שנת 1906, באחד מימי החורף המושלגים של הלסינקי בירת פינלנד, הגיש מלומד מקומי בשם ולטר הנריק יובליוס את עבודת הדוקטורט שלו לאוניברסיטה המקומית. כותרת העבודה היבשושית משהו היתה "כרונולוגיה יהודית", והיא הסתירה חומר נפץ של ממש. יובליוס הגיע למסקנה כי עלה בידו לפצח את חידת מקום מחבואם של ארון הברית ואוצרות המקדש. על פי סברתו, זמן קצר לפני חורבן בית המקדש הראשון בידי נבוכדנצר מלך בבל, בשנת 586 לפני הספירה, הוסתרו הכלים בחופזה בחללים תת־קרקעיים מתחת להר הבית.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
יובליוס לא הניח לעבודתו להפוך לעוד דוקטורט למגירה. הוא איתר קפטן אנגלי צעיר בשם מונטגיו בראונסלו פרקר, כדי שזה יחפש בעבורו את האוצר. כעבור שנים אחדות עתיד אותו פרקר להסעיר את ירושלים, ואחר כך לברוח ממנה כל עוד נפשו בו, לאחר שהמוסלמים גילו את חפירתו במערה טבעית המכונה "בור הרוחות", מתחת לכיפת הסלע.
108 שנים חלפו מאז, ובירושלים של ימינו עמל כבר חמש שנים צבי פוגל על שחזור הפרשה ההיא ופרשות רבות נוספות, שהמכנה המשותף לכולן הוא החיפוש המסעיר אחר ארון הברית, הכלי הפולחני המקודש ביותר בתולדות העם היהודי, ואולי אף בהיסטוריה האנושית כולה. פוגל גדל בבית דתי ביישוב חשמונאים והוא בוגר ישיבה תיכונית וישיבת הסדר. הוא אמנם מחזיק בתארים אקדמיים בפילוסופיה ובמינהל עסקים, אבל הדוקטורט האמיתי, הבלתי פורמלי שלו, עוסק במסעותיהם של מדענים, הרפתקנים, תימהונים ורבנים שחיפשו כולם את ארון הברית.
הארון עצמו - תזכורת קצרה - שימש כבר מראשיתו מקור לעוצמה, להרס ולסקרנות. כוחו הבלתי נתפס בא לידי ביטוי כמעט בכל כתבי היהדות, בספרות הנוצרית, המוסלמית וגם בקנון הספרותי העתיק של בני אתיופיה - "כבוד מלכים" ("כברה נגסט" בגעז עתיקה). הוא היה מוקד לניצחונות ולניסים מפורסמים כגון הפלת חומות העיר יריחו וקריעת הירדן לשניים, אך גם גרם להרג ולמגיפות נוראיות שחולל הן בישראל והן בעמים אחרים. התנ"ך גדוש באזכורים המציינים את יכולותיו המופלאות ואת הפחד שהשליט הארון, שבתקופת בית המקדש הראשון שכנו בו לוחות הברית, שעליהם נחקקו עשרת הדיברות. במקרא, מזכיר פוגל, מוזכר הארון יותר מ־200 פעם, אולם באופן מסתורי, בנקודת זמן כלשהי, כ־100 שנה לפני חורבן הבית הראשון, נעלם הארון לחלוטין ולא מוזכר עוד.
החוקר צבי פוגל // צילום: אורי לנץ
חפירה במחתרת
כמו ליובליוס ולפרקר בשעתם ולעוד רבים מגיבורי ספרו ההולך ונשלם עתה, גם לפוגל התמיהות והשאלות אינן נותנות מנוח: היכן הארון? לאן נעלם? מי ניסה או מנסה להסתיר אותו? ושאלת מיליון הדולר - היכן הוא נמצא עתה? האם בכלל שרד?
פוגל אינו מספק תשובות. רק השערות וסימני שאלה, אך בעיקר תיעוד מסודר ושיטתי, אולי ראשון, של החיפושים אחרי ארון הברית: מהר הבית שבירושלים ועד אתיופיה, מזימבבואה ועד אנגליה, ממערות קומראן ומצדה ועד בבל העתיקה. המסע הפרטי שלו מרתק ומסקרן.
פרקר יצא לירושלים שלוש שנים לאחר שיובליוס הגיש את עבודת הדוקטורט שלו לאוניברסיטת הלסינקי. הוא גילה לצערו כי על פי המדיניות של רשות העתיקות העות'מאנית, כל ממצא ארכיאולוגי ברחבי האימפריה מולאם אוטומטית על ידי הרשות. כדי לעקוף את המכשול החוקי הציע פרקר כשוחד לשני פקידים בכירים בממשל העות'מאני חצי מאוצרות המקדש שעתידים לכאורה להימצא. באוגוסט 1909 חנתה ספינתו ביפו, ומשהגיע לירושלים הופצה שמועה בדויה שלפיה פעולות החפירה שבהן החלה משלחתו באזור מתחם מעיין הגיחון, נועדו לצורך בניית בית חולים חדש. האזור כולו גודר והכניסה אליו נאסרה. מאות עסקו בעבודת כרייה ופינוי עפר, אבל התמשכות העבודות הביאה לחרושת שמועות ולתסיסה. גם היחסים של פרקר עם השלטון העות'מאני המשוחד - התערערו. ההבטחות שניתנו לפקידים הבכירים בנוגע לאוצרות אבודים החלו להצטייר בעיניהם כחזיונות שווא. הם הודיעו לפרקר שעד סוף קיץ 1911 עליו לסיים את חפירותיו בירושלים.
פרקר ידע שהזמן המועט שנותר בידיו עד לפקיעת רישיון החפירה לא יספיק בשום אופן לביצוע חפירות ממתחם העופל ועד להר הבית, והוא החליט אפוא לבצע קפיצת דרך ולחפור במקום המקודש מכל, בהר הבית עצמו, שם לא הורשו נתינים מערביים להניח את כף רגלם במשך מאות שנים. שוב עשה פרקר שימוש באמצעי השוחד והציע לעזמי ביי, ראש העיר הטורקי של ירושלים באותם ימים, לשלשל לכיסו 25 אלף דולר.
בראשית חודש אפריל של שנת 1911, בעת שהמוני מוסלמים נהרו מירושלים למדבר יהודה לרגל חגיגות נבי מוסא, הוכנסו פרקר וצוותו אל מתחם ההר כשהם מחופשים לערבים והחלו בחפירות נמרצות. תחילה עבדו באורוות שלמה, בפינה הדרום־מזרחית של ההר. כעבור שבוע, משלא העלו דבר, ניגשו אל אבן השתייה שמתחת לכיפת הסלע. על פי המסורת המוסלמית, ממקום זה התרומם מוחמד עם סוסו הפלאי - בורק אל השמיים. המסורת היהודית לעומת זאת מזהה כידוע את המקום עם הר המוריה, שבו עקד אברהם את בנו יצחק ושממנו הושתת העולם.
מתחת לאבן השתייה, מציין פוגל בספרו, נמצאת מערה טבעית הנקראת בור הרוחות. לפי חישוביהם של פרקר ויובליוס, מתחת למקום הזה הוצפנו כלי המקדש וארון הברית. הם החלו לפיכך לחצוב במקום, וכעבור זמן קצר נפערה בפני החופרים כניסה סודית המובילה אל פיר נוסף מתחת למערה. השעה היתה שעת לילה מאוחרת אבל פועליו של פרקר, אחוזי התרגשות, עבדו בקדחתנות.
באותן שעות, במרחק כמה רחובות, חגג אחד משומרי הר הבית את ימי המועד המוסלמי, ואחרי שהסתיימה הגשת התקרובת החליט לפסוע להר ולהניח את ראשו היגע באחת הפינות במקום. אלא שבטרם הספיק לעצום את עיניו, הגיעו לאוזניו קולות החפירה של פרקר וחבורתו. השומר המבוהל החל לרוץ בצרחות אימה לעבר העיר העתיקה. פרקר ואנשיו ההמומים הבינו את רוע מצבם וברחו מירושלים כל עוד נפשם בם. הם מילטו עצמם בסירה ללב ים ומשם לאנגליה, ללא ארון הברית או כל אוצרות מקדש אחרים.
מאת לואיג'י אדמולו, "דוד מלווה את ארון הברית" (1816) // צילום: GettyImages
ההימור של הרב גץ
פוגל מציין שלחישוביהם של פרקר ויובליוס היה יסוד סביר. "המסורות היהודיות אכן מספרות לנו שכמה עשרות שנים לפני חורבן הבית נגנז הארון במקום כלשהו בהר הבית על ידי המלך יאשיהו ששלט בממלכת יהודה", אומר פוגל, "יאשיהו נקט צעד זה במסגרת מאבקו נגד כל ניסיון האנשה של האל. פסלים ומסיכות שהיו נפוצים בקרב העם הושמדו. במות ומזבחות מחוץ לירושלים נופצו, ונראה שהארון ובו לוחות הברית, שנתפס על ידי רבים כמקום מושבו הפיזי של האל, הפך לאובייקט סגידה בפני עצמו, אלא שמפאת קדושתו ומעמדו בקרב העם העדיף לגנוז אותו ולא להשמידו".
הגמרא, מזכיר פוגל, מביאה שתי גרסאות לגבי המיקום המדויק בהר הבית שבו הוטמן הארון. הראשונה מדברת על דיר העצים, והשנייה, שמוזכרת בתוספתא, מדברת על כך שהארון נגנז במקומו, כלומר באזור אבן השתייה: "ומשנגנז ארון, נגנזו עמו דברים. ומי גנזו? יאשיהו המלך גנזו... אמר להם גנזו אותו שלא יגלה לבבל כשאר הכלים..." גם הרמב"ם סבר שהארון נטמן במחילות הר הבית.
המסורות הללו היו מוכרות היטב גם לרב הכותל המערבי, הרב מאיר יהודה גץ, כאשר החל אף הוא בראשית שנות ה־80 לחפש את ארון הברית. בפרשה זו עסקו רבים, ואני בהם (בספרי "הר המריבה: המאבק על הר הבית", כתר). פוגל מצטט דברים מפי המהנדס שהיה אחראי לחפירות במנהרת הכותל, נפתלי קדרון, שהעיד שגץ מצא רמזים שונים בקבלה ובמקורות אחרים ואף ערך חישובים שונים, שהביאו אותו להניח שמאחורי שער סתום שהתגלה להם מול מקומו המשוער של קודש הקודשים, מתחת לכיפת הסלע, יתגלו שרידי הארון. גץ המשיך בפעילותו אף ששניים מגדולי התורה באותה תקופה, הרבי מליובאוויטש והרב צבי יהודה הכהן קוק, ניסו להניא אותו מכוונתו למצוא את הארון. הם אף הזהירו אותו שהדבר עלול לעלות לו בחייו, אבל גץ לא נרתע. הוא היה נכון להקריב את חייו לצורך כך ו"לשמש כפרתן של ישראל". לחפירות הללו היו אז שותפי סוד: רפי איתן, שהיה היועץ לענייני טרור של ראש הממשלה בגין, מנכ"ל משרד הדתות דאז גדליה שרייבר, והרב הראשי האשכנזי, הרב שלמה גורן. אלא שב־7 באוגוסט 1981 דלפה הידיעה על החפירה הסודית והפריצה מזרחה אל מתחת להר הבית. הערבים פרצו למנהרה, וראש הממשלה בגין החליט לאטום את פתח המחילה בשכבה עבה של בטון ולהשיב את המצב לקדמותו.
כל מי שמבקר היום במנהרת הכותל יכול לראות את האטימה הזאת, במרכזו של "בית הכנסת שמול קודש הקודשים", שהקים הרב גץ במקום. האתר הייחודי משמש עד היום מתפללים ובעיקר בעלי סוד וקבלה.
האטימה שביצע הרב גץ במנהרת הכותל, בהוראת בגין // צילום: שרה ריצ'רדסון
הגירסה האתיופית
אם הסיפור על הרב גץ ידוע זה שנים רבות, המסורת על גניבת הארון לאתיופיה נפוצה פחות. במרכזה עומדת היכרותם של שלמה המלך ומלכת שבא. על פי ספר מלכים, חדה המלכה לשלמה המלך חידות, ולאחר שהתפעלה מחוכמתו וקיבלה ממנו מתנות - שבה למולדתה.
האפוס האתיופי הלאומי "כבוד מלכים" מרחיב את העלילה ומספר שלשלמה המלך ולמלכת שבא נולד בן משותף, מנליק, שגילה את זהות אביו רק בגיל 22. הבן פגש את אביו לאחר מסע ארוך לירושלים, ושלמה, שהופתע מיכולותיו, ניסה לשכנע אותו למלוך אחריו על ישראל. אלא שמנליק, על פי "כבוד מלכים", החליט לשוב לאמו ולארצו. שלמה צייד אותו אפוא במתנות והעניק לו בין היתר העתק של ארון הברית וכן קבוצת יועצים שתייעץ לו כיצד להפוך את אתיופיה לממלכה יהודית. המפנה בעלילה התרחש כאשר אחד מקבוצת היועצים, בנו של צדוק, הכהן הגדול, החליף באישון לילה בין הארונות, וכך מצא עצמו מנליק יורד לאתיופיה כשבבעלותו הארון האמיתי, בעוד ארון הדמה נותר בבית המקדש בירושלים.
ה"כברה נגסט" מספר שמנליק יצא לכמה מסעות מלחמה עם הארון ואיש לא הצליח לעמוד בפניו. עם תום הקרבות מנליק החליט שהארון מסוכן מדי והציב אותו במקום נידח על אי באגם טאנה. מאות שנים אחר כך הועבר הארון לאקסום שבצפון אתיופיה והונח בכנסיית "מריה הקדושה מציון". הארון לכאורה היה שמור ולא נחשף לאיש חוץ מלנזיר יחיד החי את כל חייו בכנסייה ומוחלף עם מותו.
פוגל, שמגולל את המעשה הזה בהרחבה רבה, סבור שה"כברה נגסט" וסיפור הארון מוכיחים בעיקר כיצד יחד עם הכנסייה הצליחה השושלת הסולומונית באתיופיה ליצור דת למטרות פוליטיות ולשלוט במדינה לאורך מאות שנים עד 1974. "המיתוס על אודות הארון לא היה מושלם מראשיתו", הוא מציין, "בגרסאות הראשונות של ה'כברה נגסט' (שנכתב בימי הביניים) הארון כלל לא הוזכר, אלא רק לוחות משה, ורק בכתבים אתיופיים בסוף המאה ה־16 מתחיל להופיע ארון הברית, כנראה כדי לחזק את הכנסייה והמלוכה".
בראיונות שהתקיימו עם נזירים וכמרים שטענו כי ראו את החפץ המקודש מוסתר מאחורי וילון בכנסיית "מריה הקדושה מציון", התברר שבמקום אין כל ארון אלא לוח אבן עם עשרת הדיברות השמור בקופסת זהב. על פי טענת הנזירים, אלה הם הלוחות שקיבל משה בסיני. באחד הראיונות (1983) שנערך עם הנזיר ששמר על "הארון", הוא תיאר אבן לבנה ומשויפת שעליה חקוקים עשרת הדיברות בעברית. הארון, מסכם פוגל, לא נמצא באתיופיה, "ואף לא סביר ששלמה לא היה יוצא בראש צבאו להחזיר את הכלי המקודש".
אינדיאנה לא הגיע
פוגל בדק גם את פעילותו של וונדל ג'ונס שמת ב־2010. ג'ונס העניק, כזכור, השראה לדמותו של אינדיאנה ג'ונס בסרט "שודדי התיבה האבודה" בכיכובו של האריסון פורד. פורד מגלם שם ארכיאולוג הנלחם בכוחות הנאצים, שהצליחו לשים את ידם על ארון הברית. בסוף הסרט כוחותיו המופלאים של הארון משמידים את הנאצים ואינדיאנה מנצח, אבל החיים אינם סרט הוליוודי.
וונדל ג'ונס ביסס את עבודתו הארכיאולוגית בעיקר על מגילת הנחושת המפורסמת, שהתגלתה בחפירה ארכיאולוגית במארס 1952 ממערב לחורבת קומראן. המגילה, שבנויה כמפת אוצר, מפרטת 32 מקומות מחבוא המכילים כמויות עצומות של זהב, כסף וכלים מקודשים בישראל. היא כתובה בשפה עניינית ופשוטה ומגולגלת בצורה הדומה לספר תורה. ב־1977 ערך ג'ונס את החפירה המסודרת הראשונה שלו במערת נחל כיפה, אך לא גילה בה אוצרות. בהמשך עבודתו חשף כד קטן ובו שמן האפרסמון המפורסם, ומאוחר יותר 600 ק"ג של חומר אורגני עם ריח של קינמון. במכון ויצמן מצאו שמדובר בתוצר מצמחים שתואמים לכאורה את ערבוב התבלינים שהיה קיים בקטורת שבבית המקדש.
הדגימות הוצגו בפני רב הכותל הרב גץ ובפני הרב עובדיה יוסף, וגץ אף ביקש לשרוף מעט מהקטורת ומצא שלמרות השנים הרבות הארומה שעלתה היתה מעולה ונותרה לזמן רב. ג'ונס לא חדל לחפש את הארון, וב־2005 אף פירסם הצהרה עם כמה אנשי קבלה ולפיה הארון יימצא ב־14 באוגוסט של אותה שנה, הצהרה שאף היא התבדתה.
פוגל מציין כי בתוספתא מובאת דעתו של רבי אליעזר ולפיה הארון נלקח לבבל על ידי נבוכדנצר, אבל דעתו אינה מתקבלת בעיקר בזכות התיאור המפורט בפרק כ"ה של ספר מלכים של כלי המקדש שנשדדו. הארון אינו מופיע ביניהם. גם בספר עזרא שמתאר כיצד איפשר המלך כורש לגולי בבל שחזרו ארצה, להקים מחדש את בית המקדש ולהשיב אליו את הכלים השדודים - הארון אינו מוזכר. פוגל מתעכב גם על תיאור קדום ביותר של גורל הארון בספר מקבים ב'. שם מסופר שהנביא ירמיהו טמן את הארון במערה על הר נבו. פוגל מביא מסורת נוספת המבוססת על הספר "עמק המלך" שהתפרסם באמסטרדם בשנת 1648, שעל פיה הסתיר צדקיה את כלי המקדש סמוך לצפת. רבי משה ריישר מספר בספרו "שערי ירושלים" שגם נפוליאון שמע על המסורת הזאת וחפר ב־1799 בעין כחל שליד צפת, אך לא גילה דבר.
פוגל עצמו מזכיר שתכולת הארון, דהיינו לוחות הברית, משמעותית פי כמה מהארון עצמו. הוא מעריך ב"סבירות גבוהה", שהארון שעבר טלטלות כה רבות והיה עשוי מעץ שיטים דק - כלל לא שרד. למרות זאת, אילו נדבן היה מעניק לו יד חופשית ותקציב בלתי מוגבל למבצע חיפוש אחר שרידיו ותכולתו, פוגל היה ממקד את החיפושים במדבר יהודה באזורי קומראן ויריחו, וכמובן - מתחת להר הבית.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו