עושים היסטוריה

בקיץ הפסיכי שעבר עלינו פוספסה קצת "אומרים שהיה פה". חטיף התוכן של הטלוויזיה החינוכית בהנחיית יהונתן גפן מצליחה לסכם שנה שלמה בהיסטוריה של מדינת ישראל בפחות מרבע שעה קצבית ומסקרנת, עם מספר גדול של מרואיינים ונגיעה בהארד־קור החדשותי של אותה שנה, לצד מאורעות תרבותיים, רכילותיים ופרסומיים. הרבה יותר קל ומעניין מפתיחה של ספר היסטוריה.

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

בפתיחת העונה השנייה של "אומרים שהיה פה" חזרו ל־1948. אתמול ציינו את כ"ט בנובמבר, וכך גם נפתחה התוכנית, עם סוף 1947, אבל המאורעות של אותה שנה לא איפשרו אותה זווית שונה ומקורית שקסמה כל כך בעונה הראשונה של התוכנית. פרסומת אחת לספר בישול ואזכור של השיר "האמיני יום יבוא" היו ההתייחסויות היחידות שלא נגעו לכותרות הראשיות של אותה שנה. זה מוצדק, זה ברור, אבל באופן אישי אני מקווה שבפרקים הבאים יחזרו לתמהיל המנצח שהיה שם עד עכשיו.

ובאמת בפרק השני, שעסק בשנת 1949, הדברים התיישרו, בהתייחסות הנרחבת להקמת הצ'יזבטרון, הקמת "קול ישראל" ואפילו הפרסומת למשרד השידוכים, לצד הבחירות הראשונות לכנסת והירי על אלטלנה. 

בשני הפרקים ששודרו ביום שישי היה מספר דו־ספרתי של מרואיינים, בלי להתעכב יותר מדי על שום נושא, כאשר סדר הנושאים החכם מספק את הפרספקטיבה לחיים האמיתיים בארץ באותה שנה. 

אין היסטוריה ללא תרבות, אין הבנה של חברה או של תקופה ללא הנושאים הקטנים, הניואנסים שהעסיקו את התושבים ביום־יום לצד המאורעות הבומבסטיים. ב"אומרים שהיה פה" הבינו את זה.

מאבק על הצדק

חדשות השבת, 20:00, ערוץ 2

מרגע הטרגדיה שבה נדרסה הצעירה לי זיתוני, דרך הבריחה מהארץ לצרפת של שני הדורסים, הסתמן בן זוגה רועי פלד כגיבור. המאבק האישי שלו ושל משפחתה, והסלוגן "צדק בשביל לי", זכה ובצדק לחיבוק תקשורתי וציבורי מהרגע הראשון. לא בכי ולא דמעות - מאבק נחוש. 

כתבתו של גלעד שלמור ב"חדשות השבת" הגיעה בעצם לסכם את המאבק, בשבוע שבו דורסיה של לי זיתוני הודו באשמה בבית המשפט בצרפת. כמו בימים המתסכלים של ראשית המאבק, כאשר נראה שהשניים ייצאו ללא עונש, כך גם בסיום הפרשה, לא היו יותר מדי דמעות, לא בכיות - מטרה אחת בלבד, וחבורה של אנשים שלא התפשרה ולא נרגעה עד שהושגה.

היה קל לגשת לכתבה הזו ולחפש את הדמעה, את המילים והחיבוקים שמחברים את הצופה לסיפורים המרגשים שמראים לנו על המסך. אך לא הפעם. מתחילתו ועד סופו, המאבק הזה היה הוכחה שאפשר להזיז קירות, שכאשר מחליטים ומתעקשים, גם מול שלטונות, גם מעבר לים, המטרה מושגת. את לי זיתוני זה לא יחזיר, אבל את המאבק שעשו בשמה לא ישכחו. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו