אסתר ארדיטי (בורנשטיין) נטמנה לפני 11 שנה בבית העלמין היהודי בליבורנו שבאיטליה. על מצבתה נכתב שהיתה אשת מופת וגיבורת מדינת ישראל. לו היתה כיום בין החיים, היתה ארדיטי בת 79, ומן הסתם היתה עדיין מתגוררת בירושלים, העיר שעימה קשרה את גורלה. ייתכן שהיתה שבה לתחביבה הישן - ומצילה עוד חיים כחובשת וכנהגת אמבולנס. כך עשתה בצעירותה, ואולי היתה ממשיכה להוביל תיירים, בעיקר מאיטליה, בדרכי הארץ.
לעדכונים נוספים הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
לו היתה עימנו היום, היינו כנראה שומעים על ארדיטי - החיילת היחידה בתולדות צה"ל שעוטרה בעיטור המופת - דווקא ביום העצמאות הנוכחי, שעומד בסימן העשייה והתרומה הנשית למדינה. ארדיטי, ילדה מורדת וטמפרמנטית מאיטליה, שברחה מאביה כדי לעלות לארץ וברחה מהקיבוץ כדי להתגייס כחיילת בודדה לצה"ל, היתה יכולה להיות בחירה טבעית לגלריית מדליקות המשואות בהר הרצל השנה.
פעמיים הגיחה ארדיטי אל הפומביות הישראלית בסיפורי גבורה כמעט בלתי נתפסים אך מיהרה לשוב לאלמוניותה. לפני 60 שנה, בלילה חורפי וסוער סמוך לבסיס חיל האוויר חצור בדרום הארץ, חילצה ארדיטי טייס פצוע קשה ומחוסר הכרה מתוך מטוס בוער שהתחמושת שבו לא חדלה להתפוצץ, והצילה את חייו. לפני 47 שנה חיפשה מדינה שלמה, בייחוד הצנחנים משחררי ירושלים, אחר תושבת העיר, חובשת אלמונית צנומה ונמוכת קומה, שהצטרפה אליהם בבגדי אחות לבנים לאורך כל הקרבות, חבשה את פצועיהם וסיכנה עצמה כאחד הלוחמים. היא נעלמה באופן מסתורי, כמעט בלי להותיר עקבות, ובמשך ימים אחדים הפך סיפורה לתעלומה. רק אחרי שהמורה של בתה "הלשינה" עליה, התברר ששוב מדובר בארדיטי, באותה עת כבר אם צעירה, שפעם נוספת סיכנה את חייה בדרך שספק אם לוחמים מקצועיים עטורי דרגות והילת קרבות היו נוהגים בה.
* * *
לא הרבה אנשים שהיו שותפים לרגעי האימה באותו ליל חורף גשום של חודש נובמבר בשנת 1954 נותרו בחיים. עיקר התיעוד למה שאירע אז מצוי בכתובים: רשימות עיתונאיות מצהיבות; ביטאון חיל האוויר; עבודות שורשים של הנכדים נוי וניר שראיינו את סבתם ואת אשת הטייס שהצילה; הקלטה ישנה של הטייס עצמו, יעקב שלמון, שנפטר אף הוא בינתיים; והרבה פרטים משלימים שמנדבים בני המשפחה ובהם בעלה של ארדיטי, אליעזר בורנשטיין, בתה נורית זלינגר־זר ובנה אילן זלינגר.
ארדיטי הוסמכה כחובשת קרבית בשבוע השלישי של חודש נובמבר, ושבוע לאחר מכן, בליל 29 בחודש, התייצבה לתורנות לילה במגדל הפיקוח בבסיס חצור (לא הרחק מגדרה). זו היתה השנה השישית למדינה, הימים היו עמוסים באופן מיוחד באירועי זיכרון, בנייה ומעש חלוצי. יום קודם לכן התקיים, לא הרחק משם, בקיבוץ גבעת ברנר, טקס ממלכתי לזכרו של אנצ'ו סירני, גיבור יהודי אחר ממוצא איטלקי שארדיטי ודאי שמעה עליו. בבית הקברות הצבאי על הר הרצל הוסר הלוט ממצבותיהם של שבעת הצנחנים השליחים שנפלו במלחמת העולם השנייה על אדמת אירופה הכבושה, ובאותו יום הגיעו לחופי הארץ על סיפונה של האונייה "נגבה" 271 עולים מצפון אפריקה.
זינקה אל האש
באותו הלילה החלה סערה; גשם עז ניתך ארצה. למרות זאת המריאו שלושה מטוסי מוסקיטו בפיקודו של רס"ן יעקב שלמון לאימון לילי. לפתע פגע ברק במערכת החשמל של הבסיס ומסלולי הנחיתה הוחשכו. שלמון היפנה שניים מהמטוסים לתל נוף. הם נחתו שם בשלום, אך מטוסו שלו החל לבעור. ככל הנראה, נפגע אף הוא מברק.
ממגדל הפיקוח עקבו ארדיטי וחבריה בחרדה אחר המטוס וראו כיצד הוא צולל מטה ומתרסק כשחרטומו בכיוון האדמה. ארדיטי, החובשת היחידה במקום, קפצה לאמבולנס ויחד עם הכבאיות דהרה עימו לעבר המטוס. כשהגיעה לסוף המסלול נתקע האמבולנס בבוץ והחל שוקע. אסתר דילגה מתוכו, נטלה לידיה את תיק העזרה הראשונה והחלה לרוץ לעבר המטוס הבוער.
ארדיטי שמעה את צעקות אנשי הצוות שמאחוריה: "משוגעת - לאן את רצה?" אך התעלמה מהן. אחרי כמה שניות שקעו רגליה בבוץ והיא התקשתה להתקדם. היא חלצה את נעליה והמשיכה לרוץ יחפה עד שהגיעה אל המוסקיטו הבוער. האש כבר ליחכה את כדורי המקלעים של המטוס שהתפוצצו ונורו ללא שליטה. חלק מגוף המוסקיטו היה עשוי עץ, מה שהעצים עוד יותר את הלהבות.
עכשיו שמעה אסתר קריאה חלושה, "אמא", וגניחות. "זחלתי לכיוון ה'אמא'", סיפרה לימים, "אחר כך הסתבר לי שזה היה הנווט, שלמה הרצמן, שהיה פצוע קשה אך בהכרה מלאה". היא ניסתה לפתוח את הידית של תא הטייס, אך נחרכה מהמתכת שלובנה בחום האש וזעקה מכאב. ארדיטי קרעה את שמלתה, אחזה את הידית בבד השמלה והצליחה לפתוח את תא הטייס.
קשה להבין מאין שאבה את הכוחות, אבל הבחורה הצנומה שמשקלה היה 45 ק"ג וגובהה מטר וחצי בלבד החלה לגרור החוצה את הנווט שמשקלו היה כפול משלה, גילגלה אותו בבוץ, כדי לכבות את האש שאחזה בו, והניחה אותו בתעלה לצד הדרך. היא חשבה שבכך תם תפקידה, אבל אז סיפר לה הנווט שבמטוס נמצא גם הטייס, יעקב שלמון (סלומון). ארדיטי שבה אל תוך האש.
הלהבות גברו וצמותיה נשרפו. לידה שרקו כל העת כדורים תועים. בשלב מסוים הבחינה בשלמון, כשהוא פצוע קשה ומחוסר הכרה, קשור ברצועות לכיסא ולמצנח. היא החלה נאבקת ברצועות בניסיון להתירו, אך בעודה גוחנת מעליו ומנסה לשחררו, שרט כדור תועה נוסף את מצחה וחדר לראשו של שלמון. בעזרת המספריים שבתיק העזרה הראשונה שאותו נשאה, החלה לחתוך את הרצועות שהיו קלועות מחוטי מתכת ובשארית כוחותיה גררה את שלמון אל מחוץ למטוס וגילגלה גם אותו אל התעלה. כעבור שניות אחדות נשמע קול נפץ אדיר. רסיסי מתכת התעופפו באוויר. המטוס התפוצץ ובמקום נוצר מכתש עמוק. כוחות הכיבוי התקדמו לעברם, ואסתר שמעה את אנשיהם אומרים: "מסכנה, גם היא הלכה". היא התרוממה לעברם וצעקה: "לא הלכתי, בואו לעזור".
ארדיטי, שלמון והרצמן פונו לבית החולים. הרצמן, שהוגדר כפצוע קל, איבד את הכרתו מסיבוך של ניתוח ונפטר לאחר חודשיים. שלמון היה מחוסר הכרה במשך 12 יום, ויקיצתו נחשבה לנס רפואי. הרופאים תפרו מחדש חלקי עור מגופו אל ראשו שנכווה ונפגע קשות. השיקום שלו היה איטי, אבל כמעט מלא.
ארדיטי הגיעה לבקר את שלמון כשהיה מחוסר הכרה, והשאירה זר פרחים ליד מיטתו. כשהחלים, והשניים נפגשו בפעם הראשונה בסדר פסח בבית משפחתו, הוא התקשה להאמין שהחיילת הרזה והנמוכה היא זו שגררה אותו מתוך המטוס הבוער. סיפור הגבורה של ארדיטי נשכח היום, אבל אז - הסעיר את המדינה. העובדה שהגיבור היה גיבורה הוסיפה עוד מימד להרואיות שלו.
לא הקשיבה לאבא
ארדיטי לא צעקה "שמע ישראל" כמו רועי קליין, ששנים אחר כך, במלחמת לבנון השנייה, הטיל עצמו למוות על רימון והציל בכך את חיי חבריו. היא בוודאי נחשפה באותה שנה לסיפורו של החייל נתן אלבז, חייל בודד, בעל ביוגרפיה שהזכירה מעט את זו שלה. גם אלבז עזב את משפחתו (בגיל 17) ועלה לבד לישראל ממרוקו, במסגרת עליית הנוער. בראשית 1954 אימץ אלבז אל חזהו רימון חי שנצרתו השתחררה, והתרחק מחבריו בריצה, כדי להציל את חייהם. משהתפוצץ הרימון כעבור ארבע שניות - נהרג.
ארדיטי, לעומת זאת, לא היתה אלבז וגם לא קליין. היא היתה נחושה להציל חיים, אבל לא פחות נחושה לחיות. אם תרצו - גירסת שנות ה־50 של הציווי היהודי העתיק - לא תעמוד על דם רעך. היא הצילה חיים ובדרך פלא, כפי שרצתה, נותרה בחיים. ההבדל בינה לבין גיבורים אחרים שמצאו עצמם בסיטואציות דומות היה הבדל של כמה שניות.
הורי הטייס שלמון אימצו אותה כבת. ילדיה, נורית ואילן, יגדלו לימים עם סבא מתתיהו וסבתא ברנדייל, הוריו של יעקב שלמון, כאילו היו סביהם הביולוגיים. אסתר, החיילת הבודדה, תהפוך בת משפחה בבית השלמונים. אי שם, רחוק וברקע בלבד - לפחות בשנים ההן - נוכחים גם שרידי משפחתה באיטליה.
הפכה לבת משפחה. ארדיטי (במרכז) עם הטייס שהצילה, יעקב שלמון, ואמו
ארדיטי נולדה בבולגריה בשנת 1935. אביה, משה, יליד בולגריה, היה נתין איטלקי ובשנת 1939, כשפרצה מלחמת העולם השנייה, גורש עם אשתו ושלושת ילדיו, כמו הנתינים הזרים האחרים, לארץ נתינותו - איטליה. הוריה של אסתר, משה וסופיה, הגיעו לליבורנו כפליטים, בעודם מותירים את כל רכושם מאחור.
אסתר היתה אז ילדה בת 4. כעבור שנה מת אחיה, התינוק אלברטו, ממחלת הטיפוס. בחלוף שנה נוספת נדרסה למוות אמה סופיה על ידי משאית שבה נהגו חיילים איטלקים, בעת שרכבה על אופניה בליבורנו. ארדיטי מצאה עצמה שרויה ביתמות קשה, משפחתה סבלה חרפת רעב של ממש. אביה, שאיבד בתוך שנה רעיה ובן, שקע בדיכאון והתקשה לתפקד ולטפל בילדיו. המשפחה, שהסתתרה בכפר סמוך לליבורנו, ניצלה מהנאצים מכיוון ששם משפחתה היה ארדיטי, שם משפחה איטלקי שפירושו אמיצים, כינוי לקבוצת חיילים איטלקים גיבורי מלחמת העולם הראשונה. ילדי ארדיטי ואביהם שינו את שמותיהם הפרטיים לשמות איטלקיים, כדי שלא יזוהו כיהודים. ארדיטי עצמה סיפרה שבכפרים לא הסגירו יהודים ולא שיתפו פעולה עם הנאצים.
ב־1948 קמה מדינת ישראל, ואסתר ארדיטי, אז בת כ־13, החליטה לעלות לארץ. אביה לא אהב את הרעיון, אבל אסתר לא התחשבה בדעתו; היא ניפצה את קופת החסכונות שלה, השאירה מכתב ונסעה לנאפולי, שם הסתננה לירכתי אונייה, "בדרך לארץ ישראל", אבל טעתה - האונייה היתה בדרכה לאפריקה. למזלה, הזעיק אביה את המשטרה, שאיתרה אותה לפני שהאונייה הפליגה לדרכה.
אלא שבגיל 16, למרות התנגדות אביה, מימשה אסתר את חלומה ועלתה לארץ עם אחיה ניסים ומשפחתו, במסגרת גרעין הכשרה, שהתיישב בקיבוץ עמיר שבגליל. אחרי זמן קצר התפרקה הקבוצה, ומשפחת האח שבה לאיטליה. אסתר, למרות הפצרות ותחנוני אביה, סירבה לשוב לשם. היא ברחה מהקיבוץ היישר ללשכת הגיוס ביפו. אביה לא סלח לה על כך שנים רבות.
בגיל 18 מצאה עצמה בחורה צעירה חסרת כל מסבירה בעברית מגומגמת לש"ג בשער הלשכה מדוע שמה אינו מופיע ברשימת המתגייסות ומספרת לו סיפור חיים מפותל ומורכב. היום אולי זה לא היה עובר, אבל בשנות הבראשית ההן - האחראים במקום דווקא התרשמו, התעלמו מהכללים ומהפרוצדורות ושלחו את ארדיטי עם קבוצת בנות וקיטבג לטירונות. מאוחר יותר הגיעה לקורס חובשים וכשסיימה אותו, שובצה כחובשת בבסיס חיל האוויר בחצור. כל היתר הוא כבר היסטוריה.
"עלייך נספר אלף שנים"
ב־1954 היתה אפוא ארדיטי לחיילת הראשונה בצה"ל שעוטרה בצל"ש הרמטכ"ל, אך מיהרה לשוב לאלמוניותה. שלוש שנים אחר כך נישאה לצבי זלינגר והיתה אם לשניים - נורית ואילן. כעבור חמש שנים התגרשה והמשיכה לגדל את שני ילדיה כאם חד־הורית. היא עבדה כנהגת אמבולנס, הוזעקה לא פעם מביתה לאירועי חירום והמשיכה להציל חיי אדם.
דילגה בין החזיתות. ארדיטי בקבלת פנים אצל הנשיא יצחק בן־צבי בשנות ה־50
בתה של ארדיטי, נורית, זוכרת את עצמה נוסעת עימה ועם אחיה אילן באמבולנס, כשהם אוספים הביתה גם כלבים וחתולים פצועים. "כל חתול פצוע שהייתי מביאה הביתה - אמא היתה מוציאה משחה אנטיביוטית ומטפלת בו", מספרת הבת, "זה היה הייעוד שלה - להציל חיים... גרנו לא הרחק משדרות הרצל עמוסות התנועה, ובכל פעם שהתרחשה תאונת דרכים, אמא היתה תופסת את תרמיל העזרה הראשונה ורצה החוצה, כדי לעזור".
ארדיטי "רצה לעזור" גם במלחמת ששת הימים. נורית היתה אז בכיתה א', ואילן - בכיתה ג'. הוריהם היו פרודים ואמא אסתר בישרה לילדיה שהיא "הולכת לעזור לצנחנים". בבית שברחוב המייסדים בשכונת בית הכרם לא היה מקלט. גם אצל הסבא והסבתא המאמצים (ההורים של הטייס שלמון), שהתגוררו "על הגבול" בסנהדריה, היה מסוכן להשאיר את הילדים.
אסתר הביאה אותם למיפקדת הג"א, ששכנה בבית הספר יפה נוף, מקום לימודיה של נורית. המפקד המקומי היה בעלה של כרמל גת, המחנכת של נורית וגם חברה טובה של אסתר.
"זו היתה סיטואציה הזויה", זוכרת נורית, "הסתובבנו במשך היום בבית ספר נטוש, נכנסנו חופשי לחדר המנהל, לחדר המורים ולחדר האחות, מקומות שבימי שיגרה היו עבורנו מחוץ לתחום. בחצר קטפנו אוכל לארנבות שלנו ששהו איתנו שם. כשהיו אזעקות - רצנו חזרה למקלט בבית הספר, כשבשדרות הרצל נופלות פצצות ומכוניות בוערות באש. הייתי מאוד גאה באמא שלי. הרגשתי שגם אני תרמתי את חלקי במאמץ המלחמה. לא הרגשתי נטושה. החיילים מסביב דאגו לנו. אכלנו מנות קרב וישנו על אלונקות. אבא, שגם הוא היה מגויס, בא לבקר אותנו, ובלילה גם אמא היתה מגיעה ומספרת לנו שהיתה עם הצנחנים בעיר העתיקה".
תחילה פינתה ארדיטי פצועים באמבולנס שהגיעו לרחוב שמואל הנביא, אך אחרי שעות אחדות סיפחה עצמה, ללא שהתבקשה לכך, לכוחות הלוחמים ממש, בגבעת התחמושת, בבית הספר לשוטרים, בהר הזיתים ובעיר העתיקה. תוך כדי הקרב הצילה חיים רבים. רופא הצנחנים, ד"ר ג'קי קינג, הפציר בה לחזור לביתה. "זה לא מקום לנשים", אמר לה, אבל היא התעקשה להישאר; "לפחות חיבשי קסדה", הורה לה, ואסתר נשארה במקום יחד עימו.
עיתוני התקופה תיעדו את קורותיה. בעיתון "במחנה" כתב שמעון מנואלי: "היא נטשה את קיר המסתור ורצה לעבר הנפגעים. מכל עבר נשמע זמזום כדורים המחפשים מטרות חיות. היא חילצה אותם מן הכוכים וחבשה אותם בזריזות. היא עבדה בקדחתנות בחסימת שטפי הדם ובהזרקת מורפיום; רשמה בחיפזון על פתקים את שעת ההזרקה, והדריכה בצעקות חפוזות את החיילים שלידה כיצד לשאת את הפצועים ולחלצם. רבים מהפצועים שהיו שקועים במעין עילפון, פקחו עיניים בוהות ונעצו מבט לא מאמין בדמות הנשית המעורפלת שטיפלה בהם..." אורי סלע חרז לה שיר שבו כתב: "...עלייך נספר עוד אלף שנים, נזכור אותך אסתר, מלאך הצנחנים".
לימים דבק בארדיטי הכינוי "המלאך בלבן", שבמקור היה שייך לאחות האנגלייה פלורנס נייטינגיל, בעת שהפעילה לראשונה בית חולים צבאי במלחמת קרים בשנים 1856-1853.
"הצלפים ראו אישה"
ארדיטי עצמה הגיעה עם הצנחנים לשער האריות, שם יצאה לעברה אישה ערבייה ובידה תינוק שותת דם. אסתר הוציאה ממנה את הילד כמעט בכוח, חבשה והשקתה אותו. "בוויה דולורוזה", סיפרה לימים, ראתה מנזר שעל צריחו התנוסס דגל לבן. "רצתי אליו; היו שם נזירים דוברי צרפתית שנעצו בי מבט עוין. מסרתי את הילד לידם ומיהרתי לרחוב כדי להתחבר אל הכוח..."
כעבור כמה דקות הדביקה ארדיטי את אחת מחוליות הצנחנים, שעימה הגיעה באותו יום להר הבית. לאחר ששבה לביתה עייפה ומותשת, בתום ארבע יממות, נטלה את שפופרת הטלפון והעבירה עשרות ד"שים של פצועים קל וקשה, שנרשמו על פתקים וקופסאות סיגריות, אל משפחות הצנחנים ברחבי הארץ.
במשך כמה ימים חיפשו מפקדי הצנחנים את ארדיטי; הם אף פנו לתקשורת במטרה לאתרה. בסופו של דבר דיווחה עליה חברתה המורה, וחשפה את זהותה. ילדיה זוכרים שבעקבות כך זרמו אל דירתם עשרות רבות של חיילים פצועים, חלקם חבושים ועל קביים, כדי לומר תודה לאמם.
"בחלק מהמקרים", מספרת נורית, "אמא היתה זו שסיפרה למשפחה השכולה על הרגעים האחרונים של יקירה, שאותו סעדה ובו טיפלה ברגעים האחרונים לחייו. היא אמרה להם באיזה שם הוא ביקש שיקראו לתינוק שעדיין לא נולד. אלה מראות שלא שוכחים, חוויות שנצרבו בנו".
נורית, בתה של ארדיטי
לנכדה, ניר, שתיעד את קורותיה והעלה אותם על הכתב, סיפרה ארדיטי בין היתר על השעות והימים לצד הצנחנים. "הייתי עם חלוק לבן של מד"א ומכאן דבק בי הכינוי, 'המלאך בלבן'", סיפרה, "בכל פעם הצטרפתי לחוליה שהתקדמה והגשתי עזרה ראשונה. אני בטוחה עד היום שהצלפים ראו שאני אישה, ולכן נמנעו מלפגוע בי. אתם יודעים כמה נפלו לידי?... הגעתי עם חוליה לאוגוסטה ויקטוריה, וראיתי את הצנחנים מתרגשים יחד ומצביעים על הר הבית. זה היה משהו מופלא. כולם התחילו להתפלל 'שמע ישראל'. היו שהוציאו טליתות. לא אשכח את זה, וגם לא את הרגעים הקשים..."
ארדיטי זכרה כי "...היה אחד נחמד, בלונדיני. פגיעה מצלף במצח. התכופפתי אליו. היה לו חיוך גדול על הפנים. אמרתי לו: 'יהיה בסדר'. אז הוא הראה לי סימן לשים יד בכיס של החולצה שלו. 'אתה רוצה משהו?' שאלתי. הוא הינהן. היה שם מברק, שבו נכתב: 'מזל טוב. היום נולד לך בן'. אלה דברים שלא שוכחים לעולם. כך הוא מת עם החיוך הגדול והמכתב ביד".
* * *
אני עצמי פגשתי את אסתר ארדיטי פעם אחת ויחידה בשנת 2001, בעת שאהוד ברק נשא ונתן על חלוקת ירושלים בקמפ דיוויד. מארגני עצרת "ירושלים אני נשבע" כינסו אז 350 אלף מפגינים מול חומות העיר העתיקה, ושילבו את ארדיטי ברשימת הדוברים. ארדיטי, שהיתה כבר חולה באותה עת, היתה נרגשת מאוד מהמעמד - מעין שבועת אמונים לירושלים. היא ראתה בעצם המשא ומתן על חלוקת העיר העתיקה והר הבית, סוג של כפיות טובה ובגידה בצנחנים ששיחררו את ירושלים. על אחד הקירות בביתה תלתה ארדיטי באותם ימים את מילות השיר "ירושלים של זהב", כשלצידן הקדשה מחברתה הטובה נעמי שמר.
כשאביטל שצ'רנסקי, דוברת אחרת באותו מעמד, תיארה את ירושלים כ"אישה אהובה שנשארה נאמנה לעם אלפי שנים", והכריזה: "אנו מכירי טובתך נאספים בצל חומותייך להודיע לך - לא שכחנו. לא נטשת אותנו ולא ננטוש אותך..." חיבקה אותה ארדיטי ללא אומר ודברים, כשדמעות בעיניה. כשחלתה, ביקשה מבני משפחתה כי בבוא יומה תיטמן באחוזת הקבר המשפחתית לצד הוריה ואחיה בבית העלמין היהודי בליבורנו. שנתיים אחר כך, במהלך ביקור משפחתי באיטליה, היא נפטרה ובני משפחתה מילאו את בקשתה האחרונה.
אחרי מותה של ארדיטי קראו על שמה את רחוב "המלאך בלבן", בשכונת אבו תור בירושלים, ואת מצפור הגשרים באתר גשר הישנה. גם באנדרטת "יד לאישה הלוחמת", שבאתר ניצנים הישנה, ארדיטי מונצחת - עם שלוש הנשים שנפלו בקרב ניצנים ודמויות מיתולוגיות דוגמת חנה סנש וברכה פולד. מי שיפשפש בארכיונים יגלה כמה שירים נשכחים שנחרזו לכבודה. נכדתה, תום, שירתה אף היא כחובשת צבאית. גם היא תופסת בכל הזדמנות את תיק העזרה הראשונה ורצה לעזור, ממש "כפי שסבתא היתה עושה".
עוד באתר ישראל היום: חיבוק מלא בעצב - מפגש מרגש של אמהות שכולות
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו