אנרכיסט, ניהיליסט, פרפקציוניסט - הבמאי דיוויד פינצ'ר הוא כל הדברים האלה. בנוסף, הוא גם ציני, פסימי, פרובוקטיבי וחתרן בלתי נלאה. הסרטים שלו אפלים, קרים, מפוקפקים מוסרית, נעדרי סנטימנטליות ונטולי סופים שמחים. והדמויות שלו נוטות להיות אובססיביות, מרדניות ואנטי־חברתיות. ובכל זאת, פינצ'ר בן ה־52 הוא אחד מהבמאים ההוליוודיים המצליחים והמוערכים ביותר שבנמצא. וכמעט כל אחד מהסרטים העלילתיים שעשה עד היום - רשימה שכוללת את "שבעה חטאים", "מועדון קרב", "זודיאק" ו"הרשת החברתית" - שבר את הקופות והיה ל"אירוע". כיצד לעזאזל הוא עושה את זה?
רוצים לקבל עדכוני חדשות שוטפים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
התשובה מורכבת, כמובן, אך ראשיתה מוכרחה להיות נעוצה בכישורים הקולנועיים העילאיים שלו. כמו גיבוריו הגדולים - אלפרד היצ'קוק וסטנלי קובריק - גם פינצ'ר הוא טכנאי מהמעלה הראשונה, שמתמחה בבניית מכניזמים מורכבים שלא היו מביישים שעון שוויצרי. סרטיו מתהדרים באלפי רכיבים, שתמיד נופלים למקום הנכון, בשנייה הנכונה, ואם תסתכלו מקרוב, תוכלו גם לראות איך כל יצירה שלו מחולקת לעשרות תתי־סיקוונסים שמשתלבים יחד באופן מרשים ומדויק כדי ליצור את השלם.
השפה הוויזואלית שלו רהוטה, קולחת ועשירה, וכיאה למי שצמח בתוך עולם הפרסום והווידאו קליפים, השליטה שלו בטריקים של עריכה, תאורה, אפקטים וצילום וירטואוזית ומוחלטת. כמו כן, האופן המרהיב שבו הוא משלב בין הפריימים המעוצבים והמאוד מוקפדים שהוא מציב על המסך לבין מוסיקה וסאונד מאפשר לו להחליף הילוך מתי שמתחשק לו, ולנהל את יצירותיו המהודקות בקצב גבוה.
כל המעלות האלה הופכות את סרטיו של פינצ'ר למפתים וסוחפים. קל מאוד לצפות בהם, וקשה מאוד להתנגד להם. מבול הדימויים שנשפך מהמסך מענג את האישונים ולופת את הצופה, והמניפולציה הופכת למושלמת ברגע שהתוכן החתרני והלעיתים חולני מתחיל לזלוג אל תוך המוח. "בתור במאי", הודה בראיון, "יש לי אחריות לדרך שבה הקהל מרגיש. ואני רוצה שלקהל יהיה לא נוח".
מי שכמובן מסייע לפינצ'ר להשיג את התוצאות הדרושות הם השחקנים שהוא מגייס לסרטיו, וכאן אנו מגיעים לחלק מהותי נוסף ב"תהליך" שלו: החיפוש אחר הטייק המושלם. את סצנת הפתיחה של סרטו המהולל "הרשת החברתית", למשל, שבה ג'סי אייזנברג ורוני מארה בסך הכל יושבים ומשוחחים במסעדה, צילם פינצ'ר לא פחות מ־99 פעמים עד שהשיג את מבוקשו. וכל מי שעבד איתו בעבר, החל מבראד פיט, המשך ברוברט דאוני ג'וניור וכלה בקייט בלאנשט, מספר על ההתעקשות שלו לחקור ולעצב כל ניואנס בדרך אל המקום החמקמק והמאוד־מאוד ספציפי שהוא מדמיין בראשו. שיטת העבודה הזאת אולי אינה מתאימה לכל שחקן (דאוני ג'וניור, למשל, שמעדיף לעבוד בסגנון ספונטני יותר, החל להשאיר צנצנות עם שתן על הסרט במהלך צילומי "זודיאק" במחאה על ימי הצילום הלא נגמרים). אבל בסופו של דבר, אף אחד לא מתלונן. כי כולם יודעים שהתוצאה תצדיק את המאמץ.
"אם לא חיבקו אותך מספיק כילד", אמר פינצ'ר לאחרונה בראיון ל"פלייבוי", "אתה לא תקבל את מה שאתה זקוק לו ממני. זה לא הקטע שלי. העבודה איתי מוציאה את השחקנים מאזור הנוחות שלהם, ואנשים שעובדים איתי עובדים קשה יותר ממה שהם רגילים לעבוד. אבל בסוף התהליך אני רוצה שהם יהיו שמחים מכך שהצלחנו לעשות משהו מיוחד. משהו שאינו דומה לשום דבר אחר שעשו קודם לכן".
אף על פי שלפי כל קנה מידה פינצ'ר הוא אמן, כל סרטיו הם יצירות פופ. ולצד אופיו הנשכני וחוסר היכולת שלו להתפשר, הוא גם ניחן בחושים מסחריים מחודדים, בכישורי יחצנות מפותחים וביכולת על־טבעית לזהות ולהגדיר את רוח התקופה. הוא יודע שסרט בלי קהל הוא כמו עץ שנופל ביער, ומעולם לא היה לו עניין להמציא את הגלגל מחדש ולהפוך ליקיר המבקרים (לראיה, למרות המאבקים הרבים שאליהם נקלע בתחילת דרכו, כל סרטיו עד היום הופקו עבור האולפנים הגדולים).
עם זאת, בניגוד לרבים מעמיתיו, שעושים כל מאמץ אפשרי כדי לפנות למכנה המשותף הרחב ביותר, פינצ'ר אינו מסתפק בלבדר, ואף פעם לא ניתנת התחושה שיש לו צורך מיוחד להתחנף או להרגיש נאהב. להפך. ממקום מושבו בלב המיינסטרים האמריקני - מקום שמתאפיין בשמרנות מופלגת ובערכי משפחה דביקים - הוא זורע הרס, כאוס ודיסהרמוניה, וחושף את השקרים ואת הצביעות שמהם רובנו מעדיפים להתעלם. הוא רוצה לזעזע ולהפתיע. להאיר זרקור על פינות אפלות ולא מחמיאות בנפש האדם. לשים על המסך משהו שלא תשכחו במהרה (הראש הכרות של גווינת' פאלטרו, לדוגמה). ונדמה שהעלבון הכי גדול עבורו הוא שתצאו מסרט בבימויו ותגידו שהיה "נחמד". "יש אנשים שהולכים לקולנוע כדי לקבל תזכורת שהכל בסדר", אמר בעבר. "אבל אני לא עושה סרטים כאלה. עבורי, מדובר בשקר. כי הכל לא בסדר".
מתוך הרשת החברתית. סצינת הפפתיחה צולמה 99 פעמים
בועט בנרקיסיזם התרבותי
כזה גם המקרה עם סרטו החדש והתשיעי במספר, "נעלמת", שפתח את פסטיבל הקולנוע של ניו יורק לפני שבועיים ושיעלה לאקרנים בישראל בשבוע הבא. מצד אחד, פינצ'ר מאוד ישמח אם הסרט יגרום לעלייה דרמטית במספר מקרי הגירושים בארה"ב. "אני רוצה לעשות סרט דייטים שיהיה אחראי לכך שלפחות 15 מיליון זוגות ייפרדו", הוא המשפט שהינחה אותו בעת העבודה על הפרויקט. מצד שני, כמו סרטו הקודם, "הנערה עם קעקוע הדרקון", שיצא ב־2011, גם הסרט הנוכחי מבוסס על רב מכר היסטרי שנמכר במיליוני עותקים. כלומר, לא באמת מדובר בהימור כל כך נועז ופרוע.
אך תסמכו על פינצ'ר שכבר ימצא במה לנעוץ את שיניו החדות. גם כשמדובר בספר טיסה טראשי ותמים למראה. "הספר עובד מצוין ברמה של תעלומה בלשית שגורמת לך להמשיך לקרוא", אמר ל"פלייבוי". "אבל יש בו גם זרמי עומק חזקים מאוד שמפרקים את הנרקיסיזם התרבותי שלנו ואת הדימוי שלנו כרעיות טובות, כבעלים טובים, כנוצרים טובים, כשכנים טובים, כאמריקנים טובים וכפטריוטים טובים. ברגע ששמים את הדימוי הציבורי של מישהו תחת זכוכית מגדלת, מתחילים להתגלות דברים שגורמים לך להצטער שהסתכלת".
במרכז עלילת הסרט ניצבים ניק ואיימי דאן - זוג נשוי, נאה ומושלם למראה שעומד לחגוג חמש שנות נישואים. אלא שבבוקר היום החגיגי, איימי נעלמת. כאשר ניק מגיע הביתה הוא מוצא עדות למאבק, ומזעיק את המשטרה. החקירה שמתפתחת חושפת סדקים במערכת היחסים בין השניים, ואלה רק הולכים ומעמיקים כאשר הסיפור מתחיל לקפוץ אחורה בזמן כדי להביא את קיצור תולדות הזוג, כפי שזה מסופר מפיה של איימי - כיצד נפגשו, כיצד התאהבו, כיצד החליטו להינשא, כיצד פוטרו מעבודותיהם בעולם העיתונות, כיצד נאלצו לעזוב את ניו יורק ולעבור לעיירה קטנה במיזורי, וכיצד החלו באיטיות אך בבטחה לתעב זה את זה.
בלי להיכנס לספוילרים מיותרים, לא חולף יותר מדי זמן עד שניק הופך לחשוד המרכזי בפרשה. קרקס תקשורתי מהזן השכיח כל כך בארה"ב מוקם מחוץ לביתו של הזוג, ניק עושה כל טעות אפשרית בהתנהלות שלו מול המשטרה ומצלמות הטלוויזיה, וראיות מפלילות שמתגלות בידי החוקרים גורמות לטבעת ללכת ולהתהדק סביב צווארו. אך האם הוא באמת אשם?
"בעידן הדיגיטלי", הסביר פינצ'ר ל"גרדיאן" מדוע נמשך לפרויקט הלוהט, "אנחנו מקבלים הזדמנויות רבות מבעבר לייפות את ההישגים שלנו. כשאנשים מתעדים את החיים שלהם ומעלים את זה לרשת, יש להם נטייה לערוך את המציאות. לא תמצאו הרבה אנשים שמספרים: 'קמתי היום בבוקר, הרגשתי בודד, אוננתי'". לדבריו, "נעלמת" פשוט סיפק לו הזדמנות לחשוף את השקרים הרבים שאנחנו מספרים לעצמנו, לאנשים שקרובים לנו ולעולם.
מעבר לדרך המבריקה שבה הסרט מעמת את הצופים עם ההרגל המגונה שלהם לשלוט בתדמיתם ולעצב אותה כדי שתתאים לצורכיהם, חלק לא מבוטל מההצלחה של "נעלמת" צריך להיזקף לזכותם של שני השחקנים שנושאים אותו בכישרון על גבם. את ניק מגלם בן אפלק, ולא יהיה זה מוגזם לומר שהוא מגיש כאן את הופעת חייו. "יש חיוך שניק נותן למצלמות כשהוא עומד ליד הפוסטר של אשתו הנעדרת", אומר פינצ'ר, "וכשדיפדפתי בתמונות של גוגל, מצאתי 50 תמונות שבהן אפלק מחייך את החיוך הזה באירועים ציבוריים. אתה מסתכל עליו ואתה רואה שהוא מנסה לתת לכולם להרגיש בנוח. אבל בכך שהוא עושה את זה, הוא הופך את עצמו לפגיע ומאפשר לאנשים לפתח רעיונות מסוימים לגביו. היתה תקופה ארוכה שבה כולם ירדו עליו. שכל דבר שהוא עשה גרם לאנשים לצעוק שהוא זיוף. זה מצוין שיש מישהו שמבין עד כמה מטורף המצב יכול להיות. שיש מישהו שמבין מה זה לחיות בתוך בית שבו צריך לסגור את התריסים כי יש עדר של צלמים בחוץ".
גם רוזמונד פייק הבריטית, שלוהקה לתפקיד המאוד מסובך של איימי, עושה עבודה נהדרת, ולאחר כעשור שבו השתתפה בשורה ארוכה של סרטים מבלי להותיר חותם ממשי ("למות ביום אחר", "על תבונה ורגישות", "זעם הטיטאנים", "ג'ק ריצ'ר"), נראה כי זהו התפקיד שישים אותה סוף סוף על המפה. פינצ'ר מספר שבחר בה מכיוון שלמרות שראה אותה בכמה וכמה סרטים, מעולם לא הצליח "לקלוט אותה". "היא בחורה מוזרה", הוא אומר. "זה תפקיד מאוד קשה, ורוזמונד פשוט נולדה לשחק אותו".
כמו כל סרטיו של פינצ'ר, גם "נעלמת" הוא סרט מאוד מבדר ומאוד ממזרי. וכמו כל סרטיו האחרונים, גם הסרט הנוכחי מלווה בדיבור חזק על מועמדויות לאוסקר. הוא אמנם נמשך יותר משעתיים, אך כל כך קל לשקוע אל תוכו ולהתמסר אל התענוגות הפרוורטיים (והמצחיקים) שהוא מציע, שסביר להניח שכלל לא תעיפו מבט אל השעון. באופן חריג למדי, למשימת כתיבת התסריט גייס פינצ'ר את מי שכתבה את הספר - עיתונאית הבידור לשעבר גיליאן פלין - והשניים הידקו את הנרטיב והשמיטו כל זכר לשומן. התוצאה היא מוצר מהוקצע ומפתיע שמתקדם בקצב רצחני. אבל שלא יהיו לכם טעויות: זהו לא פרק של "חוק וסדר" ולא מדובר בתעלומה בלשית שטחית. שכן בדרך לפתרון התעלומה, הסרט גם מצליח לפלרטט עם סוגיות עכשוויות שונות – כמו הדינמיקה בין המינים בתחילת המאה ה־21, העיתונאות הצהובה ששולטת בדעת הקהל והמשבר הכלכלי בארה"ב – ולספק שלל נושאים לשיחה הלהוטה שתתקיים "בינו" ל"בינה" מייד לאחר היציאה מהאולם. האם הסרט מיזוגני? האם ניק הוא בחור רע? האם מוסד הנישואים פשט את הרגל? האם יש בכלל דבר כזה, אהבת אמת, או שכל אחד מאיתנו פשוט מגלם את התפקיד שבן הזוג שלנו מצפה מאיתנו לגלם? "נעלמת" הוא סרט מסחרי למבוגרים מהסוג שהוליווד כבר כמעט אינה מפיקה. החיים שלכם אולי לא ישתנו לאחר שתצפו בו (אלא אם באמת תחליטו להתגרש בגללו). אבל אין סיכוי שתשכחו אותו בדרך למגרש החניה. והוא לא יותיר אתכם אדישים. במילים אחרות, פינצ'ר שוב פגע למסמר בראש.
פינצ'ר ואפלק על הסט של "נעלמת"
הכל התחיל ב"קיד וקאסידי"
על הנייר, סיפור חייו של פינצ'ר הוא פשוט למדי. אין בו טוויסטים, אין בו הפתעות ואין בו איזו טראומת ילדות מחרידה שתסייע להבין מדוע הוא כל כך נהנה לזעזע, להתריס ולהשמיד כל מחשבה שעשויה להציע לנו מעט נחמה. הוא נולד בדנבר ב־28 באוגוסט 1962. אמו היתה אחות שהתמחתה בטיפול בנרקומנים, ואביו היה עיתונאי בלייף מגזין. כשהיה בן שנתיים, הוריו העבירו את המשפחה למארין קאונטי, קליפורניה, וכשהיה בן 7, צפה לראשונה במערבון "קיד וקאסידי" - וחשוב יותר, בסרט ה"מאחורי הקלעים" שהסביר כיצד הסרט נעשה - והבין שהוא רוצה להקדיש את חייו לקולנוע.
שנה לאחר מכן קיבל מצלמת סופר 8 במתנה מהוריו והחל לעשות סרטים קצרים, והעובדה שג'ורג' לוקאס גר ברחוב שלו גרמה לו להרגיש שקריירה הוליוודית היא הדבר הטבעי ביותר בעולם. "בשכונה שלי אף אחד מהחברים שלי לא ראה את תעשיית הקולנוע כמשהו שאינו ניתן להשגה", סיפר בראיון ב־2007. "כי הנה, יש את האיש עם הזקן שגר שני בתים ממני, והוא יוצא בכל בוקר בחלוק כדי לאסוף את העיתון שלו. אז למה בעצם שאני לא אוכל להיות כמוהו?"
פינצ'ר השאפתן וממוקד המטרה החליט לדלג על לימודים בקולג', ובגיל 19 כבר החל לעבוד ב־ILM, חברת האפקטים של "האיש עם הזקן". בזכות מוסר העבודה הגבוה שלו, הצליח להתקדם במהירות לתפקיד של עוזר צלם ולהשתלב בעבודה על "שובו של הג'דיי" ו"אינדיאנה ג'ונס והמקדש הארור". בגיל 21 הקים את השערורייה הראשונה בחייו המקצועיים כאשר ביים סרטון קצר ומאוד אפקטיבי עבור האגודה האמריקנית למלחמה בסרטן, שבו נראה עובר מעשן סיגריה. משם, דרכו של פינצ'ר אל עולם הפרסומות היתה סלולה, ובמשך כמה שנים עבד כבמאי להשכיר עבור חברות ענק דוגמת נייקי, ליוויס, שאנל וקוקה קולה. במקביל, החל גם לביים וידאו קליפים. רשימה חלקית של האמנים שעימם עבד לאורך השנים כוללת את ג'ורג' מייקל (שעבורו ביים את "90' Freedom"), את מדונה ("Express Yourself", "Vogue") ואת הרולינג סטונס ("Love is Strong", שזיכה אותו בפרס גראמי ב־1994).
אבל למרות ההצלחה האדירה שממנה נהנה ולמרות סכומי הכסף האדירים שנזרקו לכיוונו, פינצ'ר לא שכח לרגע מדוע נכנס לעסק מלכתחילה, וכשהיה בן 27 קיבל סוף סוף את ההזדמנות שלה חיכה מאז היה בן 8: הוא נשכר לביים את "הנוסע השמיני 3". לרוע המזל, החוויה, שהוגדרה כאסון מוחלט, כמעט חיסלה את הקריירה שלו עוד לפני שהחלה. עם תקציב של יותר מ־60 מיליון דולר, בזמנו היה מדובר באחד מהפרויקטים הגדולים ביותר שהושמו בידיו של במאי מתחיל. והעובדה כי הסרט נכנס לצילומים ללא תסריט גמור רק סיבכה את המצב עוד יותר.
"הם כנראה בחרו בי מכיוון שהם חשבו שיוכלו לשלוט בי ולהגיד לי מה לעשות", נזכר פינצ'ר בראיון שנתן ב־2008. "אבל זה היה מצב רע, ולא הגבתי טוב". בשלב מסוים המפיקים הוציאו את הסרט מידיו של הבמאי הצעיר וערכו אותו מחדש ללא מעורבותו. פינצ'ר מיהר להתכחש לתוצאה, וטען מעל דפי "הגרדיאן" כי אף אחד בעולם אינו שונא את הסרט יותר ממנו. אך החוויה הטראומתית בכל זאת הצליחה ללמד אותו משהו חשוב להמשך הדרך: שאסור לוותר על השליטה בסרט בעד שום הון בעולם.
את הלקח החשוב הזה יישם כבר בסרטו הבא, מותחן האימה "שבעה חטאים" (1995), שהביא את סיפורם של שני בלשים, המגולמים בידי מורגן פרימן ובראד פיט, שדולקים אחר רוצח סדרתי מופרע שמענה ורוצח את קורבנותיו בדרכים חולניות. פינצ'ר מאוד רצה לשמור על הסוף המקורי והמאוד קודר של התסריט – שבו פיט מקבל את ראשה הכרות של אשתו ההרה בתוך קופסה – אך זה שונה ורוכך בלחץ מנהלי האולפן. פינצ'ר סירב לוותר, ולאחר שפיט גיבה אותו ואיים לפרוש מהפרויקט, הסוף המקורי הושב על כנו. חוסר הנכונות להתפשר הניב חוויה קולנועית מזעזעת ובלתי נשכחת שגרפה יותר מ־300 מיליון דולר בקופות.
קרבות מרים בין פינצ'ר לאולפנים התנהלו גם סביב סרטו הרביעי "מועדון קרב" (1999), שהתבסס על ספר הפולחן המופרע של צ'אק פאלאניוק. אך גם הפעם הוא עמד על שלו, ושוב התברר שצדק. עם יציאתו לאקרנים, הסרט הברוטלי, הבוטה והנבואי - שבו פינצ'ר נעזר באדוארד נורטון ובבראד פיט כדי לכתוש את תרבות הצריכה של סוף המאה העשרים - אמנם כשל בקופות, וגם המבקרים לא חסכו במילים קשות (בביקורת שהפכה לאגדית כתב אלכסנדר ווקר, המבקר של ה"איבנינג סטנדרד", כי הסרט הוא לא רק "אנטי־קפיטליסטי, כי אם גם אנטי־חברתי ואנטי־אלוהים"). אך עם הזמן, המבקרים ניאותו לשנות את דעתם, והסרט הפך ללהיט ענק ב־DVD. כיום "מועדון קרב" הוא חלק בלתי נפרד מהתרבות הפופולרית.
ב־2007 שיחרר פינצ'ר את "זודיאק" - יצירת מופת אובססיבית על אובססיה ששאבה השראה מהסרט הדרום־קוריאני "זיכרונות מרצח", ושהתבססה על שורה של מקרי רצח בלתי מפוענחים שהתרחשו בסן פרנסיסקו בסוף שנות ה־60. במובנים רבים, זה היה סרטו האישי ביותר של פינצ'ר - שגדל בצל האימה שהטיל הרוצח הסדרתי (שלא נתפס מעולם). אך למרות הביקורות המעולות שהורעפו עליו, הסרט מעד בקופות ולא זכה בשום מועמדות לאוסקר. ובכל זאת, לדעת כותב שורות אלה מדובר בסרטו הטוב ביותר (ובאחד הסרטים האמריקניים הטובים של העשור שעבר).
הקבלה הרשמית של פינצ'ר לליגת העל של במאי הוליווד הגיעה מייד לאחר מכן, בזכות האפוס הרומנטי והמורבידי "הסיפור המופלא של בנג'מין באטן" (2008), שיתוף הפעולה השלישי שלו עם בראד פיט. הסרט גרף 13 מועמדויות לאוסקר, ובהן מועמדות ראשונה לפינצ'ר בקטגוריית הבמאי. אך אף על פי שגם זכה בשלושה פרסים, הסרט עתיר האפקטים, שהתבסס על סיפור מאת פ' סקוט פיצג'רלד ושהביא את סיפורו של אדם שמזדקן ברוורס, נתפס בידי מעריציו של הבמאי כחוליה החלשה בפילמוגרפיה שלו. כסרט שגם במאי לכל המשפחה כמו סטיבן שפילברג יכול היה לביים.
מתוך הסרט "מועדון קרב"
"אני אוגר שרץ על הגלגל"
ב"הרשת החברתית" (2010), שהביא את הסיפור היצרי שמאחורי המצאת הפייסבוק, עם מבט על קורותיו של המייסד מארק צוקרברג, פינצ'ר נעזר בתסריט משונן ומושחז של ארון סורקין ("הבית הלבן") כדי לשוב ולהוכיח את יכולתו המדהימה ללכוד את רוח התקופה, והדבר היתרגם ללהיט קופתי ענק שהביא לו מועמדות נוספת לאוסקר בקטגוריית הבמאי (הוא הפסיד לטום הופר, הבמאי של "נאום המלך"). "נערה עם קעקוע דרקון" (2011), לעומת זאת, הוא ככל הנראה הסרט הסתמי ביותר שפינצ'ר עשה מימיו, ולראשונה בקריירה שלו נדמה היה שהוא "הולך על בטוח" וקצת ממחזר את עצמו. אמנם קצת מוזר להגיד את זה על סרט שכולל אונס, רצח ועינויים סדיסטיים קיצוניים, אך יש להביא בחשבון שלמעשה היה מדובר ברימייק לסרט שבדי שהתבסס על אחד מרבי המכר הגדולים של העשור.
על כל פנים, קבלת הפנים הפושרת בקופות הקפיאה לעת עתה את התוכניות להפיק את שני סרטי ההמשך הנוספים בטרילוגיה, ונראה כי הסיכוי שנזכה לראות אותם שואף לאפס.
כמו בן דורו סטיבן סודרברג, לאחרונה היה אפשר למצוא את פינצ'ר מבצע את המעבר הבלתי נמנע למסך הקטן. לפני שנתיים הוא חבר לנטפליקס כדי להפיק את סידרת הטלוויזיה "בית הקלפים" (שהתבססה על סידרה בריטית) וביים את שני פרקיה הראשונים, וגם הפרויקט הבא שלו, "Utopia", יהיה רימייק לסידרה בריטית, בעוד הפעם פינצ'ר מתכנן לביים את כל פרקי העונה הראשונה (שתשודר ב־HBO). בין לבין היו גם דיבורים על גירסה חדשה של "20,000 מיל מתחת לים" (אולפני דיסני כנראה נבהלו מרעיונותיו של פינצ'ר והחליטו לרדת מהעניין) ולחשושים על כך שהבמאי היה בין המועמדים המועדפים לביים את הפרק הבא בסידרת "מלחמת הכוכבים" (תודו שמדובר בבחירה מעניינת יותר מג'יי ג'יי אברהמס, שזכה לבסוף בתפקיד).
כך או כך, לא נראה שלפינצ'ר יש סיבות מיוחדות להיות מוטרד לגבי עתידו. מאז אמצע שנות ה־90 הוא חי עם סיאן שאפין - מפיקה שפגש על הסט של פרסומת לקוקה קולה - ונישואיו לנערת הזוהר דוניה פיורנטינו, שהסתיימו בגירושים ב־1995 לאחר חמש שנים, הותירו אותו עם בת, פיליקס שמה, שחגגה השנה 20 אביבים. הוא עסוק מאי פעם, יש לו שורה ארוכה של פרויקטים שנמצאים בפיתוח (ובהם סרט "רוק כבד" בתלת־מימד וסידרה על עולם הווידאו קליפים בשנות ה־90), והמעבר לפורמט טלוויזיוני צפוי לשחרר אותו מהכבלים של נרטיב בן שעתיים ולאפשר לו להמשיך לשכלל את כישוריו כמספר סיפורים.
"עשיתי עיבוד ספרותי, ואז עשיתי רימייק לסידרת טלוויזיה", אמר ל"גרדיאן". "עכשיו אני עושה עוד עיבוד ספרותי ורימייק נוסף לסידרה. המסלול שלי לא ברור לי, ואני לא לגמרי מבין מה אני עושה. אבל אני בטוח שזה יתבהר עם הזמן. העיתונאים מספקים את הקונטקסט. אני בסך הכל אוגר שרץ על גלגל".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו