המציאות עולה על כל דמיון. לחיצה אחת על כפתור השלט או על עכבר המחשב - ואתה ניצב מול תמונות אמיתיות, צובט את עצמך באי-אמון. פתאום, באחת, הולמת בך ההכרה כי זה לא סרט, אלא החיים עצמם. כי לא תפאורות הן שמתמוטטות לנגד עיניך, אלא בתים עשויי בטון ואבן וזכוכית; ולא שחקני פעלולים מתים ונסחפים, אלא אנשים, בשר ודם, בני אדם. כך היה גם בסוף השבוע כשמצאנו עצמנו מול תמונות גל הצונאמי המתקרב לחוף, שתיים-שלוש שניות לפני שהוא הולם בערים ובבתים וסוחף עימו הכל, וגולש כנהר שוצף בלתי ניתן לעצירה. שיטפון עכור, אפל, נוראי, המתפשט על שדות חרושים וחממות ורחובות וכבישים, ובני אדם. ואתה מסתכל בשנייה הראשונה באי-אמון, ובשנייה הבאה כשמשהו חונק את גרונך. כי זה אמנם קורה בצידו האחר של כדור הארץ - אבל זה קורה עכשיו, בחיים האמיתיים, ולא בסרט. ואז אתה מבין שזה עלול לקרות גם כאן. אסון הטבע ביפן הוא אולי האסון המתועד ביותר אי פעם. היפנים, חובבי מצלמות וגאדג'טים ידועים, דאגו לתעד את האדמה הרועדת ואת המים הסוחפים בתים ומכוניות מכל זווית אפשרית, שנייה אחר שנייה. אלפי סרטונים ביתיים שכבר עלו ליו-טיוב חושפים את רגעי האימה ואת מימדי הזוועה היישר ממקום המחבוא מתחת לשולחן העבודה במשרד, בכניסה לסופרמרקט, במכונית או על גג הבניין. מסוקים שעלו מייד לאוויר וצילמו את התמונה הגדולה, בהרחבה, ומלוא היקף הראייה זרוע הרס, מים, עשן ואש. ואז מתפוצץ אחד ממבני הכור הגרעיני - וכולם רואים אפוקליפסה עכשיו, בשידור ישיר. גם רעידת האדמה שפקדה את ניו זילנד לפני שבועות אחדים והצונאמי בתאילנד ב-2004 נתפסו בעיני המצלמות, אבל לא במימדים של סוף השבוע. אם צריך לראות כדי להאמין, התמונות הנוראות שהגיעו לכל פינה בתבל ב-48 השעות האחרונות הותירו מאות מיליונים פעורי פה. פעם נהגו לשאול אם כאשר עץ נופל ביער האמזונס ואיש לא רואה ואיש לא שומע - האם ניתן לומר שנפילת העץ התרחשה בכלל? כיום, כך נראה, אף עץ לא יכול ליפול בשום פינה נידחת בלי שמישהו יתעד את האירוע וישדר אותו אונליין. זו מהפכת התקשורת האמיתית: 7 מיליארד בני האדם בתבל הם קהל צופים אחד שיכול לצפות בצילומים ישירים מהאסון ולמלמל: "אלוהים אדירים, זה ממש קורה".
