רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
ממרומי גיל 66, אבי טולדנו מסתכל במבט מפוכח על קרוב לחמישים שנות קריירה. "היום אני לא מחפש שום דבר ואני כבר לא רץ אחרי שום דבר", הוא מודה בכנות. "אני עושה את ההופעות שלי, מעביר ערב הרבה יותר מהנה ממה שהעברתי אי פעם בחיים שלי, וזה מספיק לי".
יש משהו שהיית עושה אחרת?
"יש המון דברים שהייתי עושה אחרת, אבל אני מעדיף להסתכל על הצד השני: שהדברים שעשיתי הם אלו שהובילו אותי עד הלום. בסופו של דבר, כולנו יודעים שלומדים מטעויות".
אילו למשל?
"אל תראה את זה במיקרו, אלא במאקרו. כשאתה צעיר יותר ואתה רוצה להגשים חלום וחושב שאתה קרוב מאוד למטרה וזה לא קורה, זה מאוד לא פשוט. בעולם הזה שאני נמצא בו, זה לא רק אני, זה כל אחד שעובר את תהפוכות החיים. אני אחד שקיבל כמה סטירות בחיים, והן רק לימדו אותי וחישלו אותי.
"כשאתה הולך לאודישן ולא מתקבל, והיו לי כמה כאלה, או שאתה מוציא דיסק ואומר, וואו, זה הולך לעשות אימפקט מטורף, ואז מגיעה הוראה פורמלית או בלתי פורמלית שאסור להשמיע את השירים ממנו - אז אתה מתאכזב. באותו רגע זה נראה כמו סטירה, אבל בפרספקטיבה לאחור אתה מגלה שזאת היתה מתנה ענקית, שמחשלת אותך".
יש מקרה ספציפי שאתה מצטער עליו?
"בשנות ה־70 לקחו אותי לבקר את מוריס שבלייה, שהיה אז שחקן וזמר מצליח מאוד, כדי שיראה אותי ואת להקת כרמון בהופעה. אני זוכר שהוא התרשם ממני, ובסוף ההופעה הוא בא אל מאחורי הקלעים ואמר לי בפשטות: 'בעוד חודש אני נוסע לאמריקה, ואשמח לעזור לך שם'. נעניתי להצעה שלו.
"אחרי כמה זמן הוא לקח אותי לסוכנות האמרגנים הכי גדולה בעולם, שייצגה בזמנו את סיימון וגרפונקל ואת ברברה סטרייסנד. ביקשו ממני לעשות אודישן שהיה אמור להימשך שלושה־ארבעה שירים, ובסוף שרתי להם שעה שלמה. באותו רגע הם הציעו לי חוזה של חמש שנים, הם רצו שאשאר שם. הפגישו אותי עם איש התקשורת דיוויד פרוסט וישבתי גם איתו לארוחת צהריים.
"יכולתי להיכנס בשער הכי גדול של אמריקה, אבל המצאתי להם סיפור שאבא שלי חולה וחזרתי לארץ. האמת היא שהתגעגעתי לליאורה, אשתי הראשונה שהייתה אז חיילת, וההזדמנות הזאת התפספסה".
ואתה חי בתחושה של החמצה?
"מי יודע איך זה היה מסתיים? אולי זה היה מסתיים באסון. הייתי בגיל שבו אתה חושב שאם מציעים לך דברים היום, יציעו לך גם מחר. כן, הסיפור הזה השאיר אצלי סימן שאלה של מה היה קורה אם, אבל תמיד היה לי רצון לעשות את זה בכפר שלי. בעיניי זה הרבה יותר חשוב מאשר בעולם. עשיתי הרבה דברים לאורך הקריירה בחו"ל והיו לי הרבה אפשרויות להשתקע בכל מיני מקומות, אבל תמיד התגעגעתי לחברים ב'פינתי' ולמשפחה בארץ".
בשירותרום 1987. "התחלה הכי מדהימה שיכולה להיות" // צילום: קוקו
חלם לשרת בשייטת
אבי טולדנו אחראי לאחד מסיפורי הסינדרלה הגדולים של תעשיית הבידור, עוד בימים שנינט טייב מקריית גת בכלל לא היתה בתכנון. הוא עלה לארץ ב־1964 כנער בן 16 ממרוקו, לאחר שזייף את חתימת אביו, ונקלט בקיבוץ רוחמה שבנגב. לקהל נחשף לראשונה בתוכנית הרדיו "תשואות ראשונות", וכבר אחרי השידור הראשון קיבל מאות מכתבים ממעריצים.
"היתה לי התחלה הכי מדהימה שיכולה להיות. הגעתי לארץ לבד, ואחרי חודשיים־שלושה שומעים אותי שר ומזמינים אותי ל'תשואות ראשונות'. אחרי התוכנית הראשונה קיבלתי 500 מכתבים של מעריצים, וזה לא סמסים כמו היום. אלו אנשים שהלכו וקנו בול ומעטפה, השקיעו זמן בכתיבה והלכו לדואר לשלוח".
משם הדרך ללהקה הצבאית היתה סלולה, אף על פי שהוא, עם פרופיל 97, בכלל חלם לשרת בשייטת. בזמן השירות הצבאי הוא גם הקליט את אלבום הבכורה - פריבילגיה שקיבל בזכות היותו חייל בודד. מאז ועד היום הספיק להקליט יותר מ־30 אלבומים, להיבחר שוב ושוב לזמר השנה ולהפוך לאחד מכוכבי הפופ הגדולים של שנות ה־70 וה־80, עם שרשרת להיטים בלתי נגמרת בתחנות הרדיו, ובראשם "זוהי יפו". הרבה לפני שתוכניות הריאליטי השתלטו על המסך, הוא היה השם החם בכל הפסטיבלים, הפסטיגלים, הקדם־אירוויזיונים ומחזות הזמר. בין לבין גם הקליט אלבום משירי חנוך לוין, הופיע באירופה וביפן והתגורר בלונדון ובפאריס. בסך הכל, חיים שהרבה צעירים היו רק יכולים לחלום עליהם.
בימים אלה הוא מוציא אלבום חדש, "עירום", שהוא מפיק בעצמו. "כבר יותר מ־15 שנים שאני מפיק את הדיסקים שלי בעצמי", הוא מספר, "ומעז יצא מתוק. זה התחיל כשעשיתי את אחת התפניות החשובות בקריירה והקלטתי דיסק משירי חנוך לוין, והד ארצי לא רצו לשמוע כלום. מכרתי אז דירה בטבריה כדי לממן את הדיסק הזה, כי האמנתי בחומר, למרות שהוא היה שנוי במחלוקת. רציתי לנצל את הוורסטיליות שיש בי, שיראו שאני יכול לשיר גם פופ, גם שאנסונים, גם אירוויזיון וגם חנוך לוין, שהיה אנטיתזה למה שאני הייתי. מכרנו רק 2,000 עותקים מהדיסק הזה, אבל אני מאוד גאה בו. מאז אני עובד עצמאית".
העבודה על האלבום החדש נמשכה כמעט חמש שנים, בתמיכה של מפעל הפיס. "בעיצומו של הפרויקט קיבלתי אי־מייל על כל מיני קרנות שמממנות פרויקטים על פי תחרות. אני מתאר לעצמי שזה כנראה עובר איזושהי ועדה. שלחתי את השירים, וזכיתי עם עוד כמה אנשים. מובן שזה משמח וזה כיף".
בארה"ב זמר בסדר הגודל שלך לא צריך תמיכה של מפעל הפיס.
"לא מדובר בתמיכה, כי אני לא נזקק. הכל בסדר אצלי. אף פעם לא חשבתי שאפשר להתעשר משירה, אבל אני חי בבית יפה ויש לי את מה שיש כדי לעשות אותי מאושר. מפעל הפיס פשוט אהבו את החומרים וביקשו להיות שותפים ליצירה. יש בכלל חברות תקליטים היום?"
אתה לא חושב שקשה לחדש אחרי 30 אלבומים? מה יש באלבום הזה שאין בקודמיו?
"אני מרגיש שמאלבום לאלבום אני מקלף איזושהי שכבה מהעמוק הפנימי שלי. באיזשהו מקום הגעתי לתובנות שלא היו לי קודם, וזה בא לידי ביטוי גם בטקסטים. בשיר שנושא את שם התקליט אני אומר: 'עירום כביום היוולדי אני ניצב מולכם, בלי צורך כלשהו למצוא חן בעיני מישהו, מבלי להתחנף ומבלי להתנשא'.
"מבחינתי, זה סוג של שחרור אמיתי. אתה מגיע למצב שאתה יכול לומר מה שאתה רוצה ואיך שאתה רוצה, הכי משוחרר שאפשר. אני מרגיש שנפטרתי מהמון קליפות".
אתה אומר את זה כי אתה מרגיש שבעבר עשית דברים כדי לְרצות, ולא כי באמת התחברת אליהם?
"בתחילת הקריירה אתה לכוד באיזשהו טרנד של איך צריך להישמע, מה הבון־טון. אתה מחפש החוצה, במקום פנימה. אבל כנראה כל האמנים הצעירים עוברים את הדרך הזאת של חיפוש. ומה יוצא מתוכם? לרוב חיקוי של מה שהם אוהבים בחוץ".
עוצרים אותך ברחוב?
"כל הזמן. אומרים לי, איך אתה שומר על פיגורה כזאת? בכל זאת, אני בגיל של המדינה".
ומה אתה עונה?
"שאני רואה במקצוע שלי תרפיה מדהימה. אני כל הזמן יוצר, מנגן ומופיע, וכשאני על הבמה, מבחינתי זה סילוק רעלים. אני מתנקה דרך האמוציות".
הדור הצעיר פחות מכיר אותך. זה מפריע לך?
"מאז ומתמיד הברומטר שלי היה לפנות לקהל בגיל שלי, שגדל יחד איתי. בדיסקים וביצירה שלי אני מנסה להעביר דברים שקהל בגילי יכול להזדהות. אני לא מחפש צעירים. אם הם באים להופעות - וזה קורה הרבה - זה כיף. אבל הציפייה שלי היא לקהל שיכול להזדהות איתי".
אתה לא מתגעגע לימים שהיית בין הזמרים הכי פופולריים בארץ?
"אתה לא יכול להיות מספר 1 כשאתה בן 66 וכולם סביבך בני 20. יש היום דור אחר של זמרים, וזה בסדר והכי טבעי בעולם. אני שומע גם את המוסיקה של הבן שלי ואני פתוח לעשות דברים, אבל אני פונה לאנשים בגילי".
אז אין לך שאיפה למלא את קיסריה?
"היו לי תקופות של 7,000 איש בהופעה בכל ערב, במשך שבוע שלם. היום אין לי שאיפות כאלה. למלא את קיסריה זה פרובינציאלי. 90 אחוז מהאנשים שמופיעים שם מפסידים על זה כסף. אני כן אשמח מאוד להופיע בהיכל התרבות, זה מספיק לי. אני לא צריך תוויות שכביכול עושות ממך משהו. זה לא נמדד שם. הצלחה של זמר נמדדת בזה שיש מישהו במדינה שיכול לשמוע שיר שלו ברדיו ולהתרגש. זאת המתנה הכי נעלה שאני יכול לחשוב עליה, לא נוקיה. אני מרגיש שהגשמתי מעל ומעבר".
עם חגית. "אני בן אדם שמגיל 22 היה כל הזמן בזוגיות" // צילום: מאיר פרטוש
לוקח את הילדה מהגן
לראיון הזה מגיע טולדנו, תושב גן יבנה, עם בתו בת ה־5, ליאור, שנולדה יום לפני שנולדה נכדתו הבכורה, אומה (מבתו טל). בעבר היה נשוי לליאורה, אותה אחת שבגלל הגעגוע אליה ויתר על חלון ההזדמנויות באמריקה, ולהם שלושה ילדים משותפים - הבנים ערן (41) ואורי (28) והבת טל (38).
אחרי 23 שנות נישואים, הם נפרדו. כעבור חמש שנים נישא טולדנו לחגית (45), אחותו של הזמר עופר לוי, שצעירה ממנו ב־21 שנים. נולדו להם שלושה ילדים - ירון (15), ליהיא (12) וליאור (5). הנישואים האלו נמשכו 16 שנה, ומגיעים לסיומם בימים אלה.
"אין גירושים שמחים", הוא אומר, "אבל נפרדנו בהסכמה הדדית וברוח טובה, באופן הכי קורקטי. הילדים יהיו חלק מהזמן אצלי וחלק מהזמן אצלה. היום, למשל, לקחתי את ליאור מהגן כי קבעו לנו פגישה".
שיערת שבגיל הזה תהיה שוב פנוי?
"אני לא מכיר מישהו שמתחתן במטרה להתגרש, או שהוא חושב על זה. עשינו יחד שלושה ילדים וכברת דרך לא קצרה, והיו לנו גם תקופות מאושרות מאוד. אבל לפעמים מגיעים למצב שזה לא זה ונפרדים".
כבר יצאת לדייטים?
"עדיין לא. אני אמור להיות גרוש ממש בקרוב, ואז אתחיל".
יש לך חשק לזה בכלל?
"בהחלט. אני בן אדם שמגיל 22 היה כל הזמן בזוגיות. אני לא יכול לדמיין שאשאר לבד הרבה זמן. לא רואה את עצמי חי לבד".
מה אתה מחפש?
"אני עוד לא מחפש, אבל כשזה יקרה, אגיד לך".
יש סיכוי שתתחתן שוב?
"אני בטוח שאהיה בזוגיות, אבל לא יודע באיזה פורמט. הייתי נשוי בערך 40 שנים מהחיים, אי אפשר להגיד שאני הרפתקן גדול".
עבור הילדים שלך מהסיבוב השני אתה אבא מבוגר. איך הקשר שלך איתם?
"אני קשור אליהם ומעורב בחייהם, וגאה בזה מאוד. יש תיאוריה שאומרת שעם הנכדים הרבה יותר כיף לנו, אבל אצלי ילד הוא ילד, וזה לא משנה אם זה הנכד שלך או הבן שלך. אני נהנה להיות איתם בכל שנייה, וגם כשזה לא היום שלי, אני הולך לקחת אותם מהגן ומטייל עם ליאור בפארק.
"מה שכן - עם הגיל אתה משתנה. אתה מבחין יותר בדקויות. את שלושת הילדים הראשונים כמעט לא ראיתי גדלים, כי למי היה זמן? הייתי בשלושים הופעות בחודש. רצתי אחרי השאיפות והקריירה, עבדתי 14 שעות, ולא היה לי זמן לראות אותם. היום יש לי הרבה יותר זמן, אני כבר לא נותן למקצוע שלי להשתלט לי על החיים. אני לא רץ אחרי שום דבר".
היית רוצה עוד ילדים?
"לא, לא. איך אומרים? אינאף איז אינאף".
מלך האירוויזיונים
לא מעט מחובבי האירוויזיון היו מעניקים לטולדנו את תואר "מלך האירוויזיונים הישראלי". הרומן שלו עם תחרות הזמר האירופית החל כבר ב־1981, כשהתמודד בתחרות הקדם אירוויזיון עם השיר "קרנבל" ודורג במקום השלישי. שנה לאחר מכן ניסה שוב עם "הורה", שהביא לו את הניצחון ואת המקום השני המכובד באירוויזיון עצמו. באותה שנה הוא גם זכה בתואר זמר השנה. כעבור שנה נוספת, ב־1983, הלחין את השיר "חי" עבור עפרה חזה, שזכה בקדם והגיע למקום השני באירוויזיון.
ב־1985 הלחין טולדנו לירדנה ארזי את השיר "עוד נגיע", שסיים במקום השלישי בקדם, ושנה לאחר מכן הלחין את "לחיים" עבור חיים משה, שסיים גם הוא במקום השלישי. הניסיון האחרון היה ב־1989 עם השיר "דיינו", שהגיע למקום השני. לאירוויזיון נסעו באותה שנה הצמד גילי וגלית עם השיר "דרך המלך".
אתה עוד עוקב אחרי התחרות?
"פחות מבעבר, כי נהיה מייגע לצפות בשלושה ערבים כדי לגלות בסוף מי מנצח. פעם היו 25 מדינות שהתחרו, והיום יותר מ־40. אתה שומע 40 שירים שאין ביניהם קשר, אנרכיה טוטאלית. זה ממש סוג של הגרלה. אני לא מקנא באנשים שהולכים להתחרות במסגרת הזאת".
אז לרשות השידור אין טעם להציע לך שוב?
"לא, לא, לא. אני מיציתי כבר בשנת 1989. בזמנו היתה לי תחושה שעלינו על נוסחה שאפשר לבוא ולהתמודד, עם סיכויים טובים מאוד. אבל היום אני לא מתמודד ולא מחפש להתמודד".
ההופעות באירוויזיון פרצו לך את הדרך באירופה, אבל אף פעם לא הלכת עם זה עד הסוף. למה?
"בזמנו, כשזכיתי במקום השני באירוויזיון, מכרנו חצי מיליון עותקים של 'הורה' ו'חי'. בתוך שנתיים מכרתי יותר מכל מה שהאמנים הישראלים יחד לא מכרו בעשר שנים. אבל היו לי הרבה רגעים של געגוע, הייתי עולה על מטוס ב־3 בבוקר רק כדי לחזור לכאן. אני חלק מהמדינה הזאת, ואני מרגיש שזאת פריבילגיה לחיות דווקא כאן. אולי הצעירים יסתכלו על זה בלעג, אבל איך אומרים, 'זה לא נוגע לי'. התחושה שלי ממה שאני מקבל מהמדינה הזאת היא עילאית".
היית מציע לאמנים בתחילת הדרך לנסות להגיע לאירוויזיון?
"כן. הנה, לדנה אינטרנשיונל זה עשה רק טוב, ושירי מימון היתה אחת המייצגות הטובות ביותר שהיו לנו מבחינת ההופעה. אבל עדיין אין שם איזה מיינסטרים, וזה כל כך מפוזר שקשה לפגוע לטעם של הצופים".
השתתפת בעבר גם במחזמר "עלובי החיים" בתיאטרון. היה מעניין אותך לחזור לשם?
"כן, מאוד. אחרי 'עלובי החיים' הלכתי לאודישן של 'אחים בדם', ולא התקבלתי. אבל היה ברור לי שאני עושה קריירה מקבילה במחזות זמר. קיוויתי כל הזמן לעשות את 'פאנטום האופרה', אולי אפילו לקדם את זה בעצמי, אבל זה לא קרה. בכל פעם אני פוגש במאים שאומרים לי שהם מעריכים את היכולות שלי, ושואל אותם, 'לא חשבת עלי לתפקיד כזה או אחר?' אני מניח שמכירים אותי ויכולים להציע לי. אבל בשביל הדברים האלה אתה צריך להיות קרוב לצלחת".
אם יזמינו אותך לאודישן למחזמר, תלך?
"בהחלט. במאי צריך לדעת את מי להעסיק, הוא לא קונה חתול בשק. ב'עלובי החיים' נבחנתי לתפקיד של האבא, ובסוף הציעו לי את התפקיד של מריוס, למרות שהייתי בן 40. כשאתה הולך לאודישן אין לך מושג מה יקרה שם".
יש לך סוכן?
"אין לי סוכן. היו פה ושם בעבר, אבל בשלב מסוים הבנתי שאני לא צריך אותם, ויסלחו לי חבריי האמרגנים".
אם אני רוצה עכשיו להזמין אותך להופעה, אני מתקשר אליך ישירות?
"יש לי עוזר, שאחראי על כל לוח הזמנים שלי, ופונים אליו. אנשים שמכירים אותי אישית פונים אלי, בצורה הכי טבעית שבעולם".
יכול להיות שבלי סוכן אתה מפספס הרבה דברים.
"אני מבין את החשיבות שיש לזה, אבל מספיק לי מה שאני עושה. זה תופס לי כל כך הרבה זמן. בגיל 20, כדי שיהיה לי להיט, הייתי הופך את העולם. היום אני מבין ששום דבר לא כל כך חשוב. אני עושה את הדברים בשבילי, כל הזמן יש לי במגירה דברים קדימה. ואם אחרים יכולים להתחבר לדברים שאני יוצר - אז זו ברכה מהאל".
אתה צופה בתוכניות דוגמת "הכוכב הבא" או "דה וויס"?
"לפעמים, כשמזדמן. זה מעניין מאוד לראות את הצעירים, לפעמים הם שרים קאברים שלנו, וזה כיף".
היית הולך לשפוט שם?
"לא הייתי מתנגד, בשביל השעשוע. השתתפתי ב'היכל התהילה' בערוץ 24, רק משום שהיה שם אלמנט עיקרי של מוסיקה. אחרת לא הייתי רואה בזה שום עניין".
בתור אחד מאבות הפסטיגל, מה חשבת על "שיר הסלפי"?
"מהומה רבה על לא מאומה. לוקחים מעידה קטנה ומעצימים אותה, כאילו זה כל הפסטיגל. זה קצת לעשות עוול לשואו שברובו הוא כיפי וטוב. עדיין, אני חושב שהם יכולים לחפש תכנים קצת יותר חינוכיים".
אתה הולך עם הילדים שלך לפסטיגל?
"הלכתי פעם אחת עם הילדה היותר גדולה שלי".
הילדים שלך עוסקים במוסיקה. טל הוציאה בעבר שני שירים, אורי מפיק מוסיקלי, וליהיא תקליט איתך בקרוב שיר ראשון. הם מתייעצים איתך? אתה מעודד אותם?
"הם לא מתייעצים איתי, ואני לא מעודד ולא עוצר אותם. גם לא חשוב מה שאגיד. מה שכן - הם יודעים שזה מקצוע לא פשוט, וכל אחד עושה את הבחירות שלו".
טולדנו בשחור לבן // צילום: יעקב סער, לע"מ
ללכת בעקבות הלב
טולדנו היה מראשוני הזמרים ילידי עדות המזרח שהצליחו בישראל, אבל מעולם לא היה זמר מזרחי. השירים שלו היו ארץ־ישראליים ו"אשכנזיים" לכל דבר. "אני, תודה לאל, עבדתי עם יורם טהרלב, דודו ברק, אהוד מנור, וכתבתי בעצמי וכאמור, גם עשיתי אלבום של חנוך לוין", הוא אומר.
אתה רואה את אייל גולן מקליט היום אלבום משירי חנוך לוין?
"לגמרי לא, אבל הוא לא חייב. אני מצאתי את החיבורים האלה דרך השאנסון הצרפתי. כל היצירה היא 'פרי מיינד', צריך ללכת בעקבות הלב".
אתה מתחבר לזמר הים־תיכוני?
"יש דברים שאני אוהב. יש כמה שירים של ישי לוי שהם ממש מקסימים בעיניי. בכל ז'אנר יש מוסיקה טובה ויש מוסיקה רעה, זה יהיה עיוות גדול לנסות להכניס עולם שלם לתווית כזאת או אחרת. אין ספק שיש מקום למוסיקה המזרחית. אם אנשים אוהבים את המוסיקה הזאת והיא משמחת אותם, אז מי אתה שתהרוס את השמחה? אתה יכול לנסות להגיד הרבה דברים, אבל לא תגיד להם איך לשמוח".
יש לך חברים מעולם המוסיקה?
"אין לי הרבה חברים אמנים שאני יכול לציין. עם דודו טופז היתה לי חברות מאוד הדוקה, כי היינו יחד ארבעה חודשים באמריקה. גם דודו דותן היה חבר טוב שלי, שנינו פרצנו יחד והחיים שלנו היו שזורים הרבה שנים יחד. וגם עוזי חיטמן".
שלושתם כבר אינם בין החיים.
"נכון. המוות הוא חלק מהחיים".
אתה חושב עליו לפעמים?
"יש לי מחשבות, כמו לכולם. לא משהו יוצא דופן. אני חושב שלהזדקן זה דבר טוב, כי האופציה השנייה פחות קוסמת. כדי להזדקן צריך לשלם בקמטים ובעוד דברים, אבל זה עדיין שווה יותר מאשר לא להיות כאן. לכל גיל יש את הקסם שלו. חמי לשעבר, אבא של ליאורה, בן 96, ועד לפני שנתיים הוא עדיין עבד".
תקליט עוד אלבומים?
"ברור, אני רק התחלתי. יש כבר סקיצות לדברים חדשים".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו