בחודש האחרון טלי שרון חולמת רק על קרמיקות. על קרמיקות, על ברזים ועל פרופילים של חלונות, צרפתיים במקרה הפרטי שלה. ובחלומותיה כל בעלי המקצוע שמשפצים מהיסוד את ביתה החדש מגיעים בדיוק בזמן, מקיימים את אשר סוכם עימם באופן מעורר השתאות ועונים לה כל אימת שהיא מתקשרת. וכשהיא מתעוררת מהחלום, ישובה בסלון המשתפץ וממתינה עד בוש לעוד בעל מקצוע, היא מבינה כי הבית הזה, עם פיסת האדמה הצמודה לו, שממוקם בתפר המרתק שבין שכונת רמת חן היוקרתית ברמת גן לשכונת רמות שקמה העממית יותר, הוא לא רק חלום בורגני ישראלי אולטימטיבי שנגוז עם שחר. הבית הזה הוא מציאות חייה המתרחשת והמתהווה, והיא מגשימה אותו בימים אלה בלי להתנצל.
רוצים לקבל עדכוני חדשות שוטפים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
כשאני פוגשת אותה בבית הקפה השכונתי שברמת חן, נינוחה גם מעצם הידיעה שעד לכאן לא ירחיקו צלמי הפפראצי, היא מודה, תוך כדי הסתמסות עם האדריכלית, ש"אנחנו בונים לעצמנו את הקן שלנו, וזה אכן מרגש". היא יפה, נשית ומפיצת אור גם כשהיא נטולת איפור ("כן, אני לא כזו נוצצת ביומיום, זה מעייף להיות נוצצת, אני מעדיפה לחיות את החיים. למעשה, אני יותר בכיוון של מט. גם את האריחים בבית בחרתי בגימור מט, זה יפה יותר בעיניי"), לבושה בשמלה שחורה שלא מסגירה שתי לידות שהספיקה בשלוש שנים. בפה מלא "קרוק מאדאם" היא מודה למדריך ה־TRX המסור, כי בזמן אמת, כשהיא מוצאת את עצמה תלויה על עצי פארק הירקון, היא בעיקר עסוקה בלקלל אותו מרוב שכואב.
טלי שרון (35), השחקנית שסדרות טלוויזיה אהבו למלא את הפריימים שלהן בקלוזאפים מלאי ההבעה שלה, מכירה היטב את המשפט הזה, שגורס כי בגיל 35 החיים מתחילים להסתדר. היא חותמת עליו בוודאות. רק שמבחינתה, היתה סטיית תקן מיטיבה של כחמש שנים.
"מייד עם תחילת שנות השלושים שלי החל התיקון הגדול לשנות העשרים העלובות והמשוגעות שלי. הן היו חתרניות ובועטות, אבל אני ממש לא מתגעגעת אליהן. כל כך חיכיתי להתבגר, וכמה שיותר מהר. בגיל 31 הגיע אסי, בגיל 32 ילדתי, הייתי הכי מוכנה לעניין. זה אמנם לא קל, אפילו כואב לעיתים, אבל אני לא חוזרת בשום אופן למה שהיה".
ברור לה, לטלי שרון, שהיא התבגרה, ואל תוך ההתבגרות שלה היא נרגעה. גם הפרספקטיבה שלה לחיים השתנתה. היום היא מוכנה להודות שיש עתיד, כי פעם תפיסת העתיד ותכנונו הלחיצו אותה והיא התכחשה לו מכל וכל. היום היא נהנית לתכנן קדימה, יודעת שאמנם החיים יכולים לצחוק על התוכניות שיש לנו, ובכל זאת היא כבר התחילה לחסוך כסף לטיול הגדול שהיא מתכננת לעשות - שנה שלמה עם המשפחה שלה בעולם. היא חייבת טיול כזה, וברור לה שהוא יקרה.
שמלה: עדהלה בכיכר עגילים: סאגא שגית רביבו // צילום: מרונן פדידה
ארבעה ילדים ובלאגן
היא כבר אמא לשתי בנות, זוהר, כמעט בת 4, ונוּר בת השנה. כשהגדולה נולדה, היא החליטה עם בעלה, שחקן התיאטרון הקאמרי אסף סולומון, לעבור לשכונת ותיקים הרמת־גנית, כדי ש"זוהר תצא מכניסת הבניין ותרוץ אל עבר כרי דשא ולא תגדל לי ין מכוניות שפולטות זיהום אוויר". משיכון ותיקים הדרך אל שכונת רמת חן היתה מהירה ורצופה באריחים בגימור מט. "גם אני וגם אסף מאוד אוהבים את תל אביב. אנחנו עובדים בה, יש שם יופי של אטרקציות לילדים, אבל בערב חשוב לנו לחזור לשפיות השקטה והנעימה, לצאת את הבועה הזו שכולם מכירים בה את כולם ושעלולה לעיתים לחנוק".
עכשיו היא חוזרת למסך הקטן בתפקיד משני בעונה השלישית של "נויורק" (דורי מדיה דרסט, שידורי "יס"), שבה היא משחקת את דמותה של דפני, "פאם פאטאל הכי מינית, שמפילה ברשתה את כל מי שרק יכול לעזור לה להשיג את המידע שהיא זקוקה לו כדי להיות בשליטה. זו דמות מאוד מעניינת. ביצ'ית, ערמומית, מין נחש כזה, בוחשת היכן שרק אפשר. זה היה עונג צרוף לשחק דמות שאין לה מעצורים, כי בחיים יש לנו כל הזמן מעצורים שמונעים מאיתנו לעשות מה שבאמת אנחנו רוצים, ודפני בעניין הזה לא רואה ממטר. זה גם היה כיף ונעים להגיע לסט ולאו דווקא לשחק דמות ראשית שכל נטל הדרמה על הכתפיים שלה. ביקשו ממני שאסע לניו יורק לצילומים, אבל נור היתה בת חצי שנה, יונקת, וזה לא היה אפשרי מבחינתי לעזוב אותה. הצילומים נערכו בארץ והיה לי תענוג לעבוד לצידו של יגאל נאור. יממות שלמות רק צחקנו בין הצילומים".
גם המסך הגדול ביקש לעצמו את טלי שרון, ולאחרונה היא הצטלמה לפיצ'ר של אורי סיון, "הרמוניה", שבו היא מגלמת את הדמות הראשית, נגנית נבל. "כמה נפלאות הן דרכי עולם המשחק, שהפכו אותי לנגנית נבל ברמה כזו שאני ממש יכולה לנגן. למדתי באופן מאוד רציני נגינת נבל, ואז נגמרו הצילומים והצטלמתי לפרסומת נוספת של תה ירוק של ויסוצקי. אני פרזנטורית שלהם כבר עונה שלישית ובפרסומת החדשה הייתי צריכה לרוץ בפארק. אין דבר כזה שאני ארוץ בפארק בלי לדעת באמת איך רצים בפארק, אז במשך חודש שלם התאמנתי עם מדריך כושר ורצתי. ככה אני. כשאני מקבלת תפקיד, וזה לא משנה אם זה סרט או פרסומת, אני נכנסת בו הכי רציני שרק אפשר ולומדת. אז פעם אני אצנית, ופעם נגנית נבל, ופעם פאם פאטאל, ואז נגמר ועוברים הלאה".
בתקופות שבהן היא נעדרת מהבית לימי צילומים ארוכים נדרשים הסבתות, הסבא, המטפלת, וכמובן אסי בעלה, לתפעל את כל המערך המשפחתי. "אני ואסי נערכים לתקופה כזו שהיא קצת סוערת, אבל ברור לנו שכמו שהיא מתחילה, כך היא גם נגמרת. אנחנו באמת מרגישים בני מזל לעבוד במקצוע כזה, ששעותיו גמישות והוא לא מעלים אותנו מהבית כל יום לכל היום. אסי בדרך כלל משחק בערבים בהצגות ויש לו כל היום להיות עם הבנות. זו גם הסיבה שכרגע, למרות הגעגועים שלי לבמת התיאטרון, אני לא אחזור אליה, כדי שלא יקרה מצב שבו שנינו נעדר בלילות מהבית באופן קבוע".
מעבר לפגישות עם נגרים ועם רצפים, האימהות האינטנסיבית לשתי בנות קטנות ממלאת את שרון, והיא מייחסת אותה בקול רם לכל נושא שיחה שעולה. היא חולמת על ארבעה ילדים ("אני לא בטוחה שאסי חותם על זה בימים אלה, אבל זה בהחלט הכיוון"), בדיוק כפי שגדלה בביתה שלה בהוד השרון, עם כל הבלאגן והדרמות והכיף שמשפחה בת ארבעה ילדים מזמנת. "אסי גדל כבן יחיד, ואני התייתמתי מאבא בגיל 10, ושנינו היינו זקוקים לחוויות מתקנות בעניין, כל אחד מהמקום שלו. אני רואה איך אסי מתבונן בדינמיקה בין שתי הבנות שלנו ומתרגש ממנה, זה היה כל כך חסר לו בילדותו. אני מסתכלת על נור הקטנה, איך כל היום היא קוראת לו 'אבא, אבא'. גם אלי היא פונה 'אבא, אבא', והוא עונה לה. הוא פשוט עונה לה 'מה?', וזה רגע קטן של אושר גדול שמי שלא חווה את האין הזה של אבא, לא יכול להבין את מה שאני חווה".
שרון. "הייתי בתקופות שהכל היה בהן טוטאלי עד כדי חוסר שליטה, ולכן שפיות בשבילי היא ערך נעלה שיש לשאוף אליו" // צילום: רונן פדידה
"קודם כל אני"
את הספרים הרבים שנהגה לקרוא שעות במיטתה בתקופת רווקותה ("את חייבת לראות את פינת הספרייה שתוכננה לבית החדש, השקעתי בה הרבה מחשבה ואנרגיה. היה לי חשוב ליצור מקום של כבוד לספרים הרבים שיש לי"), היא מחליפה בספרי הדרכה הורית פרקטיים, שיעזרו לה להתמודד עם השאלות ועם התהיות שהאימהות מזמנת לה. היא מנסה להבין איך בת ה־4 שלה למדה את הכוח הטמון במילה "לא", ועד כמה אפשר למתוח את סבלנותה של אמא שמשתדלת לפתור את הסרבנות בדרכים יצירתיות, ומודה, שלמרות שהקטנה הוגלתה לבית סבא וסבתא ביום כיפור למשך סוף שבוע שלם כדי שאבא ואמא יוכלו להשלים שעות שינה שהתאדו בשנה האחרונה, כבר בראשון בבוקר נלקחה אחר כבוד אל המטפלת.
"אני כל כך רוצה להיות עם נור עכשיו, שזה ממש מהפך לי את הרחם. אבל זה ברור לי שאני לא אהיה שלמה איתה אם אני לא אעשה את הדברים שאני צריכה ורוצה לעשות. אז אני סולחת לעצמי. למדתי לסלוח לעצמי. חוויתי את העניין הזה של להקדיש את כל כולי לאימהות. זה לא באמת עבד אצלי, הייתי חסרה אצל עצמי והבנתי שכדי להיות מאוזנת אני צריכה להילחם על מקומי שלי. האימהות תופסת חלק כל כך חשוב ומהותי בהגדרה שלי את עצמי, אבל אני לא מתכחשת לאמת: קודם כל אני. כי אם אני לא אהיה, גם לא תהיה האמא שאני. אני אמא הרבה יותר טובה כשאני מסופקת מבחינה מקצועית. אחותי, למשל, קודם כל גידלה ילדים, ורק אחר כך, בגיל 42, התפנתה ללמוד ולעשות לעצמה, והיא עשתה את זה באהבה ובהשלמה, וזה מקסים בעיניי. הבנתי שאני לא מסוגלת להיות רק אמא. אני צריכה לפתח את הקריירה שלי, להרגיש שאני מתקדמת ומתפתחת תוך כדי".
שנה וארבעה חודשים ישבה טלי שרון בבית וגידלה את בכורתה זוהר. מינקת, טוטאלית, מתעקשת לעשות הכל בעצמה, לא מבקשת עזרה, נותנת כל הזמן, עד שהתחילה להרגיש שהיא משלמת את המחיר. "בדיוק בתקופה הזו התחלתי להרגיש את החסר הזה של משהו שהוא שלי, משהו שאבנה במו ידיי, שלא קשור לעוד תפקיד בטלוויזיה או להגדרה שלי המגיעה תחת הכותרת המאוד ספציפית 'שחקנית'. רציתי להתפתח ולעשות משהו שונה, להכיר עולמות שמחוץ לבועה הברנז'אית המסוגרת, שבסך הכל מונעת כולה מאותו דרייב של הצלחה ושל קידום, וגם אגו, צריך להודות, למרות שהוא קיים בכל מקום. הרגשתי שאני רוצה לתת מעצמי, ושיש לי מה לתת. להיות שחקן זה להתעסק כל הזמן בעצמך, לחפור לעצמך, לגעת עמוק פנימה ולהעלות מהאוב דברים שהיו מודחקים, הכל כדי להצליח לשחק דמות מלאה ועגולה. ביקשתי מקום שסוף סוף יאפשר לי לצאת מעצמי ולהסתכל החוצה. בכל הזמן הזה המקום הזה של ההוראה מאוד בער בי".
טלי ויגאל נאור שמגלם את בן זוגה בסידרה "ניו יורק" // צילום: אווה גז, באדיבות yes
"נלחמתי לקום מהטיטולים"
כבר שנתיים וחצי מלמדת שרון משחק בסדנאות משלה, שהיא מעבירה בבית ביכורי העתים בתל אביב. אחת לשבוע היא עם קבוצת אנשים הטרוגנית בגיל, בעיסוק, במקום המגורים. מכל קצות הארץ מגיעים לסדנאות שלה, ובאמצעות הכלי המופלא הזה הקרוי משחק היא גורמת להם להשיל מגננות ומסיכות, להיפתח, להכיר את עצמם, להבין אילו יכולות טמונות בהם ולא לפחד מהפחד המשתק. בכישרון רב, ומתוך אהבת האדם, היא יצרה לעצמה מעבדה מכילה ונינוחה של אנשים, שמשאלת ליבם הכמוסה והמודחקת היתה משחק, כמו גם צעירים שחשוב להם לבחון עד כמה המשחק בוער בהם. חשוב לה להעביר את התלמידים שלה תהליכים בלי הלחץ האופייני של התעשייה להגיע לתוצאות מיידיות ולספק את הסחורה מייד. את כל מה שהפריע לה כשהיתה סטודנטית למשחק היא מתקנת בסדנאות שלה. מעבירה תהליכים איטיים ומקפידה על הכלה ועל נינוחות, נותנת לכל אחד את הזמן שלו, מקשיבה, לא מלחיצה בציפייה לתוצאות מיידיות.
"לא ידעתי שאני יכולה ללמד ככה, אבל אם לא הייתי מנסה, איך היית יודעת? אכן נדרש ממני אומץ לעשות את הצעד הזה. בכל הקריירה שלי כשחקנית, כל התפקידים באמת באו אלי בקלות. זה לא שנלחמתי עליהם או דחפתי מרפקים. אני לא באמת יודעת לעשות את זה. המלחמה האמיתית שלי היתה לקום מהטיטולים ומההנקות וליצור משהו שהוא שלי. ובחיים כמו בחיים, יש רגעים שבהם אתה קופץ לבריכה ולא יודע מה יהיה בגורלך, איך יהיו המים, אם כן תצליח לשחות או לא תצליח. וקפצתי למים והיה נפלא, אפילו ממכר, ורציתי עוד. הסדנאות האלה מרגשות אותי, מספקות אותי, מלמדות אותי כל כך הרבה. אני אוהבת אנשים באשר הם, ובסדנאות האלה אני נקשרת לאנשים, לנפשותיהם, לתהליכים שהם עברו, וזה ברור לי שזה משהו שאני רוצה שיהיה בחיים שלי. היום אני בן אדם הרבה יותר חזק ממה שהייתי לפני כן. הייתי שחקנית שעפה ברוח מתפקיד לתפקיד, תלויה בגחמות הליהוק. המקצוע הזה, להיות שחקן, הוא מקצוע מאוד פסיבי. אתה מחכה שיכתבו את התפקיד, ואז שילהקו אותך במקרה הטוב אם אתה מתאים, ואז יאפרו אותך ויסרקו אותך ויביימו אותך. אתה בסך הכל כלי, וזה בסדר גמור. אני לגמרי מבינה את המקום הזה מתוך צניעות כנה ויודעת שהתפקיד שלי כשחקנית הוא לספר סיפור ולהיות חלק ממארג שלם וגדול. באיזשהו שלב, בשבילי, בשביל הבנאדם שהפכתי להיות, כבר לא הספיק לי להיות רק כלי. היום אני גם יודעת שאת תפקיד החלומות שלי אשב ואכתוב לעצמי, אני לא אחכה לו שיגיע אלי".
אז אחרי החגים היא תתחיל ללמוד הנחיית קבוצות בבר־אילן, ומלבד סדנאות המשחק שלה, היא מעבירה סדנאות למנהלים שאמורים לערוך פרזנטציות מול קהל. "אני פוגשת אנשים כל כך מוכשרים, שנאלמים דום בבואם לעמוד בפני קהל. מבחינתי זו בדיוק אותה סיטואציה של שחקן שעומד על במה. אז בשיעורים של אחד על אחד אני מלמדת אותם בעזרת כלים מעולם המשחק שפת גוף נכונה ואינטונציה מתאימה, ונותנת להם טיפים שיעזרו להם לאלתר, לדוגמה, במצב של בלקאאוט. אני פוגשת אנשים שמגיעים מהמגזר העסקי ונחשפת לעולמות שלא ידעתי עליהם קודם, וזה מרתק ומלמד ומספק".
וכמו שברור שהיא התבגרה, כך ברור איך למרות היותה סלבריטאית למודת פפראצי, שחקנית עם שלל תפקידים ראשיים באמתחתה, היא עדיין בגובה העיניים, לא באמת עושה עניין מעצמה, משדרת חוזק, ארציות ובעיקר שפיות. כשאני מציינת בפניה את העניין, היא מחייכת חיוך צחור שיניים. "צריך להיות מספיק משוגע כדי להיות במקצוע הזה, אבל מספיק שפוי כדי לשמור על עצמך לא להשתגע. זה לא תמיד היה ככה אצלי. הייתי בתקופות שהכל היה בהן טוטאלי עד כדי חוסר שליטה, ולכן שפיות בשבילי היא ערך נעלה שיש לשאוף אליו. הרבה פעמים גירדתי את מחוזות אי השפיות בכל מיני תקופות בחיי. אני מעריכה שפיות, אני בת מזל להיות שפויה, זה לא מובן מאליו וצריך לשמור עליה. זו אחת הסיבות שאני מקפידה ללכת לסדנאות ולטיפולים באופן אובססיבי. פעם זו תהיה פסיכולוגית, בפעם האחרת קונג פו או שיטת גרינברג, שהצילה לי את החיים. כולם מאחלים לכולם בריאות בגוף, אבל חשובה לא פחות בריאות הנפש. למזלי הגדול, יש לי את המשפחה המופלאה שלי שיצרתי. אני לא באמת זוכרת מה הייתי ומי הייתי לפניה. אני מרגישה שייכת ומרגישה אהבה אינסופית והרבה כוח. אבל צריך לזכור שברגעים הכי נמוכים שלך, בסופו של דבר אתה זה שצריך להרים את עצמך. ועשיתי את זה. בזכותי".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו