"נולדתי אל תוך השכול. גם כשלא רציתי לדעת על אבי - היו מספרים לי, מראים אלבומי משפחה ואומרים עד כמה אנחנו דומים. השם שלי היה כמעט הדבר היחיד שקישר בינינו, וכמובן גם אמא. הייתי ילד שמח עם המון הומור, שידע להסוות את הזיוף מבפנים. ילד שמנסה לעשות הכל כדי להתנער מהגדרת היתום האולטימטיבי, זה שיושב תמיד בשורות הראשונות בכל טקסי הזיכרון הרשמיים, בחולצה יפה, לבנה. הרגשתי רחמים על אמא ועל סבא שהם עמוק בשכול, רק את עצמי לא הצלחתי וגם לא רציתי לראות כיתום. היום, כשאני גדול בשש שנים מאבי המת, אני מסוגל ללמוד אותו, לשאול את השאלות".
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
אביחי פז־גרינוולד (31), מוסיקאי מהיישוב בית חגי, מעולם לא הכיר את אביו. אמו, לביאה, היתה בחודש השלישי להריונה כאשר הודיעו לה שבעלה, אברהם־חיים גרינוולד, נשרף למוות כשהוא לכוד בתוך הטנק שבו נהג ביום השלישי למלחמת שלום הגליל, והוא רק בן 25. כשנולד נקרא על שם האב.
אבל אברהם־חיים זכה להנצחה גם מצד חבר ילדותו, הרב דוד פוטש־כהן. שלושה ימים לפני הולדת אביחי נולדה לדוד בת והוא החליט לקרוא לה אביטל, על שם חברו הטוב. המעגל נסגר כאשר 21 שנה מאוחר יותר נישאו אביטל ואביחי וכיום חובקים שניהם את בתם החמישית שנולדה לאחרונה.
"מאז שאני זוכרת את עצמי, תמיד ידעתי על שם מי אני נקראת", מספרת אביטל, "לפעמים הידיעה שאני על שם הרוג מלחמה, שקיפח חייו בגיל 25, הציקה לי. לא רציתי לגדול בצל כאב ושכול. מצד שני, היתה בי תחושת גאווה שאני נושאת שמו של אדם שהיה ברור לכולם שנועד לגדולות. ידעתי שאבא היה החבר הכי טוב של אברהם־חיים, גדלנו על סיפורי הגבורה שלו, על המשמעות שהיתה לו עבור הוריי, על החשיבות עבורם שבתם תישא את שמו. לא אחת, שמעתי אותם, בצמתים המרכזיים בחיינו עם דמעות בעיניים אומרים שהלוואי שאבי־חיים היה פה לייעץ. זו הסיבה שאבא אוהב את אביחי. מגונן עליו כאילו היה הבן הנוסף שלו".
אביה של אביטל, הרב דוד פוטש־כהן המתגורר בקריית ארבע, מספר שהכיר את אברהם־חיים כשנכנס לכיתה ו' בישיבה תיכונית בירושלים. אחר כך התגייסו יחד לשריון ושירתו יחד במלחמת לבנון. על הפגישה האחרונה סיפר: "זה היה במופע של הגבעטרון בבנייני האומה בירושלים. הערצנו אותם. אבי־חיים סחב אותי לשם, לעולם לא אשכח איך רקדנו באקסטזה את 'ים השיבולים'. בשלב מסוים הוא נעמד אל מול הבמה, על כיסא פלסטיק, וניצח על הלהקה. שבוע לאחר מכן יצאנו למשימה שהוא מעולם לא חזר ממנה".
זוגיות שמכוונת מלמעלה
שנתיים וחצי מלאו לאביחי כאשר ד"ר יעקב פז, אביו החורג, נכנס אל תוך חייו. אמו, שהתאלמנה כבר בגיל 28, עשתה הכל כדי להעניק חיים יציבים ומלאי אהבה לבנה ולששת ילדיה המשותפים עם פז. "החתונה היתה שלב קריטי עבורי", הוא משחזר, "חיפשתי את אבא שילווה ויוביל אותי, למרות שהיה לי את יעקב שמאוד אהבתי. באותה התקופה גם היה לי חשוב להוסיף את שם המשפחה גרינוולד לצד השם פז שהיה לי. גם העובדה שאשתי קרויה על שם אבי המת הוסיפה לכאב ולגעגוע הענק שנפער בי פתאום. פתאום גיליתי שבחוסר הזה ובגעגוע יש הרבה מקום לאופטימיות, לחיים חדשים, לשמחה, להמשכיות של בחירה בחיים, וזו גם הסיבה שלא רציתי לנגן שירים עצובים בדיסק שלי. שם, כמו בחיי, יש המון מקום לאופטימיות ולתקווה. גם השיר על אבא שלי, שנקרא 'שנים', מדבר על געגועים, על חיפוש גיבור שמעולם לא פגשתי בו ועל אהבה. שום מילה על ייאוש".
על השכול, כמו על הרבה דברים, מגיב אביחי בהרבה הומור שנון ובהרבה קסם: "עד היום אני צוחק ואומר שאת החתונה של ההורים שלי אני עדיין זוכר. במעומעם אמנם, אבל זוכר. אני זוכר את תחושת השמחה שהיתה בי כשגם לי היה מישהו בבית לקרוא לו 'אבא'. יעקב הוא זה שהרים אותי על הכתפיים לראשונה, כבנו, הוא זה שחיבק אותי, שיחק איתי. הוא ליווה אותי בכל שלבי החיים ואני אוהב אותו על כך. לא היה לי אבא אחר מלבדו. לתוך המציאות הזו נולדתי, כל מחשבה על אבא אחר היתה בדמיון דרך הצילומים והסיפורים המשפחתיים. כך למדתי להכיר את האבא האמיץ והגיבור ששירת בשריון, וגם דרך האזכרות הממלכתיות פעם בשנה, שם היינו פוגשים את האנשים והחברים שהיו אומרים: 'וואו, איך אתה דומה לאבא שלך'".
על הרומן עם אביטל מספר אביחי: "את אביטל הכרתי מהאזכרות בבית העלמין וגם אז כמעט לא היינו מדברים. היא זו שיזמה, וכשהתחתנו הרצנו הרבה בדיחות על זה שאנחנו יחד למרות המיתוס ולא בגלל". ואביטל נזכרת: "תמיד ידעתי שאביחי קיים. אני טיפוס מאוד מתלבט. אבל לגבי אביחי, זה היה ברור כל הזמן שהוא האיש שלי לכל החיים. זה היה בגיל 20 וחצי כאשר הפכנו לזוג". ארבעה חודשים לאחר מכן נישאו השניים. "זה משהו שמכוון מלמעלה", הם מאשרים יחד.
בחתונה הזו, אומר אביחי, לא נשארה עין אחת יבשה: "באותו הערב הרגשתי פיזית שאבא שלי נוכח איתנו, שהוא מלווה אותי מלמעלה, מרוצה. אין לי ספק שבסיפור האהבה הזה לאבא היתה נגיעה בכמה מהלכים. אחרת, איך אפשר להסביר את זה?"
עם הבאת הילדים לעולם, תם סיפור השמות לזיכרון. בהחלטה עקרונית הסכימו בני הזוג שלכל ילדיהם יהיו שמות שמחים של חיים, וכך נולדו רוני־טובה בת 9 ורבע, אור חיים בן 7, הלל מנחם בן 5, ינון מרדכי בן 3 שנים וחודשיים, וטליה ציון בת השבועיים.
בשנים האחרונות, חמיו של אביחי יצאו עימו בהופעה משותפת, שבה הם שרים משירי הרב קרליבך, וגם שירים אותנטיים שלו ומספרים סיפורים, ובהם גם על האב המנוח. אביחי: "השירים הם ניסיון לתת תקווה ואופטימיות לאנשים, השראה. להראות שבדרכי השגחה גם מהשכול הגדול הזה יצאו אהבה יפה ודברים מופלאים ומיוחדים, ואנחנו הדוגמה החיה לכך. צריך רק תקווה, אהבה ואמונה".
עוד באתר ישראל היום: חיבוק מלא בעצב - מפגש מרגש של אימהות שכולות
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו