אני מתאר לעצמי שמי שקצת מכיר אותי, ולא רק אישית אלא כאן בעיתון או בתוכניותיי ברדיו, בטוח שאני ממש אובססיבי לגבי ניל יאנג. כמה כבר אפשר לכתוב עליו ולהשמיע אותו ולהתעסק במוסיקה שלו? מה עוד לא נאמר עליו? אז הכל נכון... ואני קצת אובססיבי, מה שאומר שיש לי מדף דיסקים עצום שמלא רק בכל מיני הוצאות מיוחדות של יאנג, שלא לדבר על קופסאות עמוסות הקלטות נדירות (שהוא הוציא בעצמו) וכמובן גם הארד־דיסק במחשב שמלא כולו בעשרות שעות שלו. אפילו בחודש שעבר, כשנשלחתי מטעם "ישראל היום" לאוסלו לכתוב על ההופעה של הרולינג סטונס, קניתי שם עוד ספר עליו (האוטוביוגרפיה החדשה שלו: "Waging Heavy Peace: A Hippie Dream") ועוד איזה דיסק אחד שהיה לי רק בתקליט. מה אני יכול לעשות? הבנאדם הזה פשוט גאון ולא מפסיק ליצור ולחדש ולרגש.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
בן 68, עם חמישים שנות קריירה מוסיקלית ואחרי כמעט מוות ממפרצת במוח לפני שנים אחדות, הוא כבר שייך לדור שיכול לנוח על זרי הדפנה, להופיע פחות, למחזר יותר ופשוט להירגע. אבל ניל יאנג לא עוצר לשנייה. כמו השם שלו, וזו באמת הקלישאה הכי גדולה בקשר אליו, הוא פשוט נשאר צעיר. לא בגוף, שכבר מגלה סימנים של התבגרות, אלא ברוח. תראו רק את ארבע השנים האחרונות: מאז שהוא הגיע לגיל 64 - גיל שהפך שם נרדף לזיקנה מאז שהביטלס שרו "When I'm Sixty Four" - הוא לא עצר לנוח לרגע. ב־2010 הוא הוציא אלבום אחד מאוד מיוחד שבו הוא שר לבדו עם הגיטרות ("Le Noise"). ב־2012 הוציא שני אלבומים עם להקתו המיתולוגית קרייזי הורס, אחד מהם "Americana", מחדש שירים אמריקניים ישנים, והשני, "Psychedelic Pill" הכפול, עמוס בחומרים חדשים ונפלאים, מלאי חזון, תעוזה וחוסר אכפתיות שהיתה שמאפיינת להקות צעירות. קחו למשל את שיר הפתיחה של האלבום - הוא נמשך 27 דקות וחצי, משהו שאף אחד אחר לא מעז לעשות בימינו.
אחר כך הוא היה עסוק בפיתוח נגן מוסיקה מהפכני שנקרא "Pono" (לדבריו, טוב פי עשרה מ־MP3), שהושק במארס השנה, וגם הוציא לפני חודש עוד אלבום, "A Letter Home", שבו הוא נזכר בשירים מהעבר בהקלטה עם הסאונד הכי גרוע וישן שנשמע מאז שנות החמישים. האלבום כולו הוקלט בתיבת הקלטה (מין תא טלפון שפעם היו מקליטים בו הודעות) בחנות העתיקות של המוסיקאי ג'ק ווייט. תוך כדי, ניל יאנג לא מפסיק להופיע, גם כסולן וגם עם להקת קרייזי הורס שאיתה הוא יגיע אלינו ב־17 ביולי.
בהחלט סוס משוגע
איזה מין הופעה זו תהיה? אם להתבסס על הקלטות מהסיבוב האחרון, זה הולך להיות שילוב של מעט קטעים אקוסטיים, שבהם הוא לבד על הבמה (למשל בלהיט הכי גדול שלו "Heart of Gold") ובעיקר מפגש מחשמל בין יאנג לחבריו, שאיתם הוא מנגן בהפסקות, מאז 1969. הרבה גיטרות, הרבה סולואים, הרבה ווליום. לא "קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג", אלא רוק כסאח במיטבו.
יש לו רפרטואר מטורף לבחור מתוכו. עשרות אלבומים, מאות שירים, אלפי הופעות, והוא עדיין מלא אנרגיה וחיוניות, עדיין מנסה למצוא דרכים חדשות להביע את עצמו ועדיין רלוונטי. הוא כבר לא נראה צעיר ולפעמים בהופעות הוא נשכב על הבמה כשהוא עייף (וממשיך לנגן בשכיבה), אבל הקול שלו, שלא כמו אצל דילן או כהן, ממש כמו שהיה תמיד, והגיטרות... הגיטרות שלו עם כל העוצמה הכאב, היופי והחדות כמו שהיו תמיד.
הבחור הקנדי במקור שהפך, מאז סוף שנות השישים, לסמל אמריקני, הוא לא "סתם זמר" אלא יוצר שמנצל את הבמה להבעת דעות פוליטיות וחברתיות, למלחמה למען מיעוטים ולמען "האדם הפשוט". כשהוא שר "keep on rockin' in the free world" הוא לא מתכוון רק למוסיקת הרוק, אלא הוא אומר לכולנו להמשיך להילחם למען החירות, דבר שהוא מיישם בעצמו כל כך הרבה שנים, יותר מכל מוסיקאי אחר בדורו, פרט, אולי, לפול מקרטני קשישא.
הפעם הקודמת שבה ביקר ניל יאנג בישראל היתה באוגוסט 1995, בשתי הופעות מדהימות בליווי להקת "פרל ג'אם" (ללא סולנה אדי ודר). מאז אותן הופעות בארץ (שהיו מושלמות פרט לעובדה שהוא לא ביצע את "Like A Hurricane" למרות שהיה ברשימת השירים) ניל יאנג רק הלך וגדל והלך והתפתח, למרות המשבר הגופני שעבר לפני כעשור.
הוא איחד את "קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג", הקליט עם עוד כל מיני מוסיקאים והרכבים חדשים וחזר באחרונה אל ההרכב הכי משמעותי שליווה אותו, להקת קרייזי הורס המיתולוגית. אין לי מושג מדוע הוא בחר לתת ללהקה את השם הזה (בדרך כלל נהוג לשייך את השם למסורת אינדיאנית ממולדתו הישנה של יאנג) אבל בשבילי הוא בעצמו "סוס משוגע" שממשיך לדהור קדימה.
כי מה זה סוס? כוח, יופי, פראיות, דהרה, מרחבים... ולמה משוגע? כי יש לו חוקים משלו והוא יצירתי בטירוף. אין אף אחד כמו יאנג שהוציא 45 אלבומים רק כסולן, וזו כמובן לא רק הכמות אלא האיכות. החיפוש הבלתי נלאה שלו אחרי כיוונים חדשים (רוקבילי, קאנטרי, פולק, רוקנרול, נויז, בלוז, אלקטרוני) לצד החזרה שלו לרוק הגיטרות הבסיסי המחוספס, עם השירה הגבוהה והמאנפפת. הנאמנות שלו למאפיינים הקבועים שהפכו אותו למה שהוא, גם בשירה וגם בנגינת הגיטרה, ויכולת הכתיבה של כל כך הרבה שירים נהדרים, בצירוף הגיטרה הזו, שעושה כל הזמן את אותו הדבר אבל נשמעת בכל פעם טרייה ורעננה - כל אלה הופכים אותו לאחד הקולות האמריקניים הגדולים בדורו, שני רק לבוב דילן.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו