זו היתה מלחמה - ואנחנו המנצחים

מח"ט גולני מגיע לראיון מביקורת רפואית אצל הרופא שטיפל בו אחרי הפציעה הקשה שספג בעזה. על הפנים שלו עדיין ניכרים הסימנים - בעיקר סביב עין ימין, שספגה את מרבית הפגיעה. "היה חשש בהתחלה שהלכה לי הראייה בגלל הרסיסים שנכנסו לעין, אבל למזלי אין פגיעה משמעותית", הוא אומר. "בחושך אני רואה קצת מטושטש, וזהו. אני מקווה שגם זה ייעלם עם הזמן".

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

היום, שלושה שבועות אחרי, זה נראה לו זניח, אבל מי שהיה שותף לאירוע בשניות הראשונות שלו היה בטוח שמפקד החטיבה, אל"מ רסאן עליאן, נהרג. זה קרה בערב הראשון של הפעולה בסג'עייה.עליאן הגיע עם גדוד 51 והתמקם באחד הבתים בשכונה, כך שיהיה קרוב לכל כוחות החטיבה.

"היתה לחימה קשה והתחלנו לחטוף פצצות אר.פי.ג'י לתוך המרחב של הבית, כמות מאוד גדולה", הוא מספר. "התיישבתי על כיסא גבוה בפינה של הבית ודיברתי עם קצין השלישות כדי לקבל עדכון על הנפגעים בנגמ"ש, ותוך כדי השיחה נכנס אר.פי.ג'י מהחלון, עובר 10 ס"מ מהראש שלי ומתפוצץ על הקיר שמאחוריי. היה חושך גדול ומההדף עפנו כולנו".

בחפ"ק שמעו את הפיצוץ. עברו שניות עד שעליאן התעשת וחזר לדבר. "ירד לי הרבה דם מהראש, מהעין. רציתי להמשיך, אבל הרופא אמר לי שהוא מפנה אותי גם אם הוא יצטרך לקשור אותי לאלונקה. אז עליתי בקשר מול הסמח"ט שלי ואמרתי לו 'שוקי, קח פיקוד', והתפניתי לבית החולים". 

עליאן אומר שהיה לו ברור שהוא חוזר מייד. "כבר במסוק אמרתי לרופא שאני לא נשאר פה. הוא נשען עלי ולחש לי באוזן שהוא מבין אותי כי הבן שלו לוחם באגוז - זה היה פשוט מטורף. זה הדבר היחיד שעניין אותי, לסיים את הבדיקות כמה שיותר מהר ולחזור. בהתחלה היו בטוחים שהמצב שלי קשה, אבל אחרי שגמרו להוציא לי את כל הזכוכיות מהעין עם פינצטה קמתי וחזרתי".

יצאת בנס.

"כן. זה היה מאוד קרוב".

*   *   *

גולני נכנסה לעזה אחרונה, אחרי שכוחות גבעתי, נח"ל וצנחנים כבר פעלו ברצועה. המשימה שניתנה לה היתה ידועה מראש כסבוכה מכולן: להיכנס לשטח הבנוי בסג'עייה - מעוז שבו הציב חמאס את אחד הגדודים החזקים ביותר שלו. 

"האתגר היה ברור וקשה, אבל לרגע לא היה לי ספק שאנחנו עומדים בו. אמרתי לאנשים שלי שיהיה פה קרב קשה, אבל ננצח", הוא אומר. "המשימה אמנם השתנתה בימים האחרונים לטובת הטיפול במנהרות, ועדיין היה לנו ברור שכדי לטפל בהן אנחנו צריכים להילחם בתוך השטח הבנוי, שאי אפשר לעשות את זה בלי לכבוש את השכונה. לכן, הגדרת המשימה שלי היתה קודם כל לפגוע במחבלים ולרסק תשתיות, ואז להגיע לפיר של המנהרה ולטפל בה".

עליאן, שקיבל את הפיקוד על גולני לפני חודשיים, הכיר את השטח מצוין מהימים שבהם פיקד על גדוד הסיור החטיבתי וביצע כמה מבצעים בגיזרה. בשיחה המקדימה הוא הכין את החיילים והמפקדים ללחימה אינטנסיבית, ויותר מזה - לנפגעים רבים. "רציתי שהם יידעו מה מצפה להם, לאן הם נכנסים, שלא יחשבו שבמלחמה אין נפגעים, בוודאי כשמבחינה מודיעינית ידעתי שאני נכנס בחמאס ראש בראש, לא במעטפת אלא לתוך המערך המבצעי שלו".

היו חששות?

"כולנו היינו מתוחים אבל זה לא מתוך פחד. אצלי, למשל, המתח הוא מתוך רצון להצליח במשימה. אצל החיילים היתה מוטיבציה בשמיים".

דקות אחרי שנכנסו לשטח התחילה האש. בהתחלה מרגמות, ואז טילים ומטענים ואר.פי.ג'י. בתוך זמן קצר הנפגעים הצטברו: בהתחלה חייל הרוג בהיתקלות, ואז ההרוגים בנגמ"ש ופצועים מרימון שהושלך וחזר לתוך רכב משוריין. "ובתוך כל הדבר הזה הייתם צריכים לראות את החטיבה - המשיכה כאילו כלום", אומר עליאן. "מג"ד 13 נשאר לטפל בנגמ"ש ובעיקר לוודא שלא יהיה לנו שם חטוף, אבל הסמג"ד שלו ממשיך קדימה, מוביל את הלחימה כדי להגיע לעמדות שהגדרנו. ובמערכות השליטה אתה רואה חטיבה - מדהים לראות את זה - פשוט דוחפת קדימה. שמים את האירועים בצד וממשיכים, קודם כל לבצע את המשימה".

עלו הרבה שאלות בעניין ההחלטה שלכם להכניס נגמ"שים לא ממוגנים לרצועה.

"זה נכון שיש לנו נמ"רים, אבל גם יש לנו לא מעט נגמ"שים. ממילא אין לנו מספיק נמ"רים לכולם, ומרגע שהחלטנו להיכנס ממוכן ולא רגלית אז חילקנו אותם בין הכוחות. אני חושב שההחלטה הזאת היתה מאוד נכונה, ובואו לא נשכח: רוב הצבא נוסע על נגמ"שים ואנחנו צריכים לפעול איתם במתארים קצת יותר מסובכים מאשר בעזה".

ולא היתה הנחיה לא לנסוע בעזה בנגמ"שים?

"לא, ואני חושב שהשיח בעניין הזה מיותר, לא נכון, לא מקצועי, לא ערכי. פעל איתי גדוד הנדסה שהיה על נגמ"שים, אז מה אני צריך להגיד לו: שאנחנו נהיה ממוגנים על נמ"רים והוא יישאר חשוף בנגמ"שים?"

פרטי האירוע עצמו טרם הובררו סופית. הבדיקות הבליסטיות בנגמ"ש שנפגע ונגרר מהרצועה עדיין לא הושלמו, וגם עליאן עצמו הספיק לקיים בינתיים רק תחקיר ראשוני. "הכוח הזה, מחלקת החמש (כינויה של מחלקת המרגמות), היה כפוף לפלוגת שריון שהיתה אמורה להגיע לאחד הבתים ולצפות על השטח", הוא מספר. "הנגמ"ש נכנס לתוך מטע זיתים ונתקע שם. בהתחלה חשבנו שזאת תקלה טכנית, אבל בסמוך היה בית שממנו יצאה מערכת של מנהרות. זה יותר מדי צירוף מקרים שדווקא שם תהיה לנו תקלה, ולכן אני חושב שזה היה מטען שכוון לעצור את הנגמ"ש כדי שהם יוכלו לחטוף חיילים".

הנגמ"ש התקוע עצר, ומפקד המחלקה ירד ממנו עם הקשר. עליאן אומר שלא מן הנמנע שעוד חיילים ירדו, ובמקום התפתח קרב. בשלב הזה פגע משהו בנגמ"ש - לא ברור אם אר.פי.ג'י או רימון שנזרק פנימה - והתחמושת שבתוכו החלה להתפוצץ. "המג"ד, שהגיע לשם, לא הצליח להתקרב לנגמ"ש בגלל הפיצוצים והאש. זה גם מה שהקשה עלינו לדעת כמה חיילים היו בדיוק בנגמ"ש. אלה היו דקות דרמטיות, כאשר חלק מהכוח מתקדם בלחימה וחלקו נשאר כדי לנהל את האירוע הזה".

עליאן עולה בקשר מול מג"ד 13 ואומר לו לספור בכל דרך מי היה בנגמ"ש, כדי לוודא שאף חייל לא חסר. הוא ממשיך בינתיים בהתקפה, אבל הדיווחים זורמים, ובתוך דקות התמונה מתבהרת: חסר לוחם אחד. "בהתחלה חשבנו שהוא יצא מהנגמ"ש ונמצא בשטח הפתוח. גם זאת היתה אופציה. לקח זמן עד שהבנו מה קרה".

עשיתם לא מעט חיפושים אחרי גופתו של אורון שאול, הלוחם שנהרג וגופתו נחטפה.

"ניסינו למצות כל דבר, באותו לילה וגם אחרי שחזרתי מהפציעה. הרמנו סוללות עפר כדי להגן על החיילים שהמשיכו כל הזמן לסרוק בשטח. גם עשינו חיפושים בתוך התווך המטורף של המנהרות שהיה שם, אבל לא הצלחנו. יש לנו חוב, להביא את הגופה של אורון הביתה".

"ירו עלינו מבתי חולים"

גולני מצאו בסג'עייה שלוש מנהרות התקפיות שנחפרו לכיוון נחל עוז וכפר עזה, ועוד מנהרה מגננתית גדולה. "רק כדי שתקבלו פרופורציה: העומק המינימלי של מנהרה הוא עשרה מטרים והמקסימלי 40. מצאנו מנהרה עם שני מפלסים, אחד מגננתי ואז אתה יורד ממנו לעוד מפלס התקפי. לכל מנהרה יש פיצולים והסתעפויות וכשאתה שולח כלב פנימה הוא חוזר אחרי יותר מחצי שעה מרוב שזה גדול וסבוך. כל המנהרות מבוטנות, עם חשמל. מצאנו בהן תחמושת ותאים לשהייה. לא היה פיר שהגענו אליו והוא לא היה ממולכד".

ועובר לך בראש מה קורה אם מהדבר הזה יוצאים מחבלים בשטח ישראל.

"אמרתי לחיילים בשיחת הסיכום אחרי המלחמה שלא יחשבו על כל המנהרות אלא רק על האחת הספציפית שהם השמידו בעצמם, שדרכה היו יוצאים עשרה מחבלים למסע הרג ביישוב. זה מספיק".

בדרך למנהרות, שנחפרו מעומק השטח הבנוי בסג'עייה, ניהלה גולני קרב קשה. עליאן מדבר על כמות מטורפת של בתים ממולכדים, על אינסוף אמצעי לחימה ועל לפחות 100 מחבלים שנהרגו. באחד המסגדים הם מצאו את חדר התפילה בקומה הראשונה, ומעליו חמ"ל צבאי שלם, כולל מסכים שאליהם שודרו תמונות מאזור הלחימה.

ההפתעה העיקרית היתה המנהרות - ההתקפיות והמגננתיות - ובעיקר עוצמת השימוש בהן. "זה דבר מדהים. כאילו שאנשים שם לא חיו מעל פני השטח אלא רק מתחת לקרקע", אומר עליאן. "בגלל זה היה לנו קשה לזהות מחבלים בעין, כי הכל קורה לך מתחת לרגליים".

הלחימה הקשה הובילה להרס עצום בשכונה. "הוריקן מעשה ידי אדם", כינה זאת מזכ"ל האו"ם. עליאן אומר שהאשם בכך הוא אך ורק חמאס. "כשהם יורים 10 או 15 אר.פי.ג'י לבית, אז הבית קורס. זה המחיר. שלא נתבלבל: בסופו של דבר, בין כל דבר אחר לבין החיילים שלי, זה קודם כל החיילים שלי. אף אחד מאיתנו, ואני אומר את זה חד־משמעית ובאחריות, לא רוצה לפגוע באוכלוסייה חפה מפשע ועשינו הכל כדי שזה לא יקרה. מצד שני, בלחימה מהסוג הזה, בטווח קצר, בתוך שטח בנוי, כשאתה משתמש בטנקים ואם צריך אז גם בארטילריה, זה משהו מורכב. זה לא לעבוד בפינצטה".

כאמור עליאן משוכנע שצה"ל עשה הכל כדי להימנע מפגיעה באוכלוסייה. "דחינו את המתקפה שלנו ביומיים כדי להזהיר את התושבים בסג'עייה ולהורות להם לעזוב. הרוב באמת עזבו, וככל שהתקדמנו עזבו גם היתר, אבל בוא נסתכל רגע על מה שהיה שם - ירו עלינו מבתי חולים, ירו עלינו טילים מתוך בתי ספר שבתוכם היו פליטים, ולשמחתי הצלחנו להימנע מפגיעה בהם".

אתה חושש שיגישו נגדך תביעות?

"לפני התביעות יש לי את הצד האישי שלי. אף אחד לא אוהב שקוראים לו פושע מלחמה, אבל אני יודע מה היה שם, ואני יכול לתת עכשיו 20 דוגמאות איך לא פגענו באוכלוסייה, ואני מזכיר שוב שבמקומות שבהם נלחמנו רוב האזרחים ברחו. וזה באמת לא מה שמטריד אותי כרגע. יש לי כל כך הרבה דברים לטפל בהם לפני".

להמשיך קדימה

אתמול החל עליאן במסע אצל המשפחות השכולות. 16 חללים היו לגולני בלחימה, ועוד עשרות פצועים, ובהם כמה קשה. שלושה מפקדי גדודים נפצעו והושבתו, סמג"ד וקצין אג"ם נהרגו, ולמרות זאת החטיבה המשיכה. "זה הכוח של גולני", הוא אומר. "מג"ד 12 היה צריך להתחלף ביום שירדנו לעזה. התקשרתי ואמרתי לו 'אתה לא מתחלף עכשיו'. ואז, כשהוא נפצע קשה, המחליף שלו אביחי היה לידי, והוא אומר לי 'המח"ט, אני מוכן', ואני עונה לו: 'שיהיה לך בהצלחה'".

ובכל זאת, המחיר כבד.

"חד־משמעית. אין בכלל שאלה. אבל זאת מלחמה, ובמלחמות יש נפגעים. אני עמדתי לפני המלחמה מול המפקדים ואמרתי שיהיו לנו נפגעים, וגם אני יכולתי להיהרג. זה משהו שצריך להיות ברור כשנלחמים בעצימות כזאת ובטווחים כאלה. אבל אם יש שני דברים שמדהימים בגולני הם הנחישות לבצע את המשימה - לא לצאת עד שלא השלמנו את הפיצוץ של המטר האחרון במנהרה האחרונה - ויכולת ההתאוששות של החטיבה מאירועים כאלה. היה לנו את מחנה הפליטים ג'נין בחומת מגן, את בינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה ועכשיו יש לנו את סג'עייה בעזה - ותמיד המשכנו הלאה".

מה אמרו הלוחמים?

"התחושות שלהם היו מעולות, והדבר היחיד שהטריד אותם הוא למה לא המשכנו הלאה".

ומה ענית להם?

"הם רצו ללחוץ עוד קצת, אבל אמרתי שזאת היתה המשימה שלנו - להשמיד את המנהרות ההתקפיות - וזה מה שעשינו".

ואין תחושת החמצה שאפשר היה אולי להשיג יותר?

"זה לא מעסיק אותי, בעיקר כי התכלית המבצעית היתה מאוד ברורה".

ואם היו מבקשים מכם להמשיך ולהעמיק?

"אם המסה של הצבא שהיתה שם היתה מתבקשת לתמרן לתוך עזה ולכבוש, שום דבר לא היה עוצר אותנו. יכול להיות שהיו נפגעים והיו הרוגים, אבל החטיבה והצבא היו מתקדמים וממלאים את המשימה".

ניצחתם?

"חד־משמעית, כן. הניצחון מתבטא קודם כל בדבר המרכזי - עמדנו במשימה. וחוץ מזה השמדנו את כל תשתיות הטרור, את כל המרחב המבצעי שהיה לחמאס בגיזרה הזאת. הם השקיעו בזה שנים. ליד כל מנהרה כזאת היה מפעל בטון קטן, שייצר פלטות שאותן היו מורידים ישר למטה. את כל זה לקחנו להם".

זאת היתה מלחמה?

"אין ספק, וזה בכלל לא משנה איך הרמות שמעלי יחליטו לקרוא לזה. מבחינתנו זאת היתה מלחמה, ומלחמה קשה ומסובכת - הכי מסובכת שאני השתתפתי בה. היה פה קרב חטיבתי עם שבעה גדודים ואויב קשה בשטח סבוך, וזה גם מה ששידרתי לחיילים שלי: לא מבצע ולא כלום. מלחמה".

*   *   *

ביום שלישי, מאוחר בלילה, הגיע עליאן הביתה לכמה שעות אחרי יותר מחמישה שבועות רצופים בצבא. אשתו השאירה את הילדים ערים, שיראו קצת את אבא. הקטנים, בני 6 ו־4 וחצי הבינו פחות את הסיטואציה. הגדול, בן 10, התחיל לדבר איתו על המונדיאל שעליאן הבטיח לו שיראו יחד. "הוא אוהד את ארגנטינה, וסיפר לי על הגמר ועל הגול שהם קיבלו ואיך הם הפסידו. דיברנו על הכל, חוץ מהפציעה שלי".

למחרת, בחמש בבוקר, הוא כבר חזר לצבא, לשיחת סיכום של מפקדי החטיבות עם הרמטכ"ל בגבול הרצועה, ומשם לביקורת בבית החולים ולאישור תוכניות בגזרות אחרות. אתמול הוא כבר ביקר אצל משפחתו של אורון שאול ז"ל, בידיעה שהוא עצמו לא היה רחוק מלהצטרף לרשימת החללים במערכה בעזה. "אני לא חושב על זה", הוא אומר, נבוך. "זה חלק מהסיכונים שאנחנו לוקחים כדי להגן על המדינה שלנו".

ודווקא משום כך לא היה אפשר להימנע מלשאול אותו, המח"ט בן העדה הדרוזית, מה דעתו על הקולות המתגברים בחברה הישראלית נגד ערבים ובני מיעוטים אחרים. "אלה אנשים מסכנים ואני בוחר להתעלם מהם לגמרי", הוא משיב. "יש לי חברים שמתעסקים בזה, שמגיבים; אותי זה לא מטריד בכלל".

זה לא מטריד? זה לא פוגע?

"זה מטריד וזה פוגע וזה רע, אבל החלטתי להתעלות מעל הסיפור הזה. אם אני אתייחס לזה אני רק אחזק את אותם אנשים, והתרופה הכי טובה בשבילם היא להתעלם. להתעלם ולהמשיך קדימה". 

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו