הכל התחיל לפני אי אלו שנים. אני לא זוכר כמה בדיוק, אבל סביב חמש שנים. הטלפון שלי במשרד צילצל ועל הקו היה מישהו שהציג את עצמו כחוקר מאוניברסיטת תל אביב. הוא ביקש בנימוס שאקדיש לו מעט זמן. הסכמתי, והאיש סיפר שהוא חוקר את ההיסטוריה של וירוסי מחשב, ובמסגרת זו, ככה הוא אמר, סיפרו לו על אירוע מסוים שממנו עולה שייתכן שאני הוא ממציא וירוס המחשב הראשון.
מה? אני? מה פתאום?
אבל האיש התעקש והסביר לי שלווירוס מחשב יש הגדרות, ומישהו ממחלקת המחשב של עיתון שבו עבדתי פעם, תיאר לו מקרה מסוים ואמר שכדאי לו לבדוק: ייתכן שזה היה וירוס המחשב הראשון בעולם, אם כי הכל תלוי איך מגדירים וירוס מחשב. הוא התחיל לחזור באוזניי על מה שסיפרו לו.
ואז נזכרתי.
* * *
הסיפור הבא כולו אמת. יש אנשים נוספים שנטלו בו חלק, כולם חיים, כך שניתן לבדוק את הפרטים. כן, בהחלט יכול להיות שאני המצאתי את הווירוס הראשון לציון.
זה קרה ממש בתחילת שנות התשעים. זמן קצר קודם לכן החלו העיתונים לעבור את תהליך המחשוב. בלונדון עובדים שרפו עיתונים, בארה"ב עובדי המסדרות שבתו, אבל בישראל המעבר היה יחסית חלק. על לפטופים עוד לא חלמו גם בסרטים, ומחשבי הפי־סי היו קוביות גדולות מדגמי איקס־טי ואיי־טי. המחשב של העיתון שבו עבדתי היה אולם גדול עם הרבה דיסקים ענקיים.
מסופי העריכה היו מדגם שנקרא "קויוטי". כמו החיה ההיא. תשאלו כל מי שעבד על מערכות ה"קויוטי" ועובד בעיתונים עד היום, ותקבלו תשובה שמעולם ועד עתה לא נוצר מחשב כל כך ידידותי לעיתונים ולהוצאה לאור כמו ה"קויוטי". הוא היה באמת יצירת מופת בתחומו. מאז, באגרסיביות שדחקה מערכות מחשוב נוספות, הפי־סי והחלונות הכניעו גם את ה"קויוטי".
באותם ימים האינטרנט רק החל את דרכו וכדי להתקשר מהמחשבים בבית היה צריך לנתק את הטלפון, לחבר כבל מהמחשב לשקע של קו הטלפון ולתת למחשב הוראה להתקשר.
הלאה. מערכת ה"קויוטי" כללה אפשרות להעברת הודעות בין המשתמשים. אם רציתי להודיע משהו למישהו, הייתי פותח את המערכת - היום היו קוראים לזה אפליקציה - ומייד היה נפתח חלון על המסך של מקבל ההודעה, עם מה שרציתי למסור לו. ניתן היה לשלוח הודעות גם למשתמשי המערכת בבית: ברגע שמישהו היה מתחבר דרך קו הטלפון למחשב שבעיתון, ההודעות שנשלחו אליו היו מייד קופצות לו על המסך.
עד כאן הרקע.
* * *
נעבור לסיפור. באחד מאותם ימים שודרה בקול ישראל תוכנית רדיו על קרב עין זחלתא במלחמת לבנון הראשונה. מאוד רציתי להשיג את ההקלטה של אותה תוכנית כיוון שאחי נפצע קשה באותו קרב (תודה לאל ולרופאים, הוא חזר לחיים). ביקשתי מהכתבת שכיסתה את רשות השידור, אילנה באום (היום סופרת מחוננת. אל תחמיצו את ספרה האחרון, "יקיצה מאוחרת"), והיא הבטיחה להשיג לי את הקלטת התוכנית. אבל איכשהו, מן הסתם בגלל עומס עבודה, היא שכחה. החלטתי שאדאג לה לתזכורת.
או־הו, ועוד איך דאגתי.
זה היה בלילה שבין חמישי לשישי. לפנות בוקר סיימנו את הכנת עמודי החדשות של סוף השבוע. כתבתי לבאום הודעה בנוסח, "לא לשכוח להשיג לגונן את ההקלטה". שלחתי לה. ידעתי שההודעה ממתינה לה בזיכרון של המחשב בעיתון וברגע שהיא תתחבר מהמחשב שלה בבית למחשב של העיתון, ההודעה תקפוץ לה על המסך.
ואז ישבתי רגע ואמרתי לעצמי, למה להסתפק בהודעה אחת? נשלח לה עוד אחת, בניסוח שונה. הכנתי עוד הודעה ושלחתי לה.
ואז הכנתי הודעה שלישית. וגם אותה שלחתי.
המתנתי רגע, וחשבתי לעצמי: אני הרי מכיר קצת את מערכת המחשב הזו ואיך היא עובדת, וגיליתי שאפשר לתת לה הוראה לקחת הודעה מסויימת, ולשכפל אותה. היום קוראים לזה לכתוב "סקריפט", כמה שורות תוכנה. אהבתי את נבכי התוכנה, ופעם גם למדתי קצת תכנות. נכנסתי לתוך המערכת, ונתתי הוראה לכל אחת משלוש ההודעות לשכפל את עצמה מדי חצי דקה.
ואז, בשעות הקטנות של הלילה, חייכתי לעצמי בשביעות רצון, לקחתי את הדברים שלי ונסעתי הביתה. כל הדרך על כביש החוף שרקתי לעצמי. חיכה לי סוף שבוע רגוע.
* * *
בשבת, עוד לפני מוצ"ש, הגיעו לעיתון העובדים הראשונים ומייד גילו שכל מערכות המחשבים משותקות. אי אפשר היה להוציא את העיתון. אנשי יחידת המחשב הוזעקו למערכת וניסו להבין מה קרה שם. נדרשו להם כמה שעות ואז המומחים הצליחו לגלות שזיכרון המחשב נסתם במהלך השישי־שבת בהודעות ששלחתי לבאום.
המתכנתים גילו שמהרגע שנתתי הוראה לכל הודעה לשכפל את עצמה, גם ההודעה המשוכפלת כללה את ההוראה, ולכן גם היא שיכפלה את עצמה. וכך (בתהליך שמזכיר למי שמכיר את החידה עם גרגירי החיטה על לוח השחמט), נוצרו מיליארדי הודעות שסתמו את הזיכרון של המחשב, וגם כל אחת מהן שיכפלה את עצמה, וכך הלאה עד שלא נותר למחשב אפילו ביט אחד של זיכרון - והוא קרס.
המתכנתים שרפו שעות עד שהצליחו להבין מה קרה ולהשמיד את כל ההודעות. העיתון יצא באיחור (אבל לנקודות החלוקה הגיע בזמן). אותי דווקא לא הענישו. מישהו למעלה החליט שגילוי הפירצה שאיפשרה לי לעשות את מה שעשיתי, כיפר על הנזק (כיוון שבסופו של דבר העיתון הופיע, הנזק הסתכם בעצבים הרופפים של המתכנתים).
* * *
יומיים אחר כך, כאשר עדיין חששתי ממה שיעשו לי, ניסיתי לגשש עם חבר מיחידת המחשב. אבל למרבה ההפתעה הוא גילה שאצלם שוררת דווקא עליצות. הסיבה: מערכת המחשוב כולל התוכנה היתה אמריקנית. היא עבדה בעיתונים רבים בארה"ב ללא פגם. דווקא חיפשו באגים, אבל המערכת נחשבה למושלמת. והנה, דווקא בישראל מצאו אצלה באג. מול האמריקנים, אמר לי החבר, אנשי המחשב הציגו כאילו הם עצמם גילו את הבאג. לקחו לי את הקרדיט, אבל לא היה לי אכפת. אחר כך הוציאו מכתב שאמנם הזהיר אותי לא לעשות את זה שוב, אבל הוציא אותי בלי שום עונש.
סיפרתי לחוקר מאוניברסיטת תל אביב את כל הסיפור. הוא אמר לי שזה תואם את המידע שנמסר לו קודם לכן.
שאלתי אותו: אז אתה רוצה לומר לי שבלי להתכוון כתבתי את וירוס המחשבים הראשון?
"יכול להיות", הוא ענה, "אתה מתחרה על המקום הראשון עם עוד מישהו".
עם מי, שאלתי.
החוקר ענה: "יש אחד שעבד ביחידת מחשב של בית חולים שהוציאה בכל בוקר דו"ח על מצב החולים. הוא היה סטודנט שעבד מטעם חברה קבלנית ולא סבל את מנכ"ל החברה. כשהמנכ"ל גילה את זה, הוא פיטר את הבחור. האחרון החליט לנקום. ביום העבודה האחרון שלו, הוא יצר במחשב הוראה שבכל פעם שהדפיסו דו"חות - והיו מוציאים עשרות דו"חות בכל יום - בראש כל אחד מהם הופיע שמו של המנכ"ל ומייד אחריו המילה 'חלאה' (זו היתה מילה אחרת, גסה יותר. זה הפרט היחיד ששיניתי בסיפור). כדי לבטל את הפקודה הזו, היה צריך להוציא את כל התוכנית של מערכת ההפעלה בספרות הקסא־דצימליות ולעבור על הכל עד שנמצא הקוד להוראה. נדרש לכמה מתכנתים חודש למצוא בזיכרון של המחשב את ההוראה ולבטל אותה. הבחור הזה הוא המתחרה שלך על הווירוס הראשון בעולם".
שאלתי את החוקר: איפה בעולם זה קרה?
החוקר ענה לי: "מה חשבת לעצמך? ברור שבישראל".
מאז לא שמעתי מהחוקר ההוא. מצד אחד הוא השאיר אותי במתח: עד היום אין לי מושג אם אני במקום הראשון או השני. מצד שני, מה זה חשוב? העיקר שהמקום הראשון הוא ישראלי. בכל מקרה הגביע הוא שלנו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו