באמצע מופע הבידור החדש של עו"ד בני דון־יחייא נפתחת דלת האולם, ואישה בלונדינית בחליפה אדומה יורדת בנחישות במדרגות, מתקדמת לכיוון הבמה ומושיטה לו פרח סגול. אחר כך היא סובבת על עקביה הגבוהים ועולה בחזרה לכיוון היציאה. חוץ מ"תודה מירי" קטן, שדון־יחייא אומר באדישות מופגנת, הוא מתעלם מהמחווה וממשיך במופע כרגיל. היא, מצידה, פונה לקהל לפני שהיא יוצאת מהדלת, ואומרת: "אין לכם מושג איזה איש יקר הוא" - ונעלמת.
"באמת יקר", אומרת האישה שמאחוריי לבעלה. "עולה הרבה כסף לשכור אותו בתור עורך דין".
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
אני רושמת לעצמי לברר איתו אם האישה באדום היא גימיק קבוע בכל המופעים שלו, אבל איכשהו אני מגיעה לשאלה הזאת רק בסוף הראיון, כלומר, כעבור חודש וכמה פגישות. בין לבין הוא שהה שלושה שבועות באי קוסמוי שבתאילנד, שבמהלכם סיים לכתוב מחזה חדש, ליטש את ספרו החדש, כתב ספר ילדים וניהל שיחות עם לקוחות במשבר. רק בחלק קטן מהזמן הוא עשה את מה שעושים בחופשה באי קסום: ירד לחוף לשחות, קרא ספר והתמסר לפוט מסאז' בחוף.
הוא מעורכי הדין המתוקשרים בדיני משפחה, 40 שנה בתחום ("אני עדיין חמור כמו שהייתי, עובד ברוב שעות היום ובחלק משעות הלילה"). עד היום כתב שמונה ספרים בתחום עיסוקו, חלקם מקצועיים וחלקם ספרי קריאה הומוריסטיים על עולם הזוגיות והמשפחה. בקרוב יפרסם שני ספרים חדשים - האחד, אסופה של סיפורים ופרשנויות קצרות ל־54 פרשות השבוע, והשני - ספר ילדים ראשון העוסק בגירושי הורים. הספר הזה מתאר את השיחות בין הורים לילדים סביב ההחלטה להתגרש, ותוך כדי התהליך עצמו. ויש גם מחזה חדש שהוא עמל עליו, שעוסק אף הוא במשפחה בלתי מתפקדת.
דון־יחייא מרבה להופיע בטלוויזיה, תוך הקפדה על נועם הליכות, טונים שלווים וקורטוב של הומור, מתחזק אתר אינטרנט ושני פרופילי פייסבוק. שנים רבות היה נשוי לרחל, עורכת דין ומגשרת ואם חמשת ילדיו, היום בני 18 עד 40. אבל לפני חמש שנים הצטרף גם הוא לסטטיסטיקה העגומה של האנשים שבהם הוא עוסק כל חייו.
דווקא אז, אחרי הגירושים, החל להופיע על הבמות במופע בידור שנשא את השם ההפוך למה שהתחולל בחייו: "טובים השניים". במופע, שרץ עד היום ברחבי הארץ, הוא סוקר בהומור את התחנות העיקריות בחיי בני זוג: חיזור, נישואים, ילדים, כסף, נאמנות. משלב טיפים לזוגיות ומרבה לספר סיפורים אופטימיים עם הפי אנד - כמו רבים מהסיפורים שבספריו. בחודשים האחרונים החל להעלות מופע בידור נוסף - "צחוק הגורל" - העוסק בהומור יהודי.
אז אתה לא רק עורך דין וסופר, אלא גם סטנדאפיסט.
"אני לא סטנדאפיסט, אני מעלה מופע בידור. לא נוח לי עם המילה סטנדאפ, זה לא מתאים לי מבחינת האישיות והתדמית. אני פשוט שמח שאנשים צוחקים. המופע הראשון שלי התחיל במקרה, עד אז הייתי מרצה מול קבוצות אנשים, יושב בכיסא, כשלידי שולחן קטן שעליו ניירות. בוקר אחד הגעתי באיחור, לא הכינו לי שולחן וכיסא, נתנו לי מיקרופון ביד, ופתאום הרגשתי בפאזה אחרת. החלטתי להפוך את ההרצאה למופע הומוריסטי עם מסרים, בלי ניירות, בעמידה. אין דבר משכר יותר מלראות קהל צוחק וגם מתרגש. לא אכחיש שזה עושה טוב לאגו".
בניגוד למה שאפשר היה לחשוב, רק מיעוטם של הסיפורים במופע אמיתיים. מתברר שלמרות הכל, הדמיון עולה על כל מציאות. "יש בי צורך לתרום לחברה את התרומה הקטנה שלי: גילוי אכפתיות ואנושיות. לחשוף דווקא את החמלה והטוב שקיימים בבני אדם, ולהילחם ב'הזדאבות', מלשון זאב, של החברה שלנו. אני רוצה שיהיו בעולם יותר כבשים. בכל סיפור של חמלה אני מדליק נר קטן, שאולי דוחק מעט את החושך".
נשמע כמעט רומנטי, בייחוד כשמביאים בחשבון את העולם שאתה עובד בו.
"נכון, זה עולם אכזרי, וסכסוכים בין זוגות מוציאים מאנשים את הצד הרע שבהם, וזה לא פשוט. אני תמיד מעדיף לסיים תיק בהסכם מהיר ובפשרה, מאשר לנהל משפט של שנים, גם אם אזכה בו. אני מאמין שחייבים להיות גבולות אדומים, ואני אומר את זה גם ללקוחות שלי. זה חשוב לא רק מבחינה אנושית, אלא גם כי בדרך כלל זה יותר כדאי. הנזק מייצוג כוחני אולי נושא פירות לטווח הקצר, אבל יוצר נזק רב לטווח הארוך. מי שחושב רק על הרווח המרבי שהוא יפיק מכוחניות בסכסוך, ולא על המחיר, משלם בדרך כלל מחיר גבוה יותר".
גם ללקוחות אתה מייעץ לגלות חמלה כלפי הצד השני?
"בוודאי. למשל, אישה שזועמת על בעלה בעקבות בגידה, ורוצה להלשין למס הכנסה על העלמת הכנסות, כ'נקמה מתוקה'. אני אומר לה שבסופו של דבר, זה יהרוס לא רק את בעלה, אלא גם אותה ואת הילדים. אני גם אומר לה שבמשך שנות הנישואים גם היא נהנתה מהכסף, אז זה לא הוגן".
אבל מה קורה כשהצד השני מסרב לכל פשרה ומתעקש להילחם?
"כשצריך להילחם, אני יודע לעשות את זה. אם אין ברירה ובן הזוג לקח עורך דין שלא בוחל באמצעים, אני נלחם. כשאחד הצדדים סרבן גט או רוצה לקפח זכויות ברכוש, או כשאישה רוצה יותר ממחצית הרכוש או מזונות בלתי סבירים, אני אלחם".
מה הקווים האדומים שלך בייצוג?
"אני לא אתמוך בבעל אלים. אני יכול לייצג אותו, אבל אם הוא באמת היכה, לא אלחם עבורו בשקרים בנוסח 'היא ביימה'. גם לקוחות שאומרים לי שהם ימשיכו להיות אלימים - אני מסרב לקבל אותם. ככלל, אני לא אתן יד למעשים של איבוד צלם אנוש ושל חציית גבולות. למזלי, אני יכול להרשות לעצמי לוותר על לקוחות.
"הדבר שהכי מרגיז אותי הוא כשאחד ההורים גורם לסרבנות קשר עם הילדים, כלומר, מסית את הילדים נגד הצד האחר ומונע מהם לראותו. לצערי, זה נעשה לא מעט, בעיקר על ידי אימהות, כקלף מיקוח על עניינים כספיים, או מחשש שהילדים יעדיפו לגור עם האב".
במופע "טובים השניים" אתה משעשע את הקהל ומספר שהבעיה שלך בגירושים היתה שלא יכולת להרשות לעצמך לשכור את שירותיך. זה מעורר את התהייה איך נראה תהליך גירושים של שני עורכי דין שועלים, שמכירים את כל הטריקים בתחום.
"גם עורכי דין בתחום הגירושים זקוקים לעורכי דין כשהם נמצאים בסכסוך זוגי. חובה לקחת מרחק ולא לערבב את המקצוע עם החיים האישיים. כל גירושים הם קשים, אבל אנחנו הגענו להסכם, ולאורך כל הדרך ראיתי את טובת הילדים מול עיניי. לכן בחרתי לעשות ויתורים לא מעטים, ולעיתים אני מצטער על כך. במבט לאחור, אולי הייתי עושה דברים מסוימים אחרת".
על הבמה. "אין מסאז' טוב יותר לאגו מאשר מחיאות כפיים" // צילום: קוקו
דירות נפרדות? נוסחה מנצחת
דקה אחרי שהוא מקבל את המרק שהזמין, פוצח דון־יחייא במונולוג מפתיע. "אין לי מושג למה אני עושה את זה, למה אני לא יכול פשוט להירגע ולנוח, לפחות כשאני יוצא לחופשה. הרי כבר סימנתי לא מעט 'ויאים' בחיי, כתבתי ספרים, העליתי מופע, יש לי קריירה מעניינת בתחום המשפטי. אז למה אני לא מרשה לעצמי לנוח ולהירגע?"
למה באמת?
"אני לא יכול סתם לשבת ולבהות. אפילו כשאני שוחה ועושה פעילות ספורטיבית ובריאה, אני חושב שזה סוג של בזבוז זמן, ושהייתי יכול בינתיים להמשיך לערוך את הספר או את המחזה, לענות לאי־מיילים, לטפל בתיקים של לקוחות. מנוחה היא מבחינתי בזבוז זמן. את חושבת שאני צריך ריטלין? איך קוראים לכדורים האלה שכולם לוקחים היום, ציפרלקס? את חושבת שזה יכול לעזור לי?"
אתה לא נהנה מכל ההיפראקטיביות הזאת?
"נהנה מאוד. אני חייב כל הזמן להמציא את עצמי מחדש, אחרת אני משתעמם. באופי שלי אני ביצועיסט, זקוק לפסגות חדשות כל פעם. וחוץ מזה, מישהו אמר פעם שלעסוקים אין זמן לדמעות, זה מאפשר אולי להדחיק את החלקים הלא מספקים בחיים. כולנו שואפים לשמחת חיים - ואני נזהר משימוש במילה אושר. אני יודע שאושר הוא בעיקר הנאה, אבל הנאה אינה מספקת כשהיא מתקיימת ללא משמעות, ואני כל הזמן מנסה לחיות מתוך משמעות ומטרה".
גם אהבה יכולה לעזור. מוותרים עליה כשעוסקים 40 שנה רק בהתפרקות שלה?
"אני כל הזמן מזכיר לעצמי שמה שאני רואה יום יום במשרד לא משקף את כל העולם, ויש הרבה זוגות שחיים טוב. אני בהחלט מאמין באהבה. לפעמים אני תוהה מה מפחיד אותי יותר - שייגמרו לי הרעיונות לסיפורים וליצירתיות, או שאאבד את היכולת להתאהב. המסקנה שלי היא שיותר מפחיד אותי לא להיות מסוגל להתאהב. למדתי שאני לא בעל הבית על הלב שלי. אני מאמין גדול בכימיה מיידית ובאהבה ממבט ראשון, ובעיניי, משיכה גופנית קשורה בהכרח למשיכה רגשית".
היו לך מערכות יחסים רציניות אחרי הגירושים?
"אחת, כשלוש שנים אחרי. מצד שני, אחרי עשרות שנות נישואים יש גם נינוחות גדולה להיות לבד. זה מאפשר מרחב מחיה יצירתי, שליטה על הזמן, ומי שנמצא עם עצמו לעולם לא יהיה לבד. היום אני מבין את הגרושים ואת הגרושות שאמרו לי שהתמכרו ללבד שלהם, ושהמחשבה לחזור לחיות עם בן או בת זוג הפכה לבלתי אפשרית עבורם".
אבל יש גם הרבה גרושים וגרושות שנהנים יחד בפרק ב', ולפעמים גם בפרק ג'.
"נכון, אבל את יודעת שרבים מהם חיים בשתי דירות נפרדות? מתברר שזאת נוסחה מנצחת אצל רבים".
עו"ד דון־יחייא על הקטנוע. "אני מעדיף את תחושת החופש הזאת במקום לעמוד בפקקים" // צילום: קוקו
וולבו מודל 96'
לפגישתנו השנייה, המתקיימת בבוקר יום שישי באירוע התרמה למחלקת פגים של בית חולים, הוא אוסף אותי במכוניתו, סמוך לביתו שבגבעת שמואל. להפתעתי, האיש לא נוהג בג'יפ, וגם לא במרצדס מפוארת. רק וולבו ישנה מודל 96', שכבר כמעט לא רואים בכבישים.
"רוב הזמן אני בכלל מתנייד על הקטנוע שלי. אני מעדיף את תחושת החופש הזאת במקום לעמוד בפקקים. אני לא זקוק לרכב לעיתים קרובות, ולא התפניתי להחליף. לפעמים אני רק מתניע את האוטו לכמה דקות, שהמצבר לא ייגמר. גם הפעם התכוונתי לבוא עם הקטנוע, אבל לא נראה לי מתאים לאסוף אותך עם קטנוע".
חבריך עורכי הדין לא מסתכלים עליך בתמיהה?
"אני יכול להרשות לעצמי מכונית מפוארת, אבל מי שמכיר אותי יודע שכל מה שקשור לניקור עיניים לא מעניין אותי. לא מותגים ולא סמלי סטטוס, כמו שעוני יוקרה וכל אלה. זה בטח מהגנים היקיים של הוריי. אין לי שום דבר נגד נהנתנות, אני טס לחו"ל לעיתים קרובות, בשנים האחרונות בעיקר לתאילנד. אבל גם שם אני מעדיף להיות בבונגלו על הים ולא במלון פאר".
דון־יחייא גדל בבית של חובשי כיפות סרוגות. עד היום הכיפה על הראש והוא שומר שבת. "הילדים שלי הם דתיים־לאומיים, קיצונים ממני, ולמעט הצעירה שהיא עדיין תלמידת תיכון, כולם שירתו בצה"ל".
האולמות במופעים שלו מלאים בקהל בוגר, שנהנה מסיפוריו ומהגיגיו, המסופרים בעברית תקנית ומוקפדת, מהולה באינסוף משחקי מילים ומטבעות לשון ונקייה ממילים גסות. אפילו המילה "בגידה" מכובסת ומכונה "פזילה לצדדים", ולכל היותר "התפרפרות". את המילה "פנטזיה" הס מלומר.
"בגידה היא בעיניי מילה טעונה מדי ושופטת, כי אין לדעת מה בדיוק התרחש בין בני הזוג, כך שהסיבה שאני נמנע ממנה היא לא רצון להימנע מגסויות. ככלל, אני בעד לשון נקייה, ואני חושב שיש וולגריזציה בשיח הציבורי ובהרבה מופעי סטנדאפ. מביך אותי לשמוע את זה, ואני גם חושב שזה משחית. אני יכול לדבר איתך על הכל, אבל במופע אני לעולם לא אגיד דברים גסים. אני מניח שזה נובע גם מהחינוך הדתי שלי. יש גם לא מעט דתיים בקהל, ואני לא רוצה להביך אותם".
אבל מתברר שיש נושאים הרבה יותר רציניים, שמצליחים בכל זאת להביך את הקהל כשהוא מעלה אותם במופע "טובים השניים". "לדבר אמת בזוגיות - תם או מטומטם?" הוא שואל, ואי אפשר להתעלם מתזוזות של אי נוחות בקהל. בכל זאת, מרבית הנוכחים אינם זוגות צעירים מאוהבים, אלא כאלה שכבר נמצאים יחד כמה שנים טובות, שלא לומר עשורים, והם ודאי ידעו בחייהם שקר אחד או שניים.
"מי מפר יותר את חובת הנאמנות הזוגית - גברים או נשים?" ממשיך דון־יחייא להקשות, וכבר יש כאלה שממש מתפתלים בכיסאותיהם. אבל גם אם השאלות רציניות וטומנות בחובן לא מעט חומרים נפיצים, הוא מקפיד לפרק אותם באמצעות סיפורים משעשעים, מלאי אופטימיות.
במופע החדש מדבר דון־יחייא על תחנות ההומור היהודי: כסף, זוגיות, פרנסה וכדומה. המופע עוסק יותר בתרבות אשכנז, שאליה נחשף בהיותו בן לאב יליד לטביה (שהיה עורך עיתון "הצופה" במשך 32 שנים) ולאם יקית, "ששני ילדיה היו כל עולמה".
"זה הוסיף לי אדרנלין והתרגשות רבה, לכתוב מופע חדש ולראות כיצד הוא יתקבל. בניתי אותו מקריאת חומר רב: מחקרים, ספרי הומור ואקדמיה, וגם מקורות ופרקי אבות. ואני כל הזמן מלטש אותו. אני מודה שאני אוהב את מחיאות הכפיים. אין מסאז' טוב יותר לאגו מאשר מחיאות כפיים של מאות אנשים שקנו כרטיס כדי לשמוע אותי".
קורה לפעמים שאתה מתאכזב מהתגובות בקהל, או מטוקבקים מרושעים?
"אי אפשר לספק את כולם. המכשולים מוציאים ממני יצירתיות ומאתגרים אותי. דווקא כשהמופע עוד לא כבש את הקהל אני מתלהב יותר ומשפץ. המופע הזה חדש יחסית, ואני כל הזמן משפר אותו: מוציא קטעים שלא משכו מספיק מחיאות כפיים או חיוכים, משנה הגשה או ניסוח, מלטש את קטעי הקישור ומוסיף הרבה סיפורים אישיים. אני יודע שיש גם טוקבקים לא מפרגנים, שהם חלק מהרוע שעידן האינטרנט מטפח".
משפחה שכזאת
בימים אלו הוא משלים את כתיבת המחזה שלו - קומדיה משפחתית על הניכור וחוסר האכפתיות שקיימים במשפחות, דרך משפחה אחת, לכאורה מופרעת. "זה אנטי תזה למחזות של חנוך לוין, כי המסר אצלי הוא הפוך: מאחורי כל הג'יפה שרואים כלפי חוץ יש הרבה מאוד חמלה, והשורה התחתונה היא שאין כמו משפחה. זה משהו שאני מאמין בו. ואני באמת מקווה שזה ישנה משהו אצל הצופים ויגרום להם להעריך יותר את המשפחה, גם כשעל פניו יש הרבה בלאגנים ויריבויות".
מהיכן הידע לכתוב מחזה?
"כתיבת מחזה היא באמת שונה מאוד מכתיבת ספר. כשכתבתי אותו, לפני כמה שנים, בלי להכיר את הכללים, אמרו לי יודעי דבר שמה שכתבתי הוא לא מחזה. הבנתי עד כמה הייתי יהיר, והתחלתי ללמוד איך כותבים מחזה: קראתי מחזות ולקחתי שיעורים פרטיים, ולאחרונה כתבתי אותו מחדש כמחזה, ואני מתכוון להציע אותו לאחד התיאטראות הגדולים. יש לי תחושה חזקה שזו תהיה קומדיה מוצלחת ביותר. אני מאוד מאמין בזה".
אתה לא חושש מכניסה לתחום הזה - שמא ידחו את המחזה, או שהוא יעלה ולא יצליח?
"אני לא יכול לומר שאני לגמרי לא חושש, אבל החיים הם מאבק בלתי פוסק בפחדים, וככל שמתגברים עליהם, הופכים יותר מאושרים. אם יהיו ביקורות רעות, אני מניח שאיעלב, אבל אתאמץ לכתוב טוב יותר, ואני מקווה שזה ישפר את הכתיבה שלי. רק במילון הצלחה באה לפני עבודה".
החלום החדש שלו הוא פוליטיקה. "למרות שתמיד אמרתי שלעולם לא אכנס לתחום הזה, אני מרגיש צורך לתרום לחברה, להפוך אותה ליותר שוויונית וידידותית לחיים היומיומיים. יש לי ניסיון ביישוב סכסוכים, ובסופו של דבר, אותם כוחות שמניעים בני זוג להיאבק זה בזה, לעיתים עד כדי איבוד צלם, מניעים סכסוכים חברתיים ומדיניים: כבוד, גאווה, כוחנות. אותן דרכים שמשמשות ליישוב סכסוכים זוגיים יכולות לשמש ליישוב סכסוכים פוליטיים ושסעים חברתיים".
על איזו מפלגה חשבת?
"אני לא רוצה לנקוב בשם של מפלגה שהייתי רוצה להיות חלק ממנה, ואולי בכלל אעדיף מפלגה חדשה שתקום. בכל מקרה, אני מאוד במרכז. לא הייתי מצטרף בשום אופן למפלגה קיצונית. אני מאמין שאסור להתייאש, ואני רואה הרבה ייאוש אצל פוליטיקאים, באמרות כמו 'אין שום סיכוי לשלום בדורנו, וגם לא בדור הבא'. זה הלך רוח שגורם לקיפאון מחשבתי. מניסיוני - כל סכסוך פתיר. אבל נכון, זה תלוי במחיר".
רק בסוף הראיון אני נזכרת באישה באדום שנכנסה באמצע המופע, הגישה לו פרח ויצאה, ושואלת אותו מה הקטע. "לא היה לי מושג מי זאת, ולכן הייתי במבוכה עצומה. כשנתנה לי את הפרח היא אמרה ששמה מירי. בסוף הערב שברתי את הראש מי זאת מירי, ואז נזכרתי שכמה ימים לפני כן פנתה אלי בפייסבוק אישה בשם הזה וביקשה להתייעץ איתי על בתה, שהיתה במשבר בנישואיה. עניתי לה בסבלנות ובאריכות. היא כנראה החליטה להודות לי במופע".
smadarsbz@walla.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו