ישראל מעולם לא היטיבה, ואולי אף פעם לא ניסתה, להסביר בעולם את הוויתור הענקי שעשתה ביוני 1967 בהר הבית. דת אחת, הדת היהודית, מוותרת על תפילה במקום הקדוש והיקר לה ביותר, לטובת בלעדיות שם של דת אחרת, האיסלאם - שהר הבית הוא המקום השלישי בחשיבותו בלבד בעבורה. כזאת עוד לא היה בתולדות הדתות, וספק אם האיסלאם או הנצרות מסוגלות לכך. משה דיין, אבי הסטטוס-קוו בהר, האמין שהאיסור על יהודים להתפלל בהר (להבדיל מביקורים) והחלוקה בין הכותל ליהודים והר הבית למוסלמים, יותירו את הסכסוך הערבי-ישראלי כסכסוך טריטוריאלי-לאומי, וימנעו ממנו להפוך לסכסוך דתי - אבל האיסלאם לא כיבד זאת. מבחינתו, הוויתור הישראלי היה בגדר המובן מאליו, ואנו לא השכלנו להסביר ששום דבר בוויתור ההיסטורי והחד-צדדי הזה לא מובן מאליו. עכשיו, אחרי 43 שנה ועל רקע זריקת האבנים מההר על מתפללי הכותל המערבי (לא בפעם הראשונה), הגיע אולי הזמן להבהיר בחוכמה למוסלמים ולעולם, שלא ניתן להחזיק במקל בשני קצותיו. גם לקבל בלעדיות דתית על המקום הקדוש ביותר לעם היהודי, וגם להשתמש באותו מקום כקרדום לחפור בו כדי להסית נגדנו ולפגוע בנו, ממש כדרך שעשה המופתי הגדול בתחילת המאה הקודמת. במהומות האחרונות, בשונה מדרכה, נמנעה המשטרה מלסגור את ההר לביקורי יהודים. היא נהגה כפי שראוי לנהוג במקום כהר הבית: בנחישות וברגישות, ושילבה שימוש סביר בכוח והידברות עם הווקף. משה דיין היה אומר בוודאי על מה שאירע שלשום בהר הבית כי פגיעה במתפללי הכותל היא חציית קו אדום, וכי המוסלמים בירושלים צריכים לדעת שגם להם יש מה להפסיד. היום דיין איננו ומישהו אחר צריך לומר למוסלמים - שלא פעם סגרו את ההר בפני יהודים - שלכל דלת יש שני צדדים.
