ניצחון הרוח: מסע מרגש ומטלטל בפולין

בחודש מארס יצאו למסע בפולין 30 חניכים וחונכים של תנועת "כנפיים של קרמבו" - תנועת הנוער היחידה בישראל לילדים בעלי צרכים מיוחדים. את הקמת המשלחת יזמו בשנה שעברה בני הנוער הפעילים בתנועה, מתוך תפיסה שיש בה את המענה הטוב ביותר לתפיסה הנאצית המעוותת, שהנכים הם "חיים חסרי ערך" שיש להמיתם. חברי המשלחת באו מכל 26 הסניפים של התנועה ברחבי הארץ.

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

אריאל (מימין), טומי (במרכז) וחברים במשלחת. אריאל: "לא הייתי יכולה למצוא אנשים טובים יותר לצאת איתם למסע הזה"

טומי ברצ'נקו, בן 17 מראש העין, לוקה בשיתוק מוחין מורכב. הוא מרותק לכיסא גלגלים ואינו מדבר, אלא מתקשר וכותב באמצעות לוח תקשורת מיוחד. טומי חניך ב"כנפיים של קרמבו" מאז היווסדה, לפני 11 שנים, ובתנועה מתארים אותו כבעל כושר ביטוי יוצא דופן, סוער, דעתן ועקשן. הוא משמש יו"ר הוועד המנהל הצעיר, שבו משתתפים חניכים וחונכים. הוועד מעלה סוגיות מהשטח והצעות לפתרונות בפני הוועד המנהל הרשמי של התנועה.

טומי מתנייד בכיסא גלגלים ממונע, אולם בגלל קשיי נגישות בחלק מהמקומות במסע, יצא לפולין עם כיסא גלגלים רגיל, מלווה באמו קרינה ובאחיו התאום יאן. יאן הצטרף ל"כנפיים של קרמבו" לפני שנתיים, ומכהן כיום כרכז בסניף הוד השרון, שאליו משתייך גם טומי.

אריאל רום, בת 17, היא מרכזת סניף חולון של התנועה. במסגרת תפקידה אחראית על הניהול, התפעול והפיתוח של הסניף, המונה כ־120 פעילים.

הכתבה מורכבת מקטעי היומנים האישיים שכתבו טומי ואריאל במהלך המסע. דבריו של טומי נכתבו בסיוע אמו. 

טומי ואחיו התאום יאן ליד אנדרטת יאנוש קורצ'אק בוורשה. "מול האנדרטה שלו אני מרגיש שלם"

היום הראשון

אריאל: השעה 21:24. העייפות השתלטה על כל חלק מגופי וממוחי. עייפות פיזית, שבה העיניים נעצמות אבל הידיים רוצות לכתוב את כל הרגעים, כדי לנצור כל אחד ואחד מהם. אני מתעקשת לכתוב, למרות הכל. כדי שבסוף המסע, אוכל לחזור ולקרוא דף־דף, בתקווה להיזכר בחוויה המדהימה שעברתי. 

עדיין קשה לי לתפוס שאני כאן. על האדמה הזאת שבה הכל קרה. ורשה מרגישה לי כמו כל בירה אירופית. הרחובות נראים כמו בערים אחרות שבהן ביקרתי. ימי חורף קרים, ואנשים ממהרים. כולם כבר שכחו מה שאירע כאן. אין שום זכר.

טיילנו היום ברחבי העיר. בעיקר באזור שבו היה הגטו. מהגטו נותר בניין אחד, חום־אדמדם, שחלונותיו שבורים והוא עלוב למראה. כל כך שונה מהבניינים סביבו, הצבעוניים, הכמעט חגיגיים. 

אני רוצָה להרגיש. להתחבר לסבתא אטקה, לסבא אהרון, סבתא נחה וסבא אלחנן, שנולדו וחיו כאן עד שחייהם השתנו ללא היכר. ארבעתם הצליחו לעלות לארץ ממש לפני פרוץ המלחמה, אבל השאירו מאחור אמא, אבא, אחים, אחיות ובני דודים, בית וחיים שלמים. משפחתם של סבתא אטקה וסבא אהרון הושמדה כמעט במלואה, וכך גם חלק ממשפחתם של סבתא נחה וסבא אלחנן. אני רוצה לפגוש עוד פיסות מהחיים שלהם. עוד בניינים חומים־אדמדמים, שאוצרים בקירבם זיכרונות שהיו שלהם.

טומי: הולך אל הלא נודע. ככה זה מרגיש לי.

אני ילד שמרגיש כשאני נוגע בחומר. עבורי, לדרוך על אדמת פולין זה צעד ראשון ב"קליטה" של הדבר העצום הזה שנקרא שואה.

האדמה הזאת רוויה בדם של יהודים. מאות. אלפים. מאות אלפים. מיליונים.

המבנים הישנים ששרדו את ההפגזות, העשויים אבנים ולבנים מתפוררות, מפתיעים אותי. הם שרדו, בני האדם לא.

נועה, רכזת בתנועה, בבירקנאו. לשמור על החיוך גם ברגעים הקשים

היום השני

אריאל: היום השני של המסע הוא ללא ספק יום משמעותי. מאוד. זה יום הדמעות הראשונות שלי במסע. הדמעות תופסות את מקום העייפות, והן זורמות מעצמן. 

טומי: אני וחבריי למשלחת "כנפיים של קרמבו", המורכבת מבני נוער עם ובלי מוגבלויות, מוצאים את עצמנו מסיירים בעיירות, במחנות, ביערות שבהם צעדו לפנינו אלפי יהודים, בני כל הגילאים. בהתחלה זה מרגיש משונה. תלוש. בלתי נתפס.

בבית הכנסת של העיירה טיקוצ'ין המחשבה בורחת למבנה העתיק ששרד מהתקופה ההיא. אותי הוא מסקרן. אני מופתע שהוא שרד זמן כה רב. דווקא כאן מחלחלת בי תחושה של שייכות לעם היהודי.

מנה המדריך מכניס אותנו לאווירה, ובעזרת דמיון מודרך מבקש שנדמיין את החיים בעיירה בתקופה ההיא. את האיסוף של היהודים במרכז העיירה ואת הצעדה שהוכרחו לצעוד לעבר היער כשהם לא מודעים לגורלם, לא מבינים למה.

המשלחת צועדת בדממה את הדרך אל יער לופוחובה. אני בכיסא הגלגלים שלי. איש איש עם מחשבותיו, עם תחושותיו. מין שקט שעוזר לי להתחבר אל מה שהצועדים אולי הרגישו. פחד, כאב, קור... פתאום עולה לי מחשבה מטרידה בראש: האם זה בכלל מוסרי לנסות להרגיש את מה שעבר עליהם?

היער מרהיב ביופיו. כל עץ בו מייצר חמצן שנותן חיים, ודווקא בו רבים כל כך איבדו את חייהם בדרך אכזרית ולא הוגנת. זה לא טבעי. הטבע בעיניי הוא משהו טהור, מלא ביופי הבריאה, אני לא מצליח להבין איך אפשר ללכלך אותו בדם אדם. זה פסול כל כך.

הפער ענק בין היופי שמתגלה לעינינו לבין המחשבה על מה שקרה כאן. הלב מתקשה להתגבר על הפער הזה. אני מרגיש מבולבל.

אריאל: עצי היער גבוהים, עומדים כך כבר מאות שנים. הם ראו הכל. עדים אילמים למה שאירע. תקועים באדמה, חסרי יכולת לעזור. בגזעים שלהם נטמעו הקולות: היריות, הצרחות, הבכי. הם ראו את הגופות העירומות, את הדם, את משפחות הקהילה מושמדות אחת אחת. ואין מושיע. אין מי שיציל. העצים לא עושים דבר. בדיוק כמו המקומיים.

מנה, המדריך המיוחד שלנו, מקריא לנו עדות של נערה שניצלה מיער אחר. מהשמדה דומה. לאחר מכן, הוא משמיע את השיר "לראות את האור" של אפרת גוש ואחר כך את "אבות ובנים", של אביתר בנאי. אני נשברת. משתחרר אצלי גוש ענקי של כאב, שהדמעות המיסו אותו. אני בוכה על 1,700 אנשים. איך זה קרה ביום אחד?

יום סוער בתוך הגוף ומחוצה לו. אופיר ואמא שלו מכסים אותי ואת אריג', החונכת מרהט, בשמיכת הטלאים שתפרנו יחד, ואני חשה עטופה. חלק מהקבוצה המופלאה של "כנפיים של קרמבו". מרגישה שייכת ומוגנת.

אני מדליקה נר, ואנחנו שרים את "התקווה". אני מביטה למעלה, רוח חזקה נושבת, ואני רואה את העצים נעים, מיטלטלים מצד לצד, כאילו מראים לי שהם מקשיבים. הם מצטערים. הם שרים על התקווה ביחד איתנו.

טומי: נוסעים למחנה ההשמדה טרבלינקה. בדמיוני הוא נראה אחרת. מפלצתי. מפעל שמטרתו חיסול והרג. אבל אין זכר למחנה. רק אבנים שמסמלות את הקורבנות. "כאן התחנה טרבלינקה", מהדהדת לי בראש הקריאה של כרטיסן הרכבת.

המסע נמשך. אנחנו עושים אותו ברגל ובאוטובוס, המשמש לנו מפלט מִיָם העצב הגדול שאנחנו חווים. באוטובוס אנחנו מגייסים את השמחה שבנו, היא עוזרת להפיג את הקושי. למהול אותו בחיוכים, בצחוקים, בבדיחות פרטיות אחד על השני, וזה עושה לי טוב גם לחייך.

רגע של התייחדות במחנה ההשמדה בירקנאו

היום השלישי

טומי: באנו לחומת גטו ורשה בבוקר קר. מהחומה נשאר קטע קטנטן. אני מנסה לחשוב איך זה היה לקום מדי בוקר ולראות אותה כשהיא היתה גדולה ומאיימת, ומאחוריה חיים רגילים, שלך אסור היה לחיות אותם. אתה בצד של המתים.

הביקור בבית הקברות של ורשה עשה לי צמרמורת. כל קבר מספר על הטמון בו, אבל אני לא יכול להתרכז בכתוב, מרגיש מחנק ועומס רגשי. רוצה לצאת משם.

הולכים לאנדרטה של יאנוש קורצ'אק. מנהל בית היתומים של ורשה, שהלך איתם לגטו ולא הסכים שיעלו לרכבת לטרבלינקה בלעדיו. הוא מת עם הילדים שלו. בשבילי הוא סמל לכל מה שאני מאמין בו - אהבה טהורה, ערכים וגבורה אמיתית.

הוא כתב ש"רק דרך החינוך אפשר להפוך את העולם לטוב יותר". זה בדיוק מה שאנחנו עושים בתנועה שלנו - מתחנכים ומחנכים שאפשר גם אחרת. באמונה שכולם נולדו שווים ולכולם יש זכויות, משמעות ומקום. מול האנדרטה שלו, אני מרגיש שלם.

אני עמוס במחשבות, בחוויות ובתחושות מטלטלות. כל הזמן נעים בין עצב לצחוק, בין חיוך לדמעות. בוכים הרבה, זה בלתי נשלט, וכאילו כדי לווסת - גם צוחקים הרבה. הכל מהיר ואינטנסיבי, קצב שאני לא מורגל בו. אני לא מספיק לחשוב על הכל ולעכל את הכל.

אריאל: מיום ליום אני מרגישה כמה המשלחת מתחברת, מתגבשת. כולם ערבים לכולם, כולם עוזרים זה לזה. אנחנו מתחברים, כל חברי המשלחת - חניכים, חונכים, הורים, מלווים.

צוערי בה"ד 20 (חיל חימוש), שמלווים אותנו בחלק מהמקומות, נכבשים בחום שהמשלחת שלנו מפיצה. הם דבוקים אלינו, לומדים את ה"מוראלים", מסמנים את ההצדעה של התנועה. מתחברים אלינו.

אני מרגישה שרוב הזמן אני לא מעכלת את העובדה שאני כאן. שאני רואה במו עיניי את הדברים שקראתי ולמדתי עליהם, וראיתי תמיד בתוכניות טלוויזיה. אני מגלה שהוויזואליות לא תמיד עוזרת לי להרגיש את הדברים. דווקא ההכנה המעמיקה שעשינו מהדהדת בי.

30 חברי "כנפיים של קרמבו" בשערי מחנה אושוויץ. אריאל: "'העבודה משחררת', כמה מעוּות"

היום הרביעי

טומי: חצי מסע חלף. מסע מלחיץ, מהיר, אינטנסיבי כל כך. נוסעים לחוות אתר נוסף. מיידנק. עוד שם קשה לעיכול, כי הוא מקפל בתוכו מראות קשים.

צריף מלא בנעליים. זה מה שנשאר. נעליים במקום קברים. משרפות. הר של עפר.

מפחיד, קשה לתפיסה. קר לי, הגוף שלי עייף. העיניים מתקשות להכיל את מה שהן רואות. הראש מתקשה להבין, עף למחוזות אחרים. זה מתסכל. אני לא מצליח להכיל עוד.

אריאל: בדמיוני, החדרים שבהם המקלחות הנוראות היו גדולים יותר. מנה מראה לנו חור בקיר, שם צפה רופא נאצי חסר חמלה בגז שמחלחל, בחנק ובצרחות, מוודא הריגה. הנחתי את הראש על החור הזה, צופה דרך הסורגים העבים על החדר הריק והמעופש, ודמיינתי אותן שם. נשים עירומות, מבועתות, מגולחות שיער, אימהות ובנות, חברות ובנות כפר אחד. לא הצלחתי אפילו לדמיין מה עבר להן בראש, אחרי שהאישיות שלהן כבר נגזלה מהן. הן מתו עוד לפני הגז. ואז עמדו שם ונשמו ביחד את הגז ונפלו אחת על הכתפיים של השנייה ונערמו. עד המשלוח הבא.

נבהלתי. החור הבהיל אותי. הוא הסתיר את מה שאי אפשר להבין. מה היה קורה לי אילו הייתי אני שם? הייתי מתנגדת? הייתי נשברת? הייתי שורדת?

בצריף המלא נעליים הבנתי שקשה לי עם הכמות. היו שם אלפי נעליים. אולי עשרות אלפים. מרחוק הן נראו אותו דבר. רק כשמתקרבים מגלים שלכל אחת יש מראה אחר. עברתי במסדרון המלא נעליים עד אפס מקום. עד חנק. מלא בריח השנים שחלפו. עברתי והחלטתי להתמקד בנעל אחת. בחיים של אדם אחד.

מצאתי נעל אחת. סנדל אדום של אישה, בתוך הערימות שאי אפשר לתפוס. הבטתי בסנדל מהופנטת. יצאתי איתו למסע בדמיון. ראיתי אותה, אישה צעירה. האם היו לה ילדים? איזו מוסיקה היא אהבה לשמוע? מה היא אהבה לעשות? הדמיון שלי הפליג.

בדמיוני, ראיתי אישה צעירה וגבוהה עם שיער חום ארוך ועיניים גדולות. היו לה שתי בנות, האחת בת 16 והשנייה בת 10. היא אהבה לשמוע את בילי הולידיי, אהבה לקרוא ספרים ולרקוד ולשתות יין אדום. היא היתה אישה אינטליגנטית, נחושה ואמיצה.

אבל דבר אחד לא הצלחתי לדמיין: את סופה. בדרך חזרה לקרקע המציאות רציתי להאמין שהיה לה סוף אחר. שהיא ניצלה. אולי, כנגד כל הסיכויים, היא דווקא שרדה?

טומי: מקשיב לעדות של אליעזר זילברמן, העד המלווה שלנו בלובלין. הוא חוזר עכשיו למקום שבו חי, ושבו איבד את כל בני משפחתו. הוא איש צנוע עם עיניים טובות. בעיניי הוא גיבור, אבל הוא לא מתייחס לעצמו כגיבור.

אריאל בטקס בוורשה

היום החמישי

אריאל: אחרי ארוחת הבוקר, יוצאים לבית הכנסת של טארנוב. עורכים שם סיור היכרות עם הקהילה שהיתה בעיר. משם יוצאים לקראקוב, שבה נישאר עד היום האחרון למסע.

מגיעים לבית המלון ומתחילים להתארגן לשבת. כולם מתקלחים ולובשים לבן. מרגש.

יוצאים ברגל לכיוון בית הכנסת הגדול והמפואר ביותר בקראקוב. מתפללים ביחד. תפילה מעומק הלב.

טומי: אני אוהב את הביקורים בבתי הכנסת בערים של פולין, הם מחברים אותי ליהדות שלי. לבית הספר שלי, שהוא דתי.

בבית הכנסת אנחנו שרים, ומי שיכול רוקד. אנחנו העם היהודי, ואנחנו עומדים כאן היום, שרים ורוקדים על אדמת פולין. רוקדים את החיים של העם היהודי, כמנצחים. זה ממש מרגיש ככה.

אני כל כך מתרגש מאווירת הביחד, מהשמחה היהודית שלנו. היא ממלאת אותי בעוצמה ובכוח. קבלת שבת באווירה מיוחדת. אני מרגיש גאווה להיות יהודי.

באנדרטת השילוחים, על שרידי מחנה פלאשוב, אנחנו מדברים על הכחשת השואה. פתאום מפחיד אותי שבעוד עשרות שנים, אולי כשמהשרידים כבר לא יישאר הרבה, אנשים יגידו שהשואה לא היתה. הזיכרון של הקורבנות ייעלם.

אחרי התפילה והריקודים צועדים בחזרה למלון. אנחנו לא נפרדים. יושבים ביחד, כל חברי המשלחת, מקבלים מכתבים מהבית. כולם מתרגשים. דמעות של געגועים מצד אחד, ומצד שני דחיפה גדולה להמשיך, למרות הקשיים. החיבור לבית נותן לי כוח. אני מרגיש מלא בחום.

אריאל: היו עבורי שני מכתבים. אמא ואבא כתבו לי בנפרד. מהאות הראשונה התחלתי לבכות. היו בי שמחה, כאב וגעגוע. הרגשתי מבורכת על המשפחה שלי, שבה זכיתי להיוולד. אני לא יכולה אפילו להתחיל להסביר עד כמה. אחר כך ישבנו במעגל בקומה הראשונה של המלון, וכל מי שרצה, שיתף במכתב שלו.

זה היה יום טעון ועמוס רגשית, עם געגועים הביתה...

מיידנק: אריאל עם הודיה, שלוקה שיתוק מוחין, והחונך בשאר

היום השישי

אריאל: שבת בבוקר. יוצאים בהליכה אל הרובע היהודי בקראקוב. מבקרים מחוץ לבית הכנסת הישן, ואחר כך נכנסים לבית הכנסת החדש, המשמש מוזיאון שבו מוצגים חפצים וכלים - דברי יהדות שנאספו לאורך השנים.

במקום שבו היה הגטו אנחנו נכנסים לבית מרקחת. בתקופת המלחמה עבד כאן רוקח נוצרי, שהיה נותן ליהודים תרופות אנטיביוטיות. לנשים נתן בעיקר מי חמצן, כדי שיוכלו לחמצן את שערן: שיער בהיר נתן להן סיכויים טובים יותר לשרוד. בית המרקחת שוחזר, ונשאר בדיוק כמו שהיה בתקופת השואה, הכל בו נראה מקורי ואותנטי.

ב"כיכר גיבורי הגטו" יש 60 כיסאות ברונזה, כיסא אחד על כל מאה אלף יהודים שנרצחו. כשהשמש יוצאת מבין העננים, הכיסאות נוצצים. כך גם מי הנהר, שלאורכו אנחנו צועדים.

טומי: המדריכים נותנים לנו קצת זמן חופשי, ואנחנו הולכים לאכול במסעדה. כמו תיירים רגילים. משאירים לרגע את המראות הקשים מאחור. אפילו קניתי קלפים ליואב, החונך שלי, למזכרת. חזרנו למלון. הרגשתי יותר מאוזן.

במלון יושבים לכתוב אחד לשני ברכות ביומן המסע. זה קושר אותנו יחד כמשפחה אחת. עושה לי טוב להגיד תודה לחברים שאני מעריך ואוהב.

מובילים את כיסאות הגלגלים באנדרטת פלשוב. מסע לא שגרתי

היום השביעי

טומי: מתחילים את היום בנסיעה לאושוויץ. עוד שם עמוס ברגשות קשים. ויש שניים כאלה - השני הוא בירקנאו. כשאנחנו מסיירים באולם עם החפצים של הנכים שנספו - הפרוטזות, הקביים - אני חושב על עצמי. מה היה קורה לי אילו הייתי שם. הרי הנאצים ראו בנכים "חסרי ערך" והשמידו אותם בין הראשונים. אני מצטמרר. איך אפשר לראות בן אדם שיש לו מגבלה כמישהו שלא ראוי לחיות? לנשום? שאין לו מקום? אני מרגיש כאב גדול וקושי עצום.

כשחברי המשלחת מקריאים את השמות של הנספים, הם מתפרקים מבכי.

קשה לי, אבל אני מרגיש שאני רוצה להמשיך ולסייר במחנה הזה. לספוג עוד. אני רואה את השרידים המופצצים ומתאכזב שלא נותר שום דבר. אבל הלב כבר מלא בחוויות שיספיקו להרבה זמן של עיכול. 

אריאל: הבניינים באושוויץ מהממים אותי. כולם ממוספרים. כאן אין שום ערך לחיי אדם, רק למספרים. אני מביטה על חפצי הנספים ולא יכולה לעכל את כמות המשקפיים, שלא ניתנים לספירה. כמות השיער הנוראה. הכלים שנגזלו מהאסירים.

הפרוטזות מטלטלות אותי. תותבות של ידיים ורגליים, מוטלות סתם כך. באוטובוס שלנו, טומי הכין הרצאה של שלוש דקות על T4, מבצע טיהור הגזע של הנאצים, שבמסגרתו הושמדו כל מי שסבלו מפגמים גופניים או נפשיים. 90 אלף גרמנים נכים נרצחו באמצעים שונים. רעיונות ואמצעים שונים של תוכנית זו הועתקו אחר כך לתוכנית השמדת היהודים. את ההרצאה שלו הקריא מנהל המשלחת, כפיר.

באחד הבניינים נמצא ספר עצום בגודלו, ספר השמות שמחבק בתוכו 3.5 מיליון שמות של מתים. אני מנסה למצוא את שמות בני המשפחה שלי. די מהר אני מוצאת אותם, והדמעות זולגות מעצמן...

איך זה שאני כאן, על אותה אדמה שהם פסעו עליה לפני שנים, מתייחדת עם הנרצחים הפרטיים שלי...

פוסעים מתחת לשלט עם המילים הנוראות "העבודה משחררת". כמה מעוּות. בתוך עננת מחשבות, אנו עוברים את 2.5 הקילומטרים המפרידים בין אושוויץ הראשון לשני, ונכנסים דרך מסילת הרכבת המובילה לגיהינום של בירקנאו. הצריפים של האסירים. השירותים הבלתי אנושיים. הצריף שבו היו האסירים עושים את צרכיהם. ברזל ארוך עם כמות אדירה של חורים, כאילו אסלות. נורא.

מנה מספר סיפור מקסים על נגן המפוחית עם העיניים העצומות. האסיר הזה נתן את האוכל האחרון שהיה לו תמורת מפוחית שקיבל מאסיר אחר. מאותו רגע הוא לא הפסיק לנגן - המפוחית עזרה לו לשרוד, ומאחר שהשומרים הנאצים אהבו את הנגינה שלו, הם נתנו לו לנגן גם מחוץ למשרפות. הם אמרו לאנשים שהם עומדים להיכנס למקלחות כדי להתנקות, והנגינה השמחה שלו עזרה להם להרגיש בטוחים. אחרי הפעם הראשונה שהוא ניגן ושמע את הצרחות, הוא הבין שהמבנה לא נועד לניקיון. הוא המשיך לנגן בכאב עוד עשרות פעמים, בזמן שראה גברים, נשים וילדים נכנסים ל"מקלחות״ כשהוא מנגן להם נגינות נעימות לשיפור תחושתם. תמיד ניגן בעיניים עצומות, כי לא היה יכול לראות את האנשים שנכנסים לשם. בזכות המפוחית, הוא שרד את השואה, עלה לארץ והקים משפחה. אחרי הרבה שנים, יצא למסע לפולין עם משלחת ישראלית, ושוב ניגן בבירקנאו במפוחית, ליד המשרפות. הפעם הוא ניגן בעיניים פקוחות. מנה משמיע לנו את נגינת המפוחית דרך הרמקול שלו.

בצריף שבו היו הנשים ישנות, על מיטות עץ דו קומתיות נוראות, עם דלי אחד לצרכים של כולן, אני מעבירה את שלוש הדקות שלי בסיפור על בלומה, בת דודה של סבא שלי. כשפרצה המלחמה היא היתה ילדה בת חמש, שחיה בכפר פולני. הגרמנים תפסו את הוריה ואת אח שלה ושלחו אותם לאושוויץ, אבל אמא שלה הצליחה לקפוץ מהרכבת לפני שיצאה, למרות שהגרמנים ירו בכל מי שניסה לקפוץ.

האם חזרה לכפר, התחילה לחפש את בלומה ומצאה אותה אצל בני משפחה. אחרי שגם בני המשפחה נרצחו, המשרת הפולני שלהם לקח אותן וחפר עבורן בור באורווה שבחצר שלו. שם הן הסתתרו עד סוף המלחמה. שתיהן עלו לארץ. היום בלומה בת 80, בריאה ומאושרת, חיה בגבעתיים, יש לה שלושה ילדים, 12 נכדים וארבעה נינים.

אחר כך אנחנו עורכים טקס התייחדות משלנו. משלחת אחת מחובקת, מרגשת. מסילת הברזל בגבנו, השמש השוקעת מולנו, צובעת את השמיים בכתום. ודגלי ישראל מתעופפים מלמעלה כמו כנפיים של מלאכים, שומרים מעלינו.

שון, לוקָה בשיתוק מוחין, עם עדיאל החונכת

היום השמיני והאחרון

אריאל: נוסעים לבית הקברות בקיילצה. נוצרים, מוסלמים ויהודים קבורים יחד במין אחווה של גיבורים. פעם קברו את החיילים במקום שבו הם נפלו: חיילים בריטים משחררים, חיילי הצבא האדום, חיילי הבריגדה היהודית שנפלו על אדמת פולין. על כל קבר מונחים עשרות פרחים וזרים. אני נדהמת עד כמה בית קברות יכול להיות צבעוני, בזכות הפרחים המרהיבים. 

מחוץ לטירת בנדין יושבים לשיחת סיכום אחרונה. מעמד כל כך מרגש. כולם מדברים ומשתפים ואומרים כמה זה היה מיוחד, כמה אין להם יכולת להסביר את התחושה.

משם נוסעים לכיכר גיבורי הגטו בעיירה, ושם אנחנו עורכים את טקס הסיום. שרים את "שווים" של עילי בוטנר ורן דנקר, שמדבר על שוויון ועל שוני בין אנשים. המילים מתאימות לחזון ולערכים שלנו, וכולנו שרים אותו ביחד ומסמנים אותו בשפת הסימנים: "אתה לבן - אני שחור, אני חשוך - אתה באור. ואולי יבוא יום, ונהפוך שווים..."

אני מקריאה קטע מהיומן על טרבלינקה. בשאר, חונך בדואי מסניף רהט, מקריא את קטע הסיום שלו. זה מה שהוא אומר:

"זה היה. קול שהידהד בראשנו לא פעם במסע. אין לי ספק שזה היה. ראיתי זאת השבוע בעיניי. אנחנו כאן היום, על אותה האדמה, עם דגל ישראל, יוצרים יחד מקום ומשמעות לכל אדם. מבטאים זאת בכל כך הרבה צורות. נלחמים על נגישות, על אהבה, על אנושיות וקבלה. כי השינוי אפשרי. והוא מתחיל בכל אחד ואחת מאיתנו. זה היה, אין פה בכלל ספק! אבל אנחנו נדאג שזה לא יהיה שוב".

שרים את ההמנון. ההרגשה מדהימה.

משם עולים לאוטובוס, בדרך לשדה התעופה. אני מרגישה שעשינו מסע של גיבורים. נערות ונערים, עם ובלי מוגבלויות, שחוו יחד מסע מופלא של התבגרות, משמעותי ומדהים. מסע שבו כולנו מעצימים את הערכים של התנועה.

"אני יכול" - למרות הקור, הקושי, הכאב, הפחד.

"אני שייך" - שומר על זכותו של כל אחד להשתייך, למצוא מקום, לבטא את הדעות והאמונות שלו בלי פחד.

"אני אוהב" - אוהב את האנשים שחיו כאן ושמתו כאן. מעניק להם בחזרה את שמם, את החיים שלהם, ולו לרגע, באמצעות הזיכרון, תשומת הלב, המחשבה עליהם. אני אוהב את מי שאיתי, את האחר ואת השונה, שמעשיר את חיי בקיומו.

עברתי מסע משמעותי ומדהים. לא חשוב כמה אתאמץ להסביר את זה במילים - לעולם לא אוכל להקיף את מגוון התחושות או עוצמת החוויות, שליוו אותי בכל ימי המסע.

נהניתי מכל רגע. גם מהרגעים באוטובוס, מהרגעים במלון, וגם מהרגעים הקשים. לא הייתי יכולה לבחור אנשים ומסגרת טובה יותר לצאת איתה למסע הזה.

טומי: אני רוצה לסכם, אבל זה יהיה טכני מדי לְמה שאני מרגיש. אולי בעתיד הלא רחוק, כשהחוויות ישקעו, אוכל באמת להסביר לעצמי את העומק של המסע ואת ההשפעה שלו על החיים שלי. מסע מרתק, מגבש, מרגש, לא קל בכלל - לא פיזית ולא נפשית. אבל מלא רגעים שמחים, מלאים בעוצמה, בחום ובאהבה.

אני שמח שהצטרפתי למשלחת. לא יכול לדמיין את עצמי במסע כזה בלי החברים שלי מהתנועה, או בלי אמא שלי ואח שלי.

המסע ממלא בתוכן את כל הערכים שלנו בתנועה. הוא מעצים את מה שאנחנו עושים ביחד - משנים את המחשבה, מראים שכולם שווים ושאין שום הבדלים בין בני האדם. כיסא הגלגלים לא עושה אותי אחר, או זר, או פחות מסוגל. רק קצת שונה. 

צילומים: ליאור אלון וגיל לופו

shishabat@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו