"אני לא בוכה עם דמעות": פרס שלא הכרתם

אבא

אני אבא שתמיד אהב את הילדים, ללא שום העמדת פנים. האהבה אליהם תמיד היתה עמוקה, כנה ומתמידה. הערכתי שכושרה של סוניה לחנך את הילדים עולה על כושרי, והיא העניקה להם תכונות יוצאות מהכלל. אני גאה בילדים שלי. אני מרגיש שדמה של סוניה זורם בדמם.

בילדותם לא הייתי נוכח פיזית הרבה, אבל גם אי נוכחות היא נוכחות. מפני שהם ידעו שהייתי נוכח במקום אחר. הם ידעו שאני משרת את המדינה ואת הביטחון. הם לא היו רוצים אבא שכל עניינו הוא לעשות לביתו, שהוא מונע מאגואיזם קטן. לא שמעתי מהם עד היום הזה ולו תלונה אחת על האבא שהייתי.

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

כל אחד מילדיי בחר דרך שונה בחיים. חמי, הצעיר, דומה לי במיוחד ואוהב עשייה בקנה מידה גדול. הגודל אף פעם לא הפחיד את שנינו. אמנם כשעושים בגדול, שוגים בגדול. אבל כשלא עושים בגדול ושוגים בקטן, זה יותר גרוע.

אבא שלי, יצחק, היה איש מלא אנרגיה. אני חושב שאת החריצות ירשתי ממנו. והוא תמיד היה במצב רוח טוב. מין אופי כזה. גם דוד בן־גוריון היה סוג של אבא עבורי, ויותר מזה, מורה גדול. הוא היה דוגמה לאדם שגם חייו הפרטיים הוקדשו לשירות המדינה. כל משפחתו ידעה שחייו קודש למדינה.

אני עובר על ניירות מהעבר ורואה כמה בן־גוריון הגן עלי תמיד מול כולם. אני הייתי מושא להתקפות. כל מי שהיתה לו ביקורת על בן־גוריון, קודם כל תקף אותי.

כל הנהגת מפא"י הוותיקה התנגדה לכך שהוא משתף ומקדם אותי. חשבו שאנחנו, הצעירים, מתכוונים למרוד ולזרוק את הזקנים. אנשים תמיד מחפשים הצדקה אגואיסטית, ולא מאמינים שבאמת ישנם אלה שרוצים לשרת את המדינה.

אגו

אני מאמין שהרצון שלי לשרת את זולתי ואת עמי עולה על נטיית הלב להגן על עצמי ולקדם את עצמי. מגיל צעיר חשבתי שהעיקר בחיים זה לא מה להיות, אלא מה לעשות. כי אין דבר כזה תפקיד, יש שליחות. התפקיד לא מעניין אותי.

נשיא המדינה שמעון פרס. "אין זיקנה, יש גילאים שונים. הגיל המבוגר מעניק סוג מסוים של חופש". צילום: זיו קורן

את הדברים הכי משמעותיים וגדולים בחיי עשיתי כשהחזקתי בתארים היותר קטנים - סגן שר הביטחון או מנכ"ל משרד הביטחון. פחות עניין אותי בחיים אם אהיה מספר 1 או מספר 2. הגעתי למסקנה שכדי לקדם מטרות עדיף שאהיה שני ולא ראשון, כי אחרת אבזבז את כל חיי במלחמה עם זה שמתעקש להיות ראשון, במקום לגייס אותו שנלך יחד.

אהבה מאוחרת

סוניה היתה אהבתי הראשונה, אהבה שנמשכה עד היום האחרון לחייה. זאת גם היתה אהבתי המשמעותית היחידה. לכל גיל תמצית אחרת. יש גיל שהאהבה מתפשטת על פני כל בני המשפחה ופחות מרוכזת באדם אחד. בגיל צעיר יש תמצית לזוגיות, וזוגיות היא דבר תובעני, שהרבה פעמים לא מחזיק מעמד. כי היא לא בנויה רק על אהבה, אלא גם על אי הבנה. הבעל פוגע באישה בלי כוונה, והאישה מרוגזת על בעלה בגלל שהוא טמבל ולא מבין דברים אלמנטריים. אני אומר בהלצה, שכל אישה נולדת כמו אם, וכל גבר מת כמו תינוק, בלי שהוא אפילו מתחיל להבין את העסק עד הסוף.

אוסלו

יש שטבעו את הכינוי "פושעי אוסלו". הם טועים. תארי לך שלא היה אוסלו, וכל הפלשתינים היו נשארים תחת ארגון טרור. היה יותר טוב? אני הצעתי את הסכם לונדון ב־1987, שלפיו הפלשתינים יהיו תחת שלטון ירדן, וזה לא צלח. כולם אומרים עד היום שזה הפספוס ההיסטורי הגדול ביותר. אבל מרגע שהחמצנו את האופציה הירדנית, לא היתה ברירה אחרת אלא להגיע להסכמה. האלטרנטיבה האחרת היתה לחיות על החרב. אוסלו עדיין תקף, ועובדה שאף ממשלה לא ביטלה אותו. מבקרים אותו - אבל לא מבטלים.

אוסלו זה גם המקום שבו יצחק רבין ואנוכי קיבלנו פרס נובל לשלום. כשביקרתי עכשיו בסין דובר על כך שהעם היהודי הקטן קיבל יותר מ־20 אחוזים מכלל פרסי הנובל, והעם הסיני, הגדול בתבל, זכה רק בשניים.

אריאל זילבר

הוא שר את שיריו, שאני לא מוכרח לאהוב אותם. לא אכפת לי שיש כאלה שמעריצים אותו, זה לא מחייב אותי להעריץ אותו. כנשיא אמרתי לא פעם, שלא תינתן מחילה לרוצח יגאל עמיר. הוא גם עבר על הדיבר הכי חשוב, הוא גם רצח ראש ממשלה בישראל, וגם פגע פגיעה קשה בערכי הדמוקרטיה. יש לי עמדה ברורה בנושא הזה: יגאל עמיר צריך להינמק בכלא עד יומו האחרון. כך שעם כל הכבוד לאריאל זילבר, אם הוא קורא לחנינה של יגאל עמיר, הוא לא מכבד את התורה. משום שבתורה כתוב "אל תרצח". לא כתוב "תרצח ותקבל חנינה".

בילויים

כשהייתי מאוד צעיר והלכתי לים, היו לי כפכפי אצבע. עכשיו יש לי רק נעלי בית ואני לא מגיע לים. לא הייתי בים מאז שהילדים היו קטנים. כשהם כבר יכלו לשחות בעצמם, אני הפסקתי להגיע לשם. לרשות כל אדם עומדים 60 רגעים בדקה, ואני תמיד חשבתי שזה בזבוז זמן ללכת על שפת הים עם הכלב, כמו שזה בזבוז זמן לנוח. לא מעניין אותי.

פרס (משמאל) עם דוד בן־גוריון. "בן־גוריון היה סוג של אבא עבורי, ויותר מזה, מורה גדול". צילום: לע"מ

יותר מעניין אותי לעסוק בדברים שגדולים ממני. אני גם לא הולך למספרות ולמכוני כושר ולאירועים סתמיים, אלא מקפיד לעשות דברים משמעותיים בזמן שיש לי.

את רוב חיי אני מעביר בחליפה ועניבה. אני כבר לא סופר כמה עניבות יש לי. אמנם, אני מנסה לברוח מהלבוש הזה כמה שיותר, אבל זה כמעט בלתי אפשרי. מה שהורג את החיים הוא צילומים לטלוויזיה. שם אין ברירה, חייבים לחנוק את צווארך בעניבה. 

דמעות

אני לא בוכה עם דמעות, זה עניין של שליטה עצמית. אני לא רוצה שיראו בחוץ מה שמתרחש בפנים, בתוך ליבי.

זה לא אומר שאני לא בוכה בלב. אני רק מעדיף שהדמעות יישארו בעומק הנשמה שלי, ולא בגובה העיניים. הפעם האחרונה שבכיתי בלב היתה כשאמנון ליפקין שחק הלך מאיתנו. הוא צילצל אלי ימים ספורים לפני מותו, כדי להיפרד. ניהלנו שיחה ארוכה, ושנינו ידענו שזאת הפעם האחרונה שאנחנו משוחחים. זאת היתה שיחה מאוד מרגשת, ולכל אורכה בכיתי בלב.

הפעם היחידה שאני זוכר שדמעתי היתה במהלך מבצע אנטבה. הייתי אז שר הביטחון, ישבתי במשרד עם כל אנשי המטה הכללי והמתנו במתח לשמוע איך מתקדם המבצע. כשהרמטכ"ל מוטה גור עידכן אותנו שלוחם אחד נהרג והבנתי שמדובר ביוני נתניהו, הדמעות החלו לזלוג. את יוני מאוד אהבתי.

זיקנה

אין זיקנה. יש גילאים שונים, ולכל גיל תוספות שונות, חלקן קשות וחלקן מועילות. אני יודע שלהתבגר זאת דרך הטבע, ואין בי טענות או כעסים. מבחינה מסוימת אני מרגיש שלא הזדקנתי, כי הראש שלי נמצא במחר.

אני חושב שגיל מבוגר מעניק סוג מסוים של חופש ואופטימיות, ומאפשר להשתחרר מהמטען ההיסטורי. הגיל מאפשר לי הרבה יותר לחלום, לשאוף, לדמיין ולקוות.

תראי, יש לי משקפיים רק לקריאה, וחוץ מזה אני לא מרכיב משקפיים. מסתדר בלי זה. בלאו הכי אני לא רואה מה אני מפסיד. וגם בטשטוש יש יופי. כשאתה רואה את הכל יותר מדי בבירור, אתה נחשף לפרטים שמעיקים עליך.

בהלוויית רבין ב-1995. צילום: משה שי

אני לא מנהל חשבונות ולא סופר את השנים שלי. עכשיו השעה היא 7 בערב. קמתי היום, כמו בכל יום, ב־4 בבוקר. קראתי ועבדתי, יצאתי לסיור ממושך במתקן צבאי, ב־15:30 חזרתי למשרד והמשכתי לעבוד. אני אלך עכשיו לאכול ארוחת ערב קלה ואמשיך לעבוד ולקרוא עד 11 בלילה, לכל הפחות.

אני עובד הרבה מאוד. יוצא לסיורים פעמיים־שלוש בשבוע. טס לחו"ל כל שלושה חודשים. עכשיו חזרתי משלושה ימים בסין. טסנו במשך 11 שעות, ושעתיים אחרי הנחיתה, התחילה העבודה. אנשים מאוד מפנקים את עצמם ומרחמים על עצמם כשהם צריכים לעבוד קשה, אבל אני מוצא שאין תענוג גדול יותר מזה. הרבה יותר קשה לי לנוח.

חברים

לחברים שלא בהקשר של עבודה אין לי זמן ואין לי יכולת. כשהייתי מאוד צעיר, בגיל 16 או 20, היה לי זמן לחברים. היינו יוצאים יחד לתיאטרון, לקולנוע. את זה אני לא יכול לעשות. חברים נוהגים להתאסף בימי שישי, לאכול, לרכל, דברים כאלה. לי אין פנאי לזה, יש לי מחסור כרוני בזמן. חוץ מזה, רבים מבני גילי כבר אינם בחיים, ואני שקוע בעולם אחר משל היתר.

המנהיגים הפכו לחברים אישיים שלי. קנצלרית גרמניה, אנגלה מרקל; נשיא איטליה, ג'ורג'ו נפוליטנו; נשיא צרפת, פרנסואה הולנד. כולם חבריי. יש מנהיגים שאומרים עלי דברים מדהימים, כמו ביל קלינטון, ברק אובאמה וולדימיר פוטין. לפני שנה, בביקור שלי ברוסיה, ישבתי עם פוטין שש שעות, בארבע עיניים. רק מתרגם היה איתנו. אני יודע שהוא מעורר חשש בישראל, אבל יש לי איתו יחסים מצוינים.

נשיא צרפת, פרנסואה מיטראן, היה חבר אישי קרוב. בכל פעם שהייתי מגיע לצרפת הוא היה מזמין אותי לאכול איתו ארוחת בוקר או צהריים אצלו בבית. יום אחד הגעתי לארוחה, ואני רואה מיטראן שונה, רך, שמבקש ממני ללכת לטייל איתו קצת בגינה ולפטפט. רק אחר כך הרופא האישי שלו סיפר לי שיומיים לפני כן הוא עבר בדיקה וגילו שיש לו סרטן, והוא צריך לעבור ניתוח מייד. מיטראן אמר לו: "זה חייב להידחות, כי מחרתיים קבעתי פגישה עם שמעון. נחכה עם הניתוח לאחרי הפגישה". כמה חברים כאלה יש לךְ? 

טבעונות

אני לא חושב שאפשר לקיים את העולם בלי שרשרת המזון, וזה כולל גם את החי וגם את הצומח. אני לא טבעוני ואני לא צמחוני, אני אוכל הכל, אבל במידה. זאת התמצית, לא לאכול יותר מדי.

אני עולה על המשקל בכל בוקר ובוקר. אם אני נוכח לראות שעליתי חצי קילו, אני ממעיט באכילה עד שאני יורד בחזרה. מורה הדרך שלי הם המאזניים. כבר הרבה שנים אני שוקל פחות מ־72 ק"ג. ואני משתדל שיהיו לי רזרבות, כלומר, לשקול פחות מהמשקל הזה. הבוקר, למשל, משקלי היה 71.3 ק"ג. כשהייתי צעיר מאוד הגעתי למשקל של 100 ק"ג, אבל מעולם לא הייתי איש שמן. כבר שלושים שנה אני פותח את היום בשתיית כוס קטנה של מיץ לימון סחוט טבעי, ללא כל תוספות. זה מקל את העיכול לכל היום ומנקה את הגוף. חוץ מזה, אני אוהב בעיקר פירות וירקות, שבארץ הם מופלאים, ודג או עוף. זה מספיק לי. אני לא צריך מאסטר שף.

בענייני תזונה, כל הצוות בבית הנשיא ער וקפדן. אין מאכלים שמנים, כמעט אין סוכר, אין הגזמה בכמויות. מקינוחים אני נמנע, ולא גונב פינות. החטא שלי, לעיתים, הוא גלידת סורבה.

טלוויזיה

אני כבר לא כל כך מסתכל על טלוויזיות. אני צופה בחדשות, אבל מה זה חדשות? אונס, רצח, אלימות. לא תכנים חיוביים, כמו שאני מעדיף.

אני הכי אוהב לקרוא, בייחוד בחדר העבודה שלי בבית הנשיא, שליד חדר השינה. שורר בו שקט מוחלט, ודרך החלון נושב אוויר ירושלמי צלול ונהדר. כשאני קורא, אני מדמיין ואני חופשי. בטלוויזיה ובקולנוע מחליטים בשבילי הכל, ופתאום שמים לי איזה תרח זקן בתור גיבור, במקום הגיבור שאני הייתי רוצה לדמיין. אני רוצה לצייר בליבי את הגיבורים. קריאה היא דיאלוג של אדם עם עצמו, בלי לתת דין וחשבון לאף אחד.

קראתי לאחרונה את הביוגרפיה של נתן אלתרמן, שהיה ידידי בלב ובנפש. ביוגרפיה מדויקת, שמראה את אלתרמן על כל גדולתו, אכזבותיו, הצער שנגרם לו והווירטואוזיות שהיתה בו. דן לאור, המחבר, כתב לי בהקדשה: לשמעון, שאהב את אלתרמן ואלתרמן אהב אותו.

לאחרונה קראתי גם את המהדורה האנגלית של ספרם האחרון של עמוס עוז ופניה עוז זלצברגר, "יהודים ומילים", כי היא יצאה לפני המהדורה העברית. עמוס בדרך כלל שולח לי את ספריו, אנחנו ידידים טובים.

ילדי ישראל

ילדים הם הדבר הכי אהוב עלי במדינה. המדינה נולדת מחדש עם כל תינוק שנולד. הילד הישראלי היום יותר חזק פיזית, יותר מעודכן אינטלקטואלית, הוא ישיר, לא מצטדק, פחות מתחבא ומתרץ. הפנים שלו פתוחות לעולם. אני לחלוטין לא חושב שהילדים של היום פחות טובים ומוצלחים מפעם. להפך, הדור של היום הרבה יותר טוב, ומי שחושב את ההפך - אני פשוט לא מבין מה צובט אותו. אלה הם אנשים קצת לא מפרגנים.

המשפחה הגרעינית שלי מונה ארבעה דורות. משלושת ילדיי יש לי שמונה נכדים וארבעה נינים. את ליל הסדר חגגנו יחד בבית הנשיא, ואני התבוננתי בכולם, שאני מאוד אוהב, וראיתי שהנינים הם המוצלחים ביותר. זה מה ששימח את ליבי, שהדור הולך ומשתדרג.

מזרח תיכון חדש

הוא יגיע, זה רק לוקח יותר זמן. אין פה סטופר, והמחוגים אינם נראים. יש תהליכים שדורשים זמן רב.

מה שקרה במזרח התיכון בשנים האחרונות זה רק פסק זמן. המצב עכשיו מאוד נזיל. הטרור מפרק רבות ממדינות ערב, וכבר ברור שאין מנוס ממזרח תיכון חדש, משום שיש עולם חדש, ואי אפשר לחיות זמן רב מחוצה לו. העולם החדש בנוי על המדע, שבו אין גבולות, אין מרחקים, אין כללים קבועים. יש חדשנות, הפתעה וגילויים.

כשאני מסתכל על מה שקורה, אני נשאר אופטימי ובטוח. 60 אחוזים מהערבים הם למטה מגיל 25, ואני משוכנע שכמעט אף אחד מהם לא יהיה דומה לערבים בני ה־70 וה־80. כך זה בכל העולם.

באופן כללי אני מאוד אופטימי. מי שמתרוקנת לו הסוללה, מוזמן לגשת אלי כדי שאני אטעין אותה מחדש בכוחות חיוביים.

מנהיגוּת

אין עוד צורך במנהיגים גדולים, במובן של המנהיגות הקודמת, המצ'ואיסטית, כשקם מנהיג ואומר: "אני גדול ואני חזק", ואומרים לו, בסדר, קודם כל תגמור את האינפלציה, תצמצם את הפער החברתי ותמגר את הטרור. והוא מסכן, אין לו תשובות, והעיתונות מבקרת אותו מדי יום. אם יעשה שגיאה, ירצחו אותו נפש. אז מה הוא עושה? הוא מנסה לעשות כותרות, רץ למסך של הטלוויזיה או האינטרנט.

אבל המסך יודע לבחור שחקנים, לא מנהיגים. והרבה מאוד מהמנהיגים בעולם היום כבשו את לב הקהל דרך המסך. אני מספר בהקשר הזה את הסיפור על הבחור הצעיר שהתאהב באופן מטורף בנערה, בכל יום כתב לה מכתב אהבה, והתוצאה היתה שהיא התחתנה עם הדוור. אם אתה רוצה להיות מנהיג - שרֵת את האנשים, סמוך על הרצון הטוב. אחרת העם שלך יברח עם הדוור.

בימינו גם למנהיגים וגם לממשלות יש פחות משמעות. הממשלות הלאומיות מאוד נחלשו, כי הן מנסות לחיות מכוח, בלי שיהיה להן באמת כוח. לעומתן, החברות הגלובליות מאוד התחזקו, כי הן חיות ממוצרים טובים ומיחסים טובים. אין להן צבא, ממשלה או משטרה, וזה דבר חיובי, כי חברה לא יכולה להיות גזענית ולא יכולה להיות לאומנית. מי שקובעים את כוחה של חברה גלובלית הם אנשים אינדיבידואליים, שמצביעים בכל יום בכוחם הצרכני. אם היא תנהג לא כשורה, הם יוקיעו אותה. 

נשים

נשים הן המין החזק. אני מאוד מעריך נשים, אבל בסדר הפוך מגברים אחרים. אני מעריך באישה קודם כל את האדם, ורק אחר כך את האישה. לנשים יש יתרון גדול על פני הגברים, כי הן יוצרות, הן יולדות ילדים. ומי שיולד ילדים לומד ויודע דברים שאנחנו הגברים לעולם לא נבין.

אישה מבינה את הזולת יותר טוב מהגבר. אישה יכולה לשאת יותר סבל מהגבר, ושלא יאמרו לך אחרת. גברים מתעצבנים, אין להם סבלנות, הם כל הזמן ממוקדים בכאן ובעכשיו. אישה יודעת שלצורך יצירה משמעותית נדרשים סבלנות ואורך רוח.

עם סוניה ב־1945. "סוניה היתה קשה להשגה, ואני עבדתי עבודת פרך כדי לגרום לה להתייחס אלי"

רוב העובדים איתי בבית הנשיא הם נשים, והרווח מכך הוא עצום. הן עושות את עבודתן באופן אכפתי, וזה מעניק ללשכה הזאת שם יוצא מהכלל. והן גם כל הזמן מכוונות אותי ותובעות ממני התנהגות מסוימת, ואני מקשיב להן, כי אני יודע שהן אוהבות אותי. גם אין לי ברירה, זאת חבורה של לביאות שיודעות בדיוק מה הן עושות, והן שומרות עלי. 

נשיקה ראשונה

בגיל 15, עם סוניה. זה לא היה פשוט, סוניה היתה קשה להשגה, ואני עבדתי עבודת פרך כדי לגרום לה להתייחס אלי. הייתי בהגנה, בבן שמן, ובכל לילה ישבתי במוצב, שהיה ליד בית הוריה. שם ראיתי אותה תמיד: יחפה, עם הצמה הקלועה, מכסחת את הדשא. הוקסמתי ממנה.

אבל היא לא התרשמה ממני. עשיתי כמיטב יכולתי לנסות להיפגש איתה ולהרשים אותה. הקראתי לה שירים, אפילו הקראתי לה פרקים מקארל מרקס, ושום דבר לא הועיל לי. עד שיום אחד ביקשתי שתלווה אותי להשקות את שדה המלפפונים הצעירים. למלפפונים צעירים יש ריח של בושם, וסוניה מאוד אהבה את הטבע. יכול להיות שזה מה ששבר אותה. שם היא שיתפה פעולה עם חיזוריי.

פופולריות

יותר קשה לי להסביר מדוע לא הייתי פופולרי שנים רבות, מאשר מדוע אני כן פופולרי בשנים האחרונות. אני לא יודע מה רצו מחיי. כל חיי עשיתי עבודה בלי כותרות, בלי יוהרה, בלי יומרה, ואמרו שהכל פנטזיה. לא האמינו.

רק בעשור או שניים האחרונים מדברים על הכור בדימונה, על אנטבה, על התעשייה האווירית. אני חושב שקיבלתי עשרות החלטות, אולי יותר, שהיו יוצאות דופן, גדולות ונועזות, וכמעט כולן נעשו בשקט ולא זכו לפרסום בזמן אמת. ואם הן זכו לפרסום, הוא היה שלילי.

על התעשייה האווירית אמרו שזה פיל לבן. על הכור בדימונה אמרו שמדינה קטנה כמונו לא תוכל להתמודד עם דבר כזה. כל המומחים, כל מי שהבין בזה, אמר שהקמת כור תהיה בלתי אפשרית. כשהתחלנו לצאת מהאינפלציה בשנות השמונים, כולם אמרו שזה לא יצליח, זה לא יקרה. וגם על השלום אמרו שהוא לא יקרה. שאי אפשר לעשות כלום עם הפלשתינים, וגם לא עם ירדן. והנה, הגענו להסכמים.

ניסו כל החיים להסביר שאני לא נקי לגמרי. לאורך עשרות שנים הדביקו לי תכונות שאין לי. כמו, למשל, שאני עושה את כל מה שאני עושה תוך כדי עיסוק מתמיד בתככים. והיו שקרים שזעקו לשמיים: שאמי ערבייה, שאני חי בפנטהאוז מפואר, שאני מת על הפוליטיקה. ואף אחד לא קם והכחיש עבורי. זה היה לי קשה, כמובן. צריך שריון חזק, אבל החלטתי שאני מחליט מי מעליב אותי.

ומה זה מת על פוליטיקה? הפוליטיקה עבורי היא הרבה יותר עמוקה מאיך שהיא נקראת ומאיך שהיא נראית על פני השטח. היא הרבה יותר נקייה ומשמעותית. 

אחד הדברים שהכי מרתקים אותי הוא לראות שאני אחד האנשים הכי פופולריים בעולם. אני רואה את זה בכל יום ובכל מקום, ואני לא יודע איך זה קרה. באמת שאיני יודע. איך זה נפוץ בעולם? אולי מפני שבכל השיחות הרבות שקיימתי עם מדינאים ומנהיגים ודמויות בולטות ברחבי העולם, השאלה הראשונה ששאלתי את עצמי היתה מה אני יכול להגיד לאותו אדם שיעניין אותו, לפני שאני אומר לו מה מעניין אותי. למשל, כשנפגשתי עם מנהיגי צרפת לאורך השנים, תמיד הסברתי להם מדוע כדאי לצרפת ללכת עם ישראל, ולא מדוע ישראל רוצה או זקוקה שצרפת תלך איתה. וזה עבד. 

פלשתינים

אומרים על אבו מאזן שהוא לא חתם על אף הסכם מעולם. אז אני רוצה לתקן ולהדגיש, שעל הסכם אוסלו אבו מאזן חתם יחד איתי, בוושינגטון. אני חושב שהוא אדם חכם ותרבותי, שלא רוצה מלחמה וטרור. בפגישותיי עם קצינים בכירים בצה"ל הם שבים ומעידים על כך שאבו מאזן מונע טרור, וכי תחת הנהגתו, שיתוף הפעולה הביטחוני בין ישראל לרשות הפלשתינית הוא חיובי וחשוב ביותר.

באופן טבעי, כמנהיג של עמו הוא רוצה את המיטב עבור עמו, כמו שאנחנו רוצים להשיג את המירב עבור עמנו. בגלל זה יש משא ומתן, שבו כל צד מנסה להשיג את הטוב ביותר בעיניו.

אני מכבד מאוד את השינוי שחל בעמדותיו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, כשאימץ את עקרון שתי המדינות לשני עמים, ואני שב ומביע תקווה שבסופו של דבר, ייכון שלום בין ישראל לבין הפלשתינים. 

פרישה

בעוד שלושה חודשים אני נפרד מתפקיד נשיא המדינה. נבחרתי לשבע שנים, שיש להן תאריך סיום, ואני חושב שבהתאם לכך אני צריך לנהוג. אני לא רוצה לשנות חוקים, אלא לעמוד בדיבורי ובהתחייבותי.

שבע השנים האלה היו שבע שנים מאוד טובות. הן הפתיעו אותי. ראיתי שבלי שלטון אפשר לשרת את העם יותר טוב מאשר דרך השלטון. במקום לחוקק חוקים ולהוציא צווים או פקודות, אפשר לפנות אל האדם ולבקש את התנדבותו, ולקבל את מלוא ההיענות.

כנשיא יכולתי לעשות יותר דברים מאשר כראש ממשלה, משום שאנשים האמינו שאני פונה כדי לסייע להם ולסייע למדינה. למשל, אספתי קבוצת מדענים, שיש להם כסף וכבר עשו את האקזיט שלהם, ובהתנדבות מלאה הם יצרו דבר יוצא דופן בתחום הביטחוני: פיתוח ננוטכנולוגי של אמצעים למניעת חדירה מהיבשה או מהאוויר.

אני אומר שלשבת כאן, בבית הנשיא, זה קצת כמו להיות בכלוב של זהב. מי שאוהב זהב צריך להישאר כאן, ומי שאוהב לעוף, שייצא מכאן. ואני, במידה מסוימת, שמח לברוח מהכלוב הזה ולעוף הלאה.

אין לי תוכניות לסיים עם עשייתי. אני אמשיך לעשות את מה שאני עושה, רק במסגרות אחרות, דרך מרכז פרס לשלום וגם דרך אפיקים אחרים. אני מנהל יחסים מאוד טובים עם הקדוש ברוך הוא. הוא היה נאה כלפיי, אני משתף איתו פעולה, כך שאין טענות. עד היום האחרון בחיי אני לא רוצה להרגיש סיום, אלא רק בראשית. 

2064

אני חושב שבעוד חמישים שנה כבר נחיה מחוץ לכדור הארץ. אבל לא צריך ללכת כל כך רחוק. כבר בעוד עשר שנים העולם יהיה שונה לחלוטין. עשרת אלפים שנה העולם חי מהאדמה, ופתאום הוא חי ממדע. בשביל אדמה צריך להילחם וצריך צבא, בשביל מדע לא צריך צבא, אי אפשר לכבוש את המדע או לעצור אותו. במקום להוסיף שטח, אפשר להוסיף פריון לשטח.

לנו בישראל יהיה תפקיד חשוב ממדרגה ראשונה: לשלב בין ההישגים המדעיים האדירים שלנו לבין קנה המידה המוסרי שלנו. מפני שאם יש רק יכולת מדעית, אפשר להפוך לפראי אדם. המדע הוא ניטרלי, ואפשר לעשות ממנו הכל. מאטום אפשר להפיק אנרגיה או להפיק פצצה. לאטום לא אכפת. למי שאכפת זה האדם, ולכן צריך את הרמה האנושית המוסרית. 

naamal@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו