ארבעים מלאו לנער

עודד קטש, הנסיך הנצחי של הכדורסל הישראלי, בן 40 היום. מספר 10 המיתולוגי, יליד 10.10. אין עליו גרם מיותר, הוא עדיין נראה כמו ילד, גם אם פה ושם מבצבצת שערה לבנה על ראשו ואפשר לזהות קמט או שניים סביב עיניו. אבל הוא כבר לא מרגיש כמו ילד. "אני מרגיש ממש זקן", הוא צוחק, "המספר הזה מפחיד אותי. גיל 40 תמיד נראה לי מבוגר כזה - ופתאום אני שם!" 

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

חשבתי ש־40 זה ה־30 החדש.

"יש את האנשים החיוביים האלה, שמְספרים שזה גיל מדהים, ושלכל גיל יש את היופי שלו. אולי זה נכון, אבל זה לא חייב להגיע כל כך מהר, אפשר לחכות קצת. עוד לא מיציתי את היופי של הגיל הקודם.

"זה לא שאני באמת מרגיש מבוגר, אבל ההתנהלות קצת שונה. אני מתבייש לעשות דברים שהייתי עושה בגיל 25. לפחות הבנות שלי מוציאות ממני את הילדותיות".

וקטש כל כך היה רוצה לעשות היום את מה שעשה בגיל 25. הוא היה אז בשיא הקריירה שלו, אחרי שכבר הוכתר למלך הסלים של אליפות אירופה ונגע בחלום ה־NBA עם חוזה ראשון לשחקן ישראלי. "דווקא כשחתמתי בניו יורק פרצה שביתת שחקנים. אחרי כמה חודשים, כשכלום לא זז, חזרתי למכבי ת"א על חוזה שבועי. כשהייתי צריך להודיע למכבי מה קורה, הודעתי שאשאר עד סוף העונה. ארבעה ימים אחר כך, כמובן, הסתיימה השביתה. יכולתי להגיד שאני מתחרט, אבל לא רציתי לשבור את המילה שלי".

בסיומה של אותה עונה, בקיץ 1999, "הכותש" עבר לפנאתינייקוס, קיבל שכר של מיליונים ואף הניף איתה את גביע אירופה, אחרי שניצח בגמר דווקא את קבוצת נעוריו וקלע 17 נקודות - הכי הרבה שהציג כדורסלן ישראלי במעמד הזה ב־25 השנים האחרונות, והפך לשחקן הישראלי היחיד בהיסטוריה שזכה בתואר עם קבוצה זרה. "זה היום הכי שמח והכי עצוב בקריירה שלי", אמר בגרון חנוק אחרי המשחק הבלתי נשכח.

מעט אחר כך זכה עם פאו גם באליפות יוון - ואז, בגיל 25 וחצי, נחתם הפרק המפואר והכל כך קצר שלו על המגרשים. במשך ארבע שנים הוא ניסה להילחם בפציעה שתקפה אותו בברך, עבר חמישה ניתוחים, ולבסוף נפרד בדמעות, כשהוא לא שוכח לומר תודה לכדור.

כשקטש מדבר על מה שקרה לו, הוא משתמש במילה אובדן. "אני לא יכול להגיד שהתגברתי עד הסוף על האובדן הזה", הוא מודה. "אני לא חושב שאוכל אי פעם להתגבר על זה לחלוטין. זה ילווה אותי כל החיים, ואני עדיין לומד לחיות עם זה".

לא מצאת דרך להשלים עם מה שקרה?

"אפשר להגיד שכן, כי אין לי ברירה, אבל זה יצר בי חוסר שקט פנימי. כמו משהו שבוער בך מבפנים, ואתה לא מצליח להשתלט עליו. בשנים הראשונות ממש כעסתי על הגוף שלי, מצאתי כל מיני דרכים להתנקם בו. לא הייתי ישן בלילה, לא אכלתי נכון.

"גם עכשיו אני מרגיש את ההשלכות של זה בחיי היום־יום שלי. בלילה, לפני שאני נרדם, אני מריץ בראש מהלכים וחולם שאני עדיין שחקן. אז היום אני כבר בגיל שגם ככה לא הייתי משחק כנראה, ויש בזה הקלה מסוימת. אבל שחקן כדורסל זה לא גיל, זאת הרגשה, ואת ההרגשה הזאת אני לא יכול לשנות".

אתה נמצא יום־יום על הפרקט, מאמן שחקנים אחרים. אתה מקנא בהם?

"בטח שאני מקנא בהם. אני עדיין מרגיש יותר שחקן ממאמן, ואני אומר להם כל הזמן שיעריכו את מה שיש להם, כי זאת העבודה הכי טובה בעולם. לצערי, רובם יידעו להעריך את זה רק כשזה ייגמר. אני זכיתי לחוות את הכדורסל, ליהנות ממנו, לאהוב אותו ולהעריך אותו בכל רגע".

אתה משחק מדי פעם להנאתך?

"אם אני עוזב את הברך בשקט, היא לא מטרידה אותי יותר מדי. אבל אני לא מסוגל לשחק כדורסל או לצאת לרוץ כמו כולם. לפני שנה השתתפתי במשחק ראווה בגליל בין כוכבי העבר לכוכבי ההווה, והתחילו לדבר על זה שאני יכול עדיין לשחק בליגה... הברך התנפחה לי מייד אחרי המשחק, ובקושי יכולתי לזוז שבועיים. פעם בכמה זמן, כשיש איזה אירוע מיוחד, אני מתפתה לשחק. חייב את זה לעצמי, ומשלם את המחיר".

אז איך אתה בכל זאת שומר על הגיזרה? יש ספורטאים שסובלים מבעיית השמנה אחרי הפרישה.

"אני הולך פה ושם לחדר כושר ושומר על תזונה נכונה. אני יודע שספורטאים רבים לשעבר התרגלו לאכול הרבה ונכנסו לבעיה, אבל אצלי זה בדיוק ההפך. כששיחקתי, הכרחתי את עצמי לאכול יותר. אוכל בכמויות אף פעם לא עשה לי את זה".

פתאום אבא לא ביציע

הוא מתגורר בצהלה עם אשתו מיטל ושתי בנותיהם - מאיה (3 וחצי) וגלי (שנתיים). יש לו גם בת בכורה, ליה (9), ממערכת יחסים קודמת עם דפנה שחר, אקס "מעושרות". "היא בת בית כאן, וכולן אחיות, אין הפרדה".

הוא אומר שהאבהות שינתה אותו. "להיות אבא זה הדבר הכי גדול שעשיתי, והבנות הן יותר משלושה גביעי אירופה". הוא קם איתן בבוקר - "בשבע לפנות בוקר", כדבריו - שהרי מעולם לא היה ממש טיפוס של בוקר, בלשון המעטה. "אני דווקא עומד בזה בכבוד. אני אבא מאוד מעורב ועושה איתן הכל: מפזר בגנים ובבית הספר, לפעמים מחזיר הביתה, ואפילו מבשל".

ברוב הערבים הוא נשאר בבית. בזמנו הפנוי הוא יוצא עם מיטל למסעדות, לסרטים ולתיאטרון, וגם משחק סנוקר. "יש למשחק הזה תדמית לא טובה בארץ, אני לא מבין למה. בבריטניה, למשל, זה בדיוק ההפך".

לפני פחות מחצי שנה נפטר אביו, רפי, ממחלה קשה, בגיל 82. כמה שעות קודם לכן ניצח עודד עם הפועל אילת את מכבי ת"א, מייד אחרי זכייתה בגביע אירופה, ובתום המשחק מיהר למיטת האב. אחר כך, במהלך השבעה, יצא כדי להמשיך ולאמן בסידרה בין שתי הקבוצות. "זה מה שאבא היה רוצה שאעשה", הסביר.

"בפעם האחרונה שדיברתי עם אבא, כמה ימים לפני שנפטר, הוא אמר לי, 'אל תדאג, אתם תיקחו את מכבי'. כזה הוא היה - תמיד אופטימי, לפעמים עד כדי תמימות. הוא היה המדחיק הלאומי, פשוט התעלם מכל הבעיות, ואני חושב שירשתי את זה ממנו. זה עוזר לי להתמודד במצבי לחץ.

"בימים האחרונים לחייו הוא לא היה בהכרה, אבל מייד אחרי הניצחון על מכבי התקשרתי לבית של הוריי בגבעתיים ושאלתי את אחותי אם אבא ראה את המשחק... ברור שהוא לא היה יכול, אבל היתה בי איזו תקווה שאולי בכל זאת כן, בשעות האחרונות שלו".

קטש הוא בן זקונים, אח קטן לשלוש אחיות. אביו ליווה את הקריירה שלו מקרוב: תמיד היה שם, מטרים בודדים מאחורי בנו, בכל אימון ובכל משחק, אבל מעולם לא התערב. לא דיבר עם מאמנים, לא קילל שופטים, לא התעמת עם יריבים. "תמיד לפני שריקת הפתיחה הייתי מסתכל על הכיסא שלו ביציע, לראות שהוא שם, ועכשיו הוא פתאום לא שם".

על הכתפיים בשדה התעופה

רק שבע שנים נמשכה הקריירה של קטש ככדורסלן, ארבע מהן במכבי ת"א, והשאר במכבי ר"ג, בגליל עליון ובפנאתינייקוס. אחר כך הפך למאמן, וביום שני יפתח את עונתו ה־11 בתפקיד, הפעם עם הפועל ת"א. הוא יפגוש באילת את הקבוצה שאימן בשנתיים החולפות.

בעוד חודש הוא יתמודד בדרבי של ת"א. מערכת יחסים מורכבת יש לו עם הצהובים. הוא גדל במכבי וכיכב בשורותיה, עד שעזב וניצח אותה בגמר עם פאו ב־2000; אחר כך אימן אותה ופוטר ממנה - ואז לקח ממנה את האליפות עם גלבוע/גליל ב־2010, בדיוק ביום שבו הסתיים חוזהו המקורי כמאמן בנוקיה.

"אני מבין שזה נורא פיקנטי, אבל בשבילי זה לא סיפור. כמאמן, אני אוהב לשחק נגד מכבי, זה תמיד מיוחד ומאתגר, ואני גם אוהב לנצח אותה. ככה זה היה בגליל, בירושלים ובאילת, וגם בהפועל ת"א".

איך קיבלו את המכביסט שפתאום לובש אדום?

"אני חייב להגיד שהתגובות דווקא היו נעימות והפתיעו אותי לטובה. בסופו של דבר, קהל מורכב מאנשים, וברגע שהם מרגישים שאתה לויאלי ומחובר למקום שאתה נמצא בו, אתה לא צריך לדבר. הקהל של הפועל תמיד כיבד אותי. אף פעם לא קיללו אותי".

כי ניצחת את מכבי לא פעם, אבל אחרי שנפצעת גם שרו לך "עודד קטש לא קופץ".

"מה לעשות, זה נכון. אני באמת לא יכול לקפוץ. והנה, הצלחתי לעשות הרבה דברים גם בלי לקפוץ. אין לי בעיה שימשיכו לשיר את זה גם עכשיו, זה עדיף משירים אחרים ששרים".

ואיך תתמודד עם הדם הרע במיוחד שיש בין שני המועדונים? עם קריאות המוות והשואה?

"אני תמיד אגיד מה שאני חושב, ולא משנה איפה אני נמצא. אני לא מתלהם, ולא באתי לשנות את העולם ואת המציאות. חלק מקודמיי ניסו, או לא ניסו, ולא הצליחו לשנות. כשנפגשתי עם אוהדי הפועל, גם אמרתי להם שאני אגיד את דעתי על הדברים האלה ולא אשתוק. אז אני יכול להגיד לך שאני לא רוצה ששמעון מזרחי יתאבד. אני בכלל לא רוצה שאף אחד יתאבד, בלי קשר לצבע או לקבוצה או לכלום. זה קשור רק לזה שאתה בן אדם".

אז אתה מכיר את הקריאות האלה.

"ברור. צריך לטפל בבעיות האלה ולהעניש את האנשים. דרך אגב, בוא לא ניתמם. הדברים האלה לא נמצאים רק בהפועל ת"א. ביקרתי בכמה אולמות בארץ ושמעתי דברים לא פחות גרועים".

אתה יכול להבין את השנאה הזאת?

"שנאה היא מילה קשה. תחרות מביאה הרבה יצרים, שבעיקרון הם טובים לספורט, והם חלק מהספורט. אבל יש קווים שלא צריך לחצות. אני, כמי שגדל במכבי, לגמרי יכול להבין מאיפה בא התסכול הגדול של אוהדי הפועל".

ומה יהיה עם אוהדי מכבי? תמיד נחשבת לאליל עבורם, גם אחרי שלקחת להם תארים, הם עדיין שרו לך "עודד מלך ישראל". יקבלו אותך יפה בדרבי?

"אני לא חושש מזה. אחרי הגמר מול מכבי, הגענו לשדה התעופה בסלוניקי. היו שם מאות אוהדים ישראלים. ראשי פנאתינייקוס חששו לשלומי ולא רצו לתת לנו לרדת, והתחילו לקרוא ליס"מניקים היוונים, כי הם ידעו מה היה קורה לשחקן יווני שלוקח את הגביע מהם. אבל אני התעקשתי להיכנס פנימה. חשבו שאני משוגע. האוהדים ראו אותי, הרימו אותי על הכתפיים וחגגו איתי. זה היה הרגע הכי גדול בקריירה שלי. החבר'ה ששיחקו איתי בפאו מזכירים לי את זה עד היום".

לפני כשנה היה קטש מועמד לחזור לפנאתינייקוס כעוזר המאמן בימים שפיני גרשון, מאמנו לשעבר, היה קרוב לקבל את תפקיד המאמן הראשי. בסוף זה לא קרה. הם ייפגשו בדרבי - כשעודד הוא מאמן באדום, ופיני עוזר מאמן בצהוב.

כששמעת על המינוי המפתיע, לא היה לך דז'ה וו? הרי כשאתה התמנית למאמן מכבי, בעונת 2007/08, הצניחו מעליך את צביקה שרף כמנכ"ל, ובאמצע העונה הוא כבר החליף אותך.

"יש קווי דמיון, אבל גם לא מעט הבדלים. צביקה לא היה אמור להיות בצוות המקצועי, והבטיחו לי שהוא בכלל יהיה מנכ"ל שיתעסק בעניינים אדמיניסטרטיביים. אני מקווה שמכבי יעמדו מאחורי המילים שאמרו לגיא גודס קצת יותר ממה שעשו איתי.

"אבל אני לא מסתכל על זה מהזווית שלי, אלא מזווית ראייה הרבה יותר רחבה, והמינוי של פיני לעוזר צורם לי, כי הוא מראה כמה אין תרבות ספורט במדינה. בארה"ב לא יכול לקרות דבר כזה. אפשר להגיד הרבה דברים על פיני, אבל עם מה שהוא עשה, הוא כמו פיל ג'קסון של הכדורסל הישראלי. ובארה"ב לא יהיה מצב שג'קסון יהיה עוזר של מישהו. כשיש תרבות ספורט, אין כזה דבר. זה פשוט לא נתפס.

"כשחתמתי בניקס, באתי לשם בסך הכל עם החברה שלי ועם הכלבה שלי, והתחילו להראות לי דירות בניו יורק. הבית הקטן ביותר היה עם עשרה חדרים, ואמרתי שאני לא צריך כזה, שאני רוצה דירה נורמלית של ארבעה חדרים, כמו שהתרגלתי במכבי. הסוכן שלי אמר לי: 'אתה לא יכול, אתה שחקן NBA, זה סמל סטטוס'. ופה? היו צריכים למנות את פיני לג'נרל מנג'ר או לתפקיד מקצועי אחר. עצם הפנייה אליו שיהיה עוזר מאמן, בעיניי זה חוסר תרבות ספורט".

אז אתה לא היית מסכים שפיני יהיה עוזר המאמן שלך.

"זה היה מביך אותי. תשמע, זה כמו שדיוויד בלאט יבוא עכשיו להיות העוזר שלי. זה לא ראוי, זה לא מרגיש נוח. ולא משנה כמה הוא טוב או כמה אני טוב. זה בכלל לא קשור לזה".

אתה עוד חושב על מה שקרה לך כמאמן במכבי?

"זה מאחוריי. הפקתי לקחים, ואני כבר במקום אחר. האחריות למה שקרה אז היתה עלי. שבוע אחרי פתיחת האימונים דרשתי להחליף את מרקוס פייזר, והבהירו לי שזה לא יקרה. לא נלחמתי מספיק על המעמד שלי, ולא הייתי אני עצמי אפילו יום אחד".

הראו לי את הדרך החוצה

אימון הפועל ת"א, השבוע. האולם בהדר יוסף ריק, חלק גדול מהכיסאות ביציע בכלל מקופלים, אבל כשקואוץ' קטש מדבר, השחקנים מהופנטים. הם מבינים שהוא היה שם לפניהם. הם גם מבינים שהוא כנראה מסוגל לעשות את הדברים יותר טוב מהם. גם השחקנים הזרים, שלא שמעו עליו מעולם, מבינים את זה אחרי משחק "חיובים" אחד, שבו הוא מנצח אותם בלי בעיה.

הפועל ת"א לא היתה האופציה המועדפת עליך.

"נכון. רציתי לחזור להפועל ירושלים. מה שנבנה שם מוצא חן בעיניי, והרגשתי שזה המקום הנכון בשבילי כדי לעשות את הצעד הבא בקריירה ולהתקדם לרמות שאני רוצה להגיע אליהן. כשרמי כהן (יו"ר הפועל ת"א; א"ו) פנה אלי בפעם הראשונה, הייתי מאוד גלוי איתו ואמרתי לו שבירושלים יש דברים שהוא לא יוכל להציע. זו לא רק משכורת, אלא דווקא הדברים שמסביב - השתתפות באירופה, תקציב השחקנים, אולם גדול. 

"ברגע שהבנתי שלא אחתום בירושלים, מאוד רציתי להגיע להפועל ת"א. חתמתי לשלוש שנים, ואני אוהב את מה שנבנה פה. הובטח לי שברגע שתהיה לנו הזדמנות לשחק בגביע אירופי, הקבוצה תממש אותה בכל מחיר. אנחנו אמורים לעבור במהלך העונה לאולם החדש, וזה מאוד מרגש אותי. לא כמו שזה מרגש את החבר'ה שנמצאים כאן מליגה ב', אבל זה יהיה מיוחד מאוד, וככה גם המועדון יוכל להתקדם".

לא הלכת לאחור? אתה משתכר העונה פחות מבאילת, וגם תקציב השחקנים נמוך יותר.

"אני לא מרגיש שירדתי ברמה. לאמן את הפועל זה לא פחות מלאמן את אילת. אז נכון שאני מרוויח פחות, ושהתקציב נמוך יותר, אבל יש בהפועל מין קטע כזה, שכולם מוכנים לוותר על דברים כדי להיות כאן, וזה מגשר על הפערים. לגבי אילת, ראיתי את עצמי ממשיך שם, אבל זה בכלל לא היה על הפרק".

בגלל שראשי הקבוצה החתימו באמצע העונה את יובל נעימי, בניגוד לדעתך?

"לא, לא בגלל זה. ברור שלא אהבתי את זה, אמרתי את מה שהיה לי בלי להתלהם, אבל עם כל הקשיים שזה יצר אני חושב שהצלחנו לייצב את הקבוצה ולהביא תוצאות מצוינות (הפסדים למכבי ת"א בגמר גביע המדינה ובחצי גמר הפלייאוף; א"ו).

"זה לא היה על הפרק כי הבעלים, דורון הרציקוביץ', לא רצה שאני אמשיך. זה בסדר שהוא לא רצה, אבל מה שמפריע לי זה שהוא לא אמר את הדברים כמו שהם. אנשים באילת חושבים שהלכתי בשביל הכסף, או בגלל בעיות אישיות, וזה ממש לא נכון. אימנתי את הקבוצה מהיום הראשון, והיא הפכה לחלק ממני. זה פרויקט מדהים, הוא היה כמו הבייבי שלי, ואני חלק מהבנייה שלו. בעצם הראו לי את הדרך החוצה".

אולי בגלל שלא עברת להתגורר באילת?

"זה משהו שאנשים החליטו להגיד, כאילו שאני לא נמצא, וזאת סיבה. הייתי שם כל יום. אני לא חושב שאפשר להיות יותר מעורב ממה שהייתי. היה לי חדר קבוע במלון, והוא היה כמו בית מבחינתי. לא החסרתי אימונים, הייתי מחויב לדבר הזה יותר מכולם. לא דורון ולא מוטי אמסלם היו"ר היו שם ביום־יום. הייתי מעבר למאמן, והייתי צריך לדאוג כמעט לכל, אפילו שהפרקט יהיה נקי. קיבלתי את התמיכה ואת העזרה מהרבה אנשים".

מה בעצם קורה בישראל? גם המאמנים שמצליחים לא נשארים בקבוצות שלהם.

"זה קורה כי מעמד המאמן בספורט פשוט נורא. יש זילות של התפקיד הזה, לא מעריכים מספיק מה זה להיות מאמן. הרבה יושבי ראש באים ושמים כסף, ומתייחסים לזה כמו תחביב, כמו צעצוע שמשחקים בו והם רוצים לקחת קרדיט על מהלכים שקורים, או להיכנס לרזולוציות מקצועיות".

סגרת עשר שנים כמאמן. אפשר כבר לקבוע שזהו, זה הייעוד שלך? זאת הקריירה שלך? 

"כן. אני אפילו לא צריך להגיד את זה".

זה לא תמיד היה ברור מאליו.

"נוטים לפעמים לזלזל ולהטיל ספק בדברים שאני עושה, אומרים שאני לא רציני, אוהבים להדביק לי תוויות ותדמיות. זה מאוד מרגיז ומעליב, ולפעמים יש כאלה שפוגעים באמצעות שקרים".

ועדיין, אתה לא אחד שיריב עם עיתונאים או יהיה עוקצני במיוחד מול המצלמות.

"הדברים שאמרו עלי לא עברו לידי. אנשים מדברים על איך אני מאמן בלי שהיו אפילו באימון אחד שלי. כאילו, אתה מעריך את עצמך כעיתונאי? תבוא, תבקש לראות שבוע אימונים, אפילו שני אימונים, ואז תהיה לך זכות לדבר. באיזשהו שלב התדמית נדבקת אליך, ואז זה גם מתחיל לפגוע בפרנסה".

שקלת פעם לתבוע על פרסומים כאלה?

"שקלתי, ועד עכשיו לא עשיתי את זה. אני לא מאלה שנכנסים לעימותים, ואני בטח לא אחד שמתחנף לכתבים כדי שיגידו עלי דברים טובים, למרות שאני משלם על זה מחיר. זה משהו שאני לא מסוגל לעשות. ככה חונכתי, ואני לא מוכן לוותר על האמת שלי".

אבל אתה מאמן קצת אחר. אחד שיודע להיות חבר של השחקנים.

"אני חושב שהמפתח להיות מאמן, מורה ומדריך, הוא לזכור שמדובר באינדיבידואלים. כל אחד שונה מהשני, ולכל אחד יש צרכים אחרים. בעונה הראשונה שלי באילת, הקבוצה התחברה חברתית, האימונים היו מצוינים, ולא הייתי צריך לדרבן את השחקנים ולדחוף אותם, זה פשוט קרה. מאוד נהניתי מהעבודה.

"אבל בעונה האחרונה זה היה בדיוק הפוך. בפעם הראשונה בקריירה אפילו נאלצתי להשתמש באימונים במשרוקית. משהו היה כבוי, זה היה מאבק יומיומי. ועדיין, כשפחות כיף, זה יותר מאתגר".

יש לך חלומות?

"לא".

ואיפה אתה רואה את עצמך  בעוד עשר שנים, כשתהיה בן 50?

"הייתי רוצה לצאת ולאמן בחו"ל. עד היום לא עשיתי את זה, בגלל הבנות ובגלל שאני צריך לעבוד כדי לפתוח את הדלתות האלה. בארץ יותר קל לי, כי יש לי את השם שלי עוד מאז שהייתי שחקן. אבל כדי לבנות שם באירופה צריך לדבר עם סוכנים, להתחבב על יושבי ראש ולהתקשר לשחקנים ששיחקו איתי ולמאמנים שאימנו אותי, לבקש מהם להגיד מילה טובה. זה לא פסול בעיניי, אני פשוט פחות טוב בזה".

אין לך יעד או שאיפה מגובשת?

"אם הייתי יכול לבחור, אז הייתי רוצה לאמן קולג' גדול בארה"ב. להנחיל את השיטה שלי ולעשות את הדברים בדרך שלי. הלוואי שכל זה היה אפשרי בארץ, אבל בתרבות הספורט שדיברנו עליה, זה לא ריאלי.

"מעניין אותי גם לאמן במדינה כמו גרמניה. נראה לי שאפשר ליהנות שם מהאווירה, בלי להתעסק בכל המגעיל מסביב. בישראל יש כל כך הרבה רעשים מסביב, שאתה צריך להתעסק איתם".

אתה חושב שזה ישתנה פעם?

"אני חושב שזה לא חייב להיות ככה. העבודה הזו יכולה להיות יותר מהנה. יצא לי לא מזמן להיפגש עם מאמנים שהיו בליגת העל בכדורגל. הם יוצאים עם תסכול נורא. כמה מאמנים גמרו פה טוב? את דרור קשטן הצליחו להוריד, את פיני. חכה, נראה מה יקרה לאלי גוטמן אם לא יהיה לו קמפיין טוב עם הנבחרת.

"תחשוב על דיוויד בלאט. בעונה שעברה הייתי עם אילת נגד מכבי בהיכל, הובלנו ב־15 הפרש, ולפי כל הסימנים הוא היה הולך הביתה באותו לילה. התחשק לי להקיא מהסיטואציה. בסוף הפסדנו, דיוויד נשאר, ואיפה הוא היום? אלוף אירופה, מאמן ב־NBA את השחקן הכי טוב בעולם בקבוצה שמועמדת לאליפות. אני יכול להבטיח לך שהוא לא מאמן יותר טוב היום ממה שהוא היה אז, במשחק ההוא נגדנו. ואותם אלה שאמרו אז שאין לו מושג ושהוא צריך ללכת הביתה, אומרים עליו היום שהוא הכי גדול בעולם".

אז מה משאיר אותך במקצוע הזה?

"האהבה שלי לכדורסל. זה מה שאני טוב בו, זה מה שאני עושה כל החיים. זאת הפרנסה שלי. זה עוד דבר שאנשים לא מכבדים בעבודה הזאת. כל הזמן אומרים על מאמנים: 'שיתפטר, שישים את המפתחות, שילך הביתה'. סליחה, זאת הפרנסה שלי. לא לכולם יש את הפריבילגיה לקום וללכת מתי שבא להם. זה מה שאני יודע לעשות, ובדרך הזו אני מרגיש שאני יכול לפרנס את המשפחה שלי בצורה הטובה ביותר".

הקטש הבא? דגן יבזורי

הוא לא צופה בשידורי המשחקים הנוסטלגיים שלו, שמוקרנים מדי פעם בערוצי הספורט. "קשה לי לראות את זה, כי אני גם מעצבן את עצמי. הסגנון היה אחר, הייתי פחות טוב. בשנים שהייתי פצוע, המשכתי להתפתח בתור שחקן. לא ראו את זה על המגרש, אבל הפכתי לשחקן טוב יותר ושלם יותר, ידעתי יותר".

איך קטש המאמן היה מסתדר עם קטש השחקן?

"נראה לי שדווקא הייתי מסתדר טוב. לא הייתי כזה בעייתי. כמאמן הייתי עוזר לו לשמור יותר טוב בהגנה".

אתה יודע שעדיין מחכים כאן לקטש הבא.

"כן, כל שחקן רזה שפורץ, אומרים שהוא כמוני. לא חושב שיש למה לחכות. צמחו לנו עומרי כספי, וגל מקל, וליאור אליהו, ויוגב אוחיון, ורביב לימונד. צומחים לנו שחקנים ברמה גבוהה, ולא צריך לחפש תמיד שכפול מהעבר".

נתקלת בשחקן שהזכיר לך אותך?

"כן, והתשובה שלי תפתיע אותך. דגן יבזורי, ששיחק אצלי בגלבוע/גליל. אני לא מדבר על סגנון המשחק דווקא, אלא על החיבור לכדור ועל האהבה למשחק. לדעתי, הוא הפספוס הכי גדול של הכדורסל הישראלי. אם הוא היה גדל בסביבה אחרת, הוא היה מגיע הרבה יותר רחוק, סוג של חואן קרלוס נבארו ישראלי".

לאן הפועל ת"א תגיע העונה?

"חוץ ממכבי ומהפועל ירושלים, כל שאר הקבוצות נמצאות ברמה די שווה. אז המטרה שלי, כמו בכל עונה, היא להיות לפחות בין ארבע הראשונות, ואני מקווה מאוד שנזכה בכרטיס לאירופה לעונה הבאה".

אתה רואה את עצמך חוזר למכבי בעתיד?

בפעם הראשונה בשיחה, קטש מוציא מעצמו תשובה דיפלומטית. "אני לא שולל את זה, אבל זה לא משהו שאני חושב עליו". 

aralew@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו