הספד

זאת לא הפעם הראשונה שאני נוכחת בזה, אבל קלישאות מתבררות לא פעם כמדויקות למדי. למשל הקלישאה השחוקה שעלתה בראשי מייד כשאבא שלי, שלמה גלילי ז"ל, הלך לעולמו בשבוע שעבר, הקובעת כי "אף פעם אי אפשר להיות מוכנים". כבר תקופה ארוכה שאנחנו חיים בצל מחלתו, ולמרות שהוא עצמו המשיך לעבוד בלי הפסקה וחי את חייו כמעט כרגיל, ידענו כל הזמן הזה איך זה צפוי להיגמר. ובכל זאת, ברגע האמת מצאתי את עצמי עומדת מול עובדת מותו כאילו אפשרות מופרכת כזאת אף פעם לא עלתה קודם על דעתי. 

חוויה משונה, לחוות כאב פרטי בתקופה סוערת כל כך שעולה על גדותיה מרוב צער קולקטיבי. צירוף נסיבות שמבטל כמה מזכויות היסוד השמורות לאבלים בדרך כלל - להתנתק מהמציאות, לשקוע ברחמים עצמיים או להרגיש שאת הכי מסכנה בעולם. אז זהו, שלא. נדמה לי שזו גם הטענה הכי משונה שהפניתי אי פעם כלפי המקום הזה שבו נולדתי וגדלתי - אלוהים, שהמדינה המטורפת הזאת תסתום כבר לרגע ותיתן להתאבל בשקט. 

מזל גדול שגם אבל על מות אדם אהוב מזמן הפוגות קומיות. לרובן אחראים מי שאין לי ספק שהם המצאה של אלוהים כדי לשעשע את עצמו ברגעים קשים - אנשים חסרי טקט. למשל דודה אחת שבהלוויה אחזה בחוזקה בכתפיה של אחותי, מוודאת שלא תוכל בשום פנים ואופן לחמוק, והכריזה בדרמטיות: "זהו, את יתומה! נגמרה תקופה. קודם היו לך אבא ואמא ומעכשיו רק אמא!" או מכרה אחרת שהבחינה בעיניי הנפוחות, הבינה ברגישות שאני זקוקה לעידוד ולא איבדה רגע: "את מוכרחה להתחזק כי מכאן והלאה זה רק יהיה הרבה יותר קשה. כל שבת בלעדיו. כל חג. את לא מתארת לעצמך, הרבה הרבה יותר קשה". מעניין מה היתה התחנה הבאה שלה אחרי השבעה אצלנו. בטח קפצה לעודד חיילים פצועים בתל השומר.

אפשרות מופרכת שלא עלתה על דעתי קודם // צילום: יעל בר

ואלה מילות ההספד שכתבתי לזכרו של אבי, שלמה גלילי, שהלך בגיל 70 לעולמו:

בשבילי לכתוב על אבא שלי זו משימה לא פשוטה. אם אני טיפה אאריך או אסחף עם איזו מטאפורה יש סיכוי שאגיד יותר מילים משהוא עצמו היה אומר בחודש. לא אהב לדבר הרבה, אבא שלי, תכונה שלא מקלה על יחסים קרובים אבל שעם השנים למדתי יותר ויותר להעריך. אנשים שאומרים פחות ממה שהם יודעים או ממה שהיו יכולים לומר. בימיו האחרונים שאלנו את עצמנו, אני ואחותי הדברניות, אם יש משהו שהיינו רוצות להגיד לו לפני שיהיה מאוחר מדי - אבא, תודה. אבא, אני אוהבת אותך - אבל הגענו למסקנה שיש דברים שאי אפשר לעשות לו ושזה רק יחיש את קיצו.

מעניין שאדם לא משתגע לדבר אבל אוהב כל כך את השפה. אבא שלי ידע ואהב עברית, וטעויות השפה שלנו צרמו לו כמו ציפורן על לוח. כילדה אם הייתי משאירה פתק על השולחן במטבח "אני יחזור בשבע" הייתי מוצאת אותו אחר כך מונח באותו מקום עם איקס על המילה "יחזור" והתיקון א'. "תלמדי להגיד 'אחזור', בתי, או שלא יהיה לך לאן". למרות שתקנותו העקרונית היו בכל זאת מצבים שחילצו ממנו את אוצר המילים הבלתי נדלה שלו: בעיקר משחקי חוץ כושלים של מכבי תל אביב בכדורסל. למעשה כל ספורט. לא היה ענף ספורט שאבא שלי לא שמח לצפות בו בטלוויזיה במשך שעות. הייתי יכולה להתקשר ולשמוע שדעתו מוסחת והוא מרוכז במתח שיא במסך. "מה אתה רואה, אבא?" "זה יום 13 בטור דה פראנס". וגם ויכוחים פוליטיים בין כולנו שגלשו תמיד בשניות לצעקות ועלבונות. אם יש עולם הבא ואני צריכה לתת לך טיפ אחד קטן לדרך - אבא, לא לדבר על פוליטיקה.

בשנים האחרונות הסתכלתי על אבא שלי במערכה שסופה היה ידוע מראש ורשמתי לפניי כל הזמן ללמוד: אם כבר חייבים להתמודד עם מזל חרא איך עושים את זה נכון. בפיכחון מוחלט אבל תמיד עם תקווה, ברציונליות גמורה, בלי דרמה, ובעיקר בצניעות. בשיחת נפש באורך של משפט וחצי לפני כמה שבועות דיברנו על המוות. אמרת "אני חושב שאני חלק משרשרת ארוכה כשלפניי בתור היו ההורים שלי". חשבתי לעצמי אז שבשביל למות כמו שצריך נדרשת צניעות. 

וכמובן בלי לאבד את ההומור. מה הייתי עושה ומה אעשה בלי ההומור של אבא שלי. מדויק, קצר, חד כמו תער. הומור שכמעט לא מכוון להצחיק את הסביבה אלא רק לציין איזו אמת או הבחנה שאי אפשר להתעלם ממנה. לאסוף אותה מהרצפה. בשנים האחרונות סביב המחלה התפתח גם הומור שחור נוראי ונפלא. כשהרופאה הנדירה שלו, ד"ר טליה גולן, התקשרה פעם עם תוצאות לא רעות של בדיקה היא אמרה לו, "תראה, שלמה, המחלה כרגע במצב די קל". נו, עינבי, אמרת לי אחר כך בטלפון. תכתבו במודעת האבל שלי "מת ממחלה קלה". אגב הוא גם שנא ללכת להלוויות. היה לו משפט קבוע: "אני לא הולך להלוויה של מי שלא יבוא להלוויה שלי".

אם יש דבר אחד שהייתי רוצה להגיד לאבא שלי למרות שלא ממש היה צורך, זה אולי רק את זה  - למרות שדיברנו בחייך הרבה פחות משהייתי רוצה, הערכים שלך, המצפן שלך, תפיסת העולם שלך הצטיירה תמיד באופן חד וברור. אי אפשר היה לפספס את זה. להיות אדם טוב. להיות אדם ישר. להתעלם בעקשנות מכל סממן של מעמד, פרסום, כיבודים ריקים וכסף. לעבוד קשה. לעשות הכי טוב שאתה יכול. להגיד מעט אולי אבל תמיד את האמת. 

אבא אהוב שלי. בשבועות האחרונים כששאלו אותך מה שלומך אמרת בחיוך "בקרוב יהיה יותר טוב". אני מקווה שעכשיו אכן יותר טוב. שום דבר לא יגרע מהכאב הגדול שלנו על לכתך. נשמתך תהיה צרורה בצרור חיי וחיינו תמיד. 

shishabat@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו