבלו תמיכה גלויה מבנט, נדחקו לתחתית. חברי הכנסת המכהנים השתלבו במקומות הראשונים. רק אחריהם אלה שבנט חפץ ביקרם: הרב אביחי רונצקי, רונן שובל ודני דיין.

אחרי מסיבות העיתונאים וההצהרות על משהו חדש שמתחיל ואפילו דיבורים על מפלגה שתוביל את ישראל להנהגה, נותר בנט בסוף הפריימריז עם מפלגה דתית־לאומית קלאסית, כמעט העתק־הדבק של הרשימה היוצאת. חוץ מאיילת שקד, הציבו חברי המפד"ל ב־15 המקומות הריאליים דתיים בלבד.

רק ביום ההצבעה, בעודו בקלפי, הצהיר בנט כי מפלגתו עומדת לשנות את פניה. הוא דיבר על הבית היהודי במונחים היסטוריים. הוא הכריז על מועמדים ערבים ודרוזים "ציונים" שישתלבו. עוד קודם לכן שינה את החוקה כך שתתאים לאפשרות שהבית היהודי תרכיב את הממשלה. אבל בסוף נשאר עם אותם כוכבים מהוהים, שנצנוצם כבר הספיק לדעוך. 

שלא יהיה ספק, מדובר ברשימה טובה עם שרים וחברי כנסת שהוכיחו יכולות ביצוע בממשלה ובכנסת. אורי אורבך לקח את המשרד לאזרחים ותיקים למקומות שלא היה בהם מעולם. ניסן סלומינסקי שלט בוועדת הכספים ביד רמה. אלי בן דהן, שלקח הימור כשעזב את המקומות המשוריינים של תקומה והחליט לרוץ עצמאית, הפתיע גם הוא כשהתברג במקום השני מייד אחרי שקד. גם שולי מועלם הגיעה להישג מרשים כשלמעלה מ־27 אלף מתפקדים בחרו בה.

אבל, שוב, לבנט היו תוכניות אחרות לגמרי. למרבה האבסורד - השריונים הרבים שעליהם בנה ושעוררו קצף רב מצד יתר המועמדים, אינם יכולים הפעם לעמוד לעזרתו. הסיבה היא כי אם יחליט לשריין, ידחק בנט עוד יותר את אלה שחפץ ביקרם - רונצקי, שובל ודיין.

כך נותר בנט עם ינון מגל, שאותו שריין מבעוד מועד, כנציג המסורתיים שאינם חובשים כיפה מצד אחד (אגב, מהלך שהתברר כנכון מבחינתו כי לאור הרשימה השמרנית נראה שמגל, שאמנם נראה כמו האיש הנכון במקום הנכון, היה מתקשה מאוד להשתלב במקום ריאלי), אולם מצד שני קיבל את בצלאל סמוטריץ', שמייד אחרי שנבחר במסגרת תקומה הוצג כקיצוני (אף שכנראה אינו כזה).  

איזה יופי, אין ניסיון

במשחקי הכדורגל המקצועי יש ליגות שונות. יש ליגה לאומית, יש ארצית, יש גם ליגה א' וב'. כל אחד לפי רמתו ויכולתו. השבוע הצטרפה מפלגת העבודה למשחק אחר לגמרי. בליגת הנוער. הרשימה שמתפקדי העבודה בחרו, על אף המראה הצעיר והרענן שלבשה, אינה מתאימה למפלגה המתמודדת על השלטון. זו תחרות נאה מאוד למשה כחלון וגם ליאיר לפיד, עם רשימה המשלבת נשים, צעירים, אנשי המחאה החברתית, אנשים רהוטים ופוטוגניים, אבל רחוקה מאוד מדרישות הסף המינימליות למפלגה הטוענת לכתר. 

חוץ מהרצוג ומשני פליטי התנועה ציפי לבני ועמיר פרץ, איש מחברי נבחרת העבודה לא היה שר בממשלה, לאף אחד מהם אין ניסיון ביצועי מוכח או בכלל, ומספיק רק לדמיין את הרצוג כשלצידו סתיו שפיר ואיציק שמולי אוחזים בהגה השלטון הביטחוני והכלכלי כדי לחוש איך הקרקע מתחילה לזוע מעט באי יציבות תחת רגלינו. 

הרשימה החדשה של העבודה כורתת את הענף שעליו טיפס הרצוג כשהתמודד נגד יחימוביץ' לראשות המפלגה. עיקר טענתו אז היה כי יחימוביץ' מניפה דגל אחד: החברתי, בעוד מפלגת שלטון חייבת להניף גם דגלים מדיניים וביטחוניים. מתפקדי העבודה קיפלו את הדגלים האחרונים באופן סופי.

אחרי החיבוקים והפגנת האחדות, אין לאיש כמעט ספק כי הראשונה שתצא נגד הרצוג יממה אחרי הבחירות תהיה יחימוביץ', שהגעתה למקום הראשון בפריימריז מציבה אותה בעמדת זינוק נוחה למדי ליריית האקדח ביום שאחרי. השבוע כבר הכינה את הקרקע: שלילה מוחלטת של כניסה לממשלת נתניהו. אין סיבה טובה יותר מיו"ר העבודה שהפסיד בבחירות ומנסה להזדחל לממשלה כדי להדיח יו"ר מכהן. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו