פרנציסקוס כוכב עליון

כמעט בכל יום רביעי מתכנסים המאמינים והסקרנים בכיכר סן פטרוס ברומא למפגש הפומבי השבועי של האפיפיור, המנהל תפילה ונושא דרשה בפני הקהל הרחב. מאז בחירתו של חורחה מאריו ברגוגליו לאפיפיור, מספר המשתתפים באירועים שילש את עצמו והגיע ל־6.6 מיליון. בבוקר צונן בחודש דצמבר האחרון הצטופפו בכיכר אלפי עולי רגל, שכיסו את הכיכר כמו שטיח של פיקסלים מבהיקים. הם נשאו בידיהם אלפי סמארטפונים, שהורמו אל השמיים.

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

האפיפיור פרנציסקוס, שליחו ה־266 של ישו, אדם שענוותו, צניעותו, חביבותו ומעל לכל מסירותו לעניים הפכו אותו לאהוב במיוחד, נראה מקרוב מוצק יותר מאשר בטלוויזיה. גם לאחר שוויתר על הסמלים הראוותניים של מעמדו, הוא מסוגנן באופן מפתיע, לבוש במעיל עליון לבן בעל שורת כפתורים כפולה, צעיף לבן וגלימה בגון שמנת.

הדרשה שלו עוסקת ביום הדין. אבל נאמן לדרכו, הוא לא מנסה להעלות באוב תמונות של אש וגופרית. הוא מפציר בקהל לחשוב על הסיכוי לפגוש את הבורא כמשהו שיש לשאוף אליו, כמו חתונה, שבה ישו וכלל הקדושים ברקיע ימתינו בזרועות פתוחות לרווחה. הוא מרים את מבטו פעמיים מהכתוב, כדי לחזור שוב על משפטי מפתח כמו "לכו ללא פחד" ו"הדין האחרון כבר מתרחש". קולו נעים ומרגיע גם כשהוא מהדהד ברמקולים הפזורים בכיכר הענקית.

לאחר הדרשה פונה האפיפיור לקבל את פני הקהל. קודמו בנדיקטוס ה־16, שהיה אקדמאי מסויג, הקפיד לצמצם את המפגש עם הקהל למינימום החיוני. אבל פרנציסקוס בן ה־77 נהנה מהקשר האישי, ומזכיר בכך את ביל קלינטון. הוא מבלה כמעט שעה בקבלת פניהם של המאמינים. קבוצה רועשת של איטלקים מקומיים עומדת ליד הכס, וכולם שולפים את המצלמות כמו צלמי פפראצי מנוסים וצועקים "פאפא פרנצ'סקו! פאפא פרנצ'סקו!" מנסים לגרום לאב הקדוש של הכנסייה הקתולית להפנות אליהם את מבטו. החוצפנים שבהם מרימים בזרועותיהם ילדים וקוראים לעברו: "אי במביני! אי במביני!" (הילדים, הילדים!)

השומרים בכניסה לארמון בוותיקן, "בארמון הם יכולים לשלוט במה שמגיע אליך". צילום: GettyImages

סלבריטאיות של אפיפיור היא דבר מצחיק. כארכיבישוף של בואנוס איירס, ברגוגליו מעולם לא הצטיין כנואם. אבל כעת, כאפיפיור פרנציסקוס, ההומניות שלו מתקבלת כסממן מהפכני של ממש. על הרקע האבסורדי והמיושן של הוותיקן, עולם שעדיין מתנהל כמו חצר מלוכה מימי הביניים, הבחירה בפרנציסקוס כאפיפיור, בדיוק לפני שנה, מייצגת "סקנדל של נורמליות", כדבריה של ידידתו אליזבטה פיקה, עיתונאית ארגנטינאית המכירה אותו זה עשור. פרנציסקוס מוכיח פעם אחר פעם שהוא לא מה שחשבו: הוא הפתיע את עובדי דלפק הקבלה במלון שבו שהה במהלך התכנסות החשמנים כשהופיע בעצמו כדי לשלם את החשבון; הצחיק את החשמנים כשצחק על עצמו רק שעות אחרי שנבחר ("שאלוהים יסלח לכם על מה שעשיתם"); והכניס לפאניקה את שומרי ראשו כשלגם משקה שהגיש לו אדם זר בעת ביקור בברזיל.

אחרי האפיפיורות הקטסטרופלית של בנדיקטוס, שמרן, נוקדן ומעורר פחד, השליטה של פרנציסקוס במיומנויות בסיסיות, למשל חיוך בפומבי, נראית לקתולי הממוצע ממש כמו נס קטן. אבל השינויים שהוא מתכנן הרבה יותר רדיקליים מזה. הוא ויתר על הארמון שלו לטובת דירת שני חדרים פשוטה, נזף פומבית במנהיגי הכנסייה על שהם "אובססיביים" בנוגע לנושאים חברתיים שנויים במחלוקת דוגמת נישואים חד־מיניים, אמצעי מניעה והפלות ("מי אני שאשפוט?" היתה תשובתו המפורסמת כשנשאל לדעתו על כמרים הומוסקסואלים), ואולי המפתיע מכל - הקדיש את רוב הדרשה הכתובה הראשונה שלו לביקורת נוקבת וחריפה נגד הקפיטליזם נטול הגבולות של השוק החופשי.

על פי כל העדויות, החשמנים שבחרו בברגוגליו לתפקיד הרם הניחו כי הם בוחרים במועמד לא מסוכן המייצג פשרה. הם אהבו את הרעיון של אפיפיור שמגיע מדרום אמריקה, אחד משוקי הצמיחה המובילים של הכנסייה. הם גם הגיבו טוב לנאום מסעיר בן שלוש דקות שנשא ברגוגליו במהלך הקונקלבה (האסיפה הבוחרת באפיפיור), ובו אמר כי "אם הכנסייה רוצה לשרוד, היא חייבת להפסיק לחיות בתוך עצמה, מתוך עצמה ולמען עצמה".

ברגוגליו לא נתן שום רמז לכך שהוא עומד להיות מוביל שינויים. בימים שלאחר בחירתו תיארו אותו רוב העיתונים כבחירה בטוחה, שמרנית. הוא עצמו כבר הזמין חדר במוסד לאנשי כמורה גמלאים בארגנטינה, משום שציפה לחזור אליה אחרי הצבעתו בקונקלבה. "כשנודע לו שנבחר", אומרת פיקה, "הוא לא ידע אם זה חלום או סיוט. אני בטוחה שהוא הרגיש כאילו סגרו אותו בכלוב".

הסגנון הוא התוכן

כדי להבין את גודל המהפכה שמתנהלת בעצם הימים האלה בוותיקן, צריך לחזור אל קודמו של פרנציסקוס. יוזף רצינגר, שהפך ב־2005 לאפיפיור בנדיקטוס, היה אוֹכף הדוקטרינה הראשי של קודמו בתפקיד, האפיפיור יוחנן פאולוס השני. מכתב שכתב רצינגר בשנת 1986, "על הטיפול של כמרים באנשים חד־מיניים" (הידוע גם כ"בעיה ההומוסקסואלית"), תיאר את ההומוסקסואליות כ"רוע מוסרי מטבעו". הצוות שלו הגיב לחשיפות האינסופיות של מקרי פדופיליה בכנסייה באמצעות "הכחשה, גרירת רגליים משפטית וחסימה של ממש", אם לצטט את התחקיר המקיף של ה"ניו יורק טיימס" מ־2010.

ב־2009 נחשף סקנדל של הלבנת כספים מסיבית בבנק הוותיקן, השולט בנכסים בהיקף של 8.2 מיליארד דולר. אחריו באה הבגידה של משרתו האישי של בנדיקטוס, שגנב ערימות של מסמכים סודיים החושפים את דרכי הפעולה הסודיות והמביכות של הכס הקדוש - פרשה שזכתה לכינוי "וָתיליקס" (VatiLeaks). העיתונות האיטלקית חגגה על הפרטים העסיסיים ביותר, כולל טענות על קמפיין להכפשת הומוסקסואלים, כספים שנעלמו, ניסיונות התחמקות מתשלומי מסים (שנתמכו על ידי ממשל ברלוסקוני), בזבוזים לא מרוסנים ומתנות חשודות (למשל פטריות כמהין בשווי 100 אלף דולר, שהעניק לאפיפיור איש עסקים איטלקי).

על פי השמועה, נקודת השבירה של בנדיקטוס הגיעה כששלושה חשמנים שמונו לחקור את ההדלפות הגישו את הדו"ח שלהם, שבו דיווחו על רשת של עובדי ותיקן הומוסקסואלים וגורמים חיצוניים המאיימים לחשוף אותם. "פשוט לא היו לו האישיות או העוצמה הנדרשות כדי לטפל בכל מה שהתרחש", אמר לי מקור בוותיקן.

בנדיקטוס ה־16 (מימין), שמרן, נוקדן ומעורר פחד. צילום: רויטרס

בפברואר אשתקד, זמן קצר אחרי שבנדיקטוס זיעזע את העולם כשהודיע שיהיה האפיפיור הראשון שיוותר על הכס זה יותר מ־700 שנה, הוא עוד ספג עלבון אחרון: העיתון "לה רפובליקה" חשף כי בית המרחץ ההומוסקסואלי הגדול ביותר באיטליה פעל בבית שכור בבעלות הוותיקן.

שינויי הטון של פרנציסקוס אינם מסמנים בהכרח סטייה חדה מהמסורת. כך, למשל, הוא שלל מכל וכל את האפשרות למשוח נשים לכהונה, ועדיין מתייחס להפלות כאל עוון. במסיבת העיתונאים הספונטנית שהעניק בקיץ האחרון לחברי הסגל העיתונאי של הוותיקן, בטיסה בחזרה מסיור בברזיל, שאל כתב את פרנציסקוס, שעמד בקצה המעבר במטוס, על קיומו של "לובי עליז" בתוך הוותיקן. פרנציסקוס התחיל בבדיחה, ואמר שעדיין לא נתקל במישהו הנושא תעודת זהות עליזה במיוחד. ואז הרצין ואמר שחשוב להבחין בין שדולות, שהן רעות - "שדולת חמדנים, שדולת פוליטיקאים, שדולת הבונים החופשיים, כל כך הרבה שדולות!" - ובין אנשים הומוסקסואלים אינדיבידואלים, שכוונתם טובה והם מחפשים את אלוהים.

האב תומס ג' ריס, כותב בכיר בעיתון "National Catholic Reporter" בארה"ב, אומר כי "בכנסייה הקתולית, הסגנון הוא התוכן. אנחנו כנסייה של סמלים. זה מה שאנו קוראים לו סקרמנט: סמלים המעניקים לנו חסד. הדברים האלה באמת חשובים. כך שפרנציסקוס כבר משנה את הכנסייה בדרכים אמיתיות באמצעות מילותיו ומחוותיו הסמליות. הוא היה יכול לשבת במשרד שלו ולהתחיל לשנות חוקים ותקנות. אבל זה לא מה שהאנשים רוצים שהוא יעשה".

אורח החיים הצנוע שעליו החליט פרנציסקוס כאפיפיור - למשל נסיעה בעיר במכונית פורד פוקוס במקום בלימוזינה מתוצרת מרצדס הנהוגה על ידי נהג - הוא נהדר, אבל התשבחות שהוא זוכה להן קצת מוגזמות. כן, אין ספק שאתה לא אמור לחיות בארמון מפואר להפליא אם אתה עומד בראש דת המבוססת על עקרונות של צדקה וחמלה, שנוסדה על ידי האבטיפוס הקדמוני של הומלס היפי. מצד שני, פרנציסקוס נוטה כמעט לסוציאליזם; ב"דרשת השליחים", השיעור הראשון הרשמי שלו בכתב, הוא יצא בהתקפה חריפה על אי השוויון בהכנסות ותיאר "תרבות של שפע", שאוטמת אותנו מלהבחין בסבלו של העני.

"כל אותם מעוּותים ומוגבלים, בגלל היעדר הזדמנות שווה, אינם מרגשים אותנו. הם נראים לנו כמו סתם מחזה", כתב בדרשה. הוא תקף את הכל - חובות, שחיתות, התחמקות ממסים, פיטורים המוניים ("ניסיון להגדיל את הרווחים באמצעות צמצום כוח העבודה, וכך הגדלת שורות הדחויים") וההידרדרות באיכות הסביבה.

דבר אחד הוא להטיל ספק ברצון האל כשמדובר במוסריות מינית. אבל עבור השמרנים בארה"ב, יציאה נגד הדוקטרינות הכלכליות הקדושות של רונלד רייגן היא חטא שדינו מוות. אחרי ההצהרות של האפיפיור אמרה שרה פיילין לרשת CNN: "הן הדהימו אותי, הן נשמעו די ליברליות" (מאוחר יותר התנצלה). השמרן הימני הקיצוני ראש לימבו היה פחות מעודן, כשכינה את דברי האפיפיור "מרקסיזם טהור". המיליארדר קן לנגון, מייסד "הום דיפו" ובעל השפעה במפלגה הרפובליקנית, אף איים כי השיפוץ של קתדרלת סנט פטריק בניו יורק, שצפוי לעלות מיליוני דולרים, עלול להיקלע לבעיות מימון, אם רגשותיהם של הקתולים העשירים ימשיכו להיפגע מהערות "חריגות" מצד האפיפיור.

ועדיין, המפלגה הרפובליקנית, שבמשך שנים רבות השתמשה בקלף האלוהים, מוצאת עצמה חסרת אונים בניסיונה להפריך את דבריו של האפיפיור, שהפך למבקר החריף ביותר של אי שוויון בהכנסות. פול ריאן, שהיה האדריכל של הצעת תקציב רגרסיבית במיוחד, מסביר את דברי האפיפיור בכך ש"הוא מעולם לא התנסה בקפיטליזם אמיתי בארגנטינה. שכונות העוני הן רעות וכל זה, אבל באמת: האם הוד קדושתו מודע לנטל המוטל על המעסיקים במסגרת תוכנית הבריאות אובאמקר?" לעומתו, דומה שניוט גינגריץ' רואה את הכתובת על הקיר. הוא אמר ל"ניו יורק טיימס": "אני חושב שהאפיפיור למעשה פותח בשיח בדיוק ברגע שבו המפלגה הרפובליקנית זקוקה לשיח כזה".

התגובה מהצד השני של הספקטרום היתה, כמובן, אוהדת בהרבה. "האפיפיור פרנציסקוס הוא מתת האל, קול נבואי המוכן למתוח ביקורת על הקפיטליזם והאימפריאליזם", אומר קורנל ווסט, ממובילי השמאל הנוצרי בארה"ב. "אני לא רוצה להפוך את האפיפיור למושא הערצה. הוא עומד בראש מוסד פטריארכלי והומופובי במיוחד, שאני אחד ממבקריו. אבל אני אוהב את מי שהוא, בגלל מה שהוא אומר, ואת ההשפעה של מילותיו על הכוחות הפרוגרסיביים ברחבי העולם".

הכתם שנשאר מימי החונטה

ברגוגליו נולד בבואנוס איירס, אבל הוריו איטלקים; אביו נמלט מאיטליה כשמוסוליני עלה לשלטון בתחילת שנות העשרים של המאה שעברה. המשפחה התמקמה בפלורס, שכונה מרווחת של מעמד הביניים. בסביבתו היו הרבה קרובים איטלקים, כולל אחיו של סבו, שאותו תיאר ברגוגליו ב־2010 כ"אשמאי זקן שלימד אותנו לשיר שירים די נועזים בדיאלקט של גנואה. וזו הסיבה לכך שהדברים היחידים שאני יכול לומר בדיאלקט של גנואה אינם מתאימים לחברה מנומסת".

בואנוס איירס היתה אז עיר קוסמופוליטית, שבה נמהלו שרידי הקולוניאליות הספרדית עם החיבוק העז והכמיהה לתרבות האירופית. ברגוגליו למד כימיה בבית ספר טכני, עבד במעבדה, ובשעות הלילה היה שומר סף באחד הברים בעיר, אהב כדורגל וריקודי טנגו.

ואז, בגיל 17, במהלך פגישה עם חברים, עבר ליד כנסייה וחווה התגלות. "זה היה כאילו מישהו לפת אותי מבפנים והוביל אותי אל תא הווידוי", תיאר בראיון לתחנת רדיו בבואנוס איירס. "וכאשר הייתי שם, חשתי שעלי להיות כומר. לא פיקפקתי בכך".

הוא לא סיפר לאיש על האירוע הזה, והמשיך לעבוד וללמוד. אבל ב־1958, בגיל 21, החל ללמוד בסמינר ישועי. אמו לא אהבה את הבחירה שלו, ובמשך שנים סירבה לבקר אותו. "היא כעסה עלי מאוד", הוא נזכר. "אמרה, 'אני לא יודעת... אני לא רואה אותך כ... אתה צריך לחכות קצת... אתה הבכור... תמשיך לעבוד... תסיים אוניברסיטה'. היא התייחסה לזה כאל גזילה".

ברגוגליו סיפר כי נמשך אל הישועים בגלל הדגש שהם שמים על ציות ומשמעת, וגם משום שקיווה לעבוד כמיסיונר ביפן, שהישועים היו הראשונים שהביאו אליה את הנצרות במאה ה־16. אבל לאחר שאיבד חלק מריאתו כתוצאה מדלקת ריאות קשה, נמנעה ממנו הנסיעה. במקום זאת, החל ללמד ספרות בבית ספר ישועי, ובין היתר, הביא להרצאה גם את הסופר הארגנטינאי הגדול, חורחה לואיס בורחס.

בגיל 36 מונה ל"ראש הפרובינציה" - ראש המסדר הישועי בכל רחבי ארגנטינה. "זה היה מוטרף", הודה בראיון שנתן למגזין "אמריקה". "נאלצתי להתמודד עם מצבים קשים ולקבל החלטות חותכות במהירות, ולגמרי לבד".

מספר הביוגרפיה שלו, שנקרא "לפרום את הקשרים", מתברר שחלק מהישועים בארגנטינה ראו בו, למרבית האירוניה, שמרן מיושן שדבק במסורת. הוא השתמש במושג "אוטוריטריאניזם" כדי לתאר את סגנון שלטונו והודה כי "לא תמיד נועצתי באחרים, כנדרש... סגנון הממשל שלי כישועי בתחילת דרכי היה רצוף פגמים".

תקופת כהונתו כראש הפרובינציה הישועי התרחשה בזמן אחת התקופות הטראומטיות ביותר בהיסטוריה של ארגנטינה, "המלחמה המלוכלכת", שקרעה את המדינה בעקבות המהפכה הצבאית של שנת 1976. במשך שבע שנים נשלטה המדינה על ידי דיקטטורה ימנית; פלוגות רצח הטילו טרור על האומה, ועשרות אלפי אזרחים "הועלמו".

כלפי חוץ החונטה היתה קתולית, ומנהיגי כנסייה רבים שיתפו עימה פעולה באופן גלוי. אחד הבישופים היחידים שהעז לדבר נגד הממשלה נרצח בתאונת דרכים מבוימת. אבל אם יש משהו דמוי כתם בעברו של האפיפיור החדש, הרי זו התנהגותו במהלך תקופה זו.

אמנם, כראש הפרובינציה היתה לו הרבה פחות עוצמה מאשר לבישוף, וגינויים ציבוריים של החונטה היו קרוב לוודאי מביאים למותו. התומכים בו טוענים כי הוא עבד ביעילות מאחורי הקלעים, ואף סיכן את חייו כשהסתיר מאות אזרחים שסומנו על ידי החונטה כתלמידי סמינרים והבריח אותם אל מחוץ למדינה. אבל מבקריו טוענים, בין השאר, שהוא היה מעורב במאסרם ועינויים של שני כמרים ישועיים פעילים בהתנגדות, שעימם היו לו ויכוחים.

אחד הכמרים, אורלנדו יוריו, טען כי ברגוגליו היה מי שהלשין לחונטה; הכומר השני, פרנסיסקו חליקס, מכחיש את הסיפור, ואף נפגש עם האפיפיור ברומא. גם ברגוגליו עצמו הכחיש את ההאשמות וטען כי הפעיל "את כל הכלים" כדי להביא לשחרורם.

אליזבטה פיקה, שבילתה חלק גדול מהקריירה שלה כעיתונאית המדווחת על מלחמות, מאמינה לחליקס ופוטרת את המחלוקת כ"מזויפת לחלוטין. מצפונו של ברגוגליו נקי, והוא שלם עם עצמו. הוא עשה כל מה שהיה יכול".

מול הכיכר הגדושה בדרשת יום א'. צילום: רויטרס

אוטובוס וטייפ קסטות

בד בבד החלה להתפשט ברחבי דרום אמריקה "תיאולוגיית השחרור" - אסכולה נוצרית מרקסיסטית, שהתמקדה במאבק מעמדות ובקריאה גלויה למהפכה במדינות השונות. חלק מהכמרים אף נטלו בפועל נשק בידיהם והצטרפו לקבוצות מורדים. הוותיקן, בראשותו של יוחנן פאולוס השני, גינה את תיאולוגיית השחרור ככפירה, ולמעשה דיכא אותה (בעזרתו החשאית של ה־CIA). ברגוגליו התנגד לעקרונות התנועה, בין השאר מחשש כי פעילות רדיקלית גלויה מצד הכמרים שלו תהפוך את כלל המסדר למטרה עבור החונטה. למרות זאת, את רגשותיו האמיתיים היה אפשר לראות חודשים אחדים לאחר בחירתו לאפיפיור, כשהזמין את מייסד התנועה, האב גוסטבו גוטיירז, לבקר אותו בוותיקן.

אחרי תקופת כהונתו של ברגוגליו כראש הפרובינציה, קיבלו בכירי המסדר הישועי כל כך הרבה תלונות על אישיותו הקשה, שהוא הורחק לתפקיד חדש בקורדובה, מרחק 600 ק"מ מהבירה. שם, נכתב בביוגרפיה שלו, "שקע בהרהורים נוגים, לאחר שחש מורחק מהעניינים ומושפל". כשחזר לבואנוס איירס בשנת 1992, הקולגות שסלדו ממנו התקשו להכירו: הנזיפה והעונש אילצו אותו להתבגר, להתרכך, לפתוח את הראש.

בשנת 1998 הוא התמנה לארכיבישוף של בואנוס איירס. במחוות שמזכירות את אלו של היום הוא דחה חלק גדול מסממני היוקרה של תפקידו החדש: ויתר על רכב שרד ונסע באוטובוס, התגורר בדירה פשוטה ובישל לעצמו את הארוחות בסופי השבוע. כשנשאל פעם אם הוא טבח טוב, השיב: "ובכן, איש לא מת מזה עדיין". הוא היה מבקש מחברים להקליט עבורו תקליטורים, משום שכל מה שהיה לו הוא טייפ קסטות.

חלק גדול מתשומת ליבו הוקדש לעניים. הוא שוטט בשכונות העוני של העיר, נישק את רגליהם של חולי איידס בהוספיס, שמע וידויים מפרוצות בפארקים של העיר, לבש פונצ'ו כדי להתחפש ולהשתתף בתהלוכה של שכונת עוני, והתעמת עם ברוני סמים, שאיימו על אחד הכמרים שלו. ג'רי או'קונל, כתב העיתון "לה סטמפה", זוכר ביקור בארמון הארכיבישוף זמן קצר אחרי שברגוגליו נכנס לתפקיד: "חדר הישיבות הגדול, שבו קיבלו הארכיבישופים הקודמים את אורחיהם, היה כעת דחוס וממולא בקופסאות מזון ובגדים לעניים", הוא מספר. "זה היה מדהים - הוא הפך את האולם למחסן!"

עלייתו של ברגוגליו לראשות הכנסייה בארגנטינה באה בעת משבר לאומי, שהותיר חותם משמעותי על אופן החשיבה שלו: בשנה שבה נכנס לתפקידו, צנחה כלכלת ארגנטינה למיתון אכזרי. קרן המטבע העולמית לחצה על הממשלה לנקוט צעדי צנע מחמירים, ויותר ממחצית האוכלוסייה הידרדרה לעוני, מה שיצר מצוקה שקשה לדמיין. מהומות פרצו בכל מקום, ושכונות העוני הוצפו ב"פאקו", סם דמוי קראק העשוי משאריות קוקאין זולות מעורבות בתוספים כגון חומצה גופרית, רעל עכברים ונפט.

הדברים החלו להשתנות לטובה רק ב־2003, כשהמדינה החליטה שלא לכבד את חובותיה לקרן המטבע העולמית. בעיני תנועות השמאל המתנגדות לגלובליזציה נתפסה הקרן ככריש הלוואות בריוני החותר תחת הריבונות של המדינות המתפתחות, וגם ברגוגליו תקף בדרשתו את "האידיאולוגיות שמגוננות על האוטונומיה המוחלטת של השוק ודוחות את זכותן של מדינות להפעיל שליטה ובקרה מכל סוג שהוא... השוק החופשי הוא סוג חדש של עריצות, שאוכף את חוקיו באופן חד־צדדי, וללא רחמים".

הוא הפך לאויביו את נשיאת ארגנטינה, כריסטינה קירשנר, ואת בעלה המנוח וקודמה בתפקיד, נסטור קירשנר, כשהאשים אותם בשחיתות חסרת מעצורים ובחוסר מעש למיגור העוני. אחד המברקים הדיפלומטיים של ארה"ב, שנחשפו במסגרת הדלפות ויקיליקס, תיאר את ברגוגליו כ"מנהיג האופוזיציה"; כשהתפרסמה הידיעה על בחירתו לאפיפיור, בעלי בריתה של קירשנר בקונגרס בחרו לא לברכו.

הנשיאה קירשנר תמכה בנישואים חד־מיניים, בניגוד גמור לעמדת הכנסייה. ברגוגליו פעל מאחורי הקלעים לקידום פשרה שתכלול נישואים אזרחיים, אבל לא הצליח להעביר לצידו את הבישופים. מכתב פרטי שבו הוא מתאר נישואים חד־מיניים כ"דחייה כוללת של חוק האל" דלף וגרם לו נזק תדמיתי.

מרסלו מארקז, מנהיג התנועה לזכויות האזרח בבואנוס איירס, שיגר לברגוגליו מסר זועם, וקיבל ממנו שיחת טלפון כעבור שעה. "הוא הזמין אותי לשתי פגישות איתו, והאזין לדעותיי במידה רבה של כבוד", סיפר מארקז ל"ניו יורק טיימס". "סיפרתי לו על יוזמת הנישואים החד־מיניים, ויצאתי מהפגישה עם מתנה: עותק של הביוגרפיה שלו".

חיה פוליטית ומושך בחוטים

ב־27 בפברואר אשתקד טס ברגוגליו לרומא. הוא התעקש לטוס במחלקת תיירים, למרות שהוותיקן שלח לו כרטיס למחלקה הראשונה, ונרשם במלון זול, שבו נוהגים כמרים להתארח (60 יורו ללילה עם ארוחת בוקר). על פניו, לא סביר שתפקיד האפיפיור היה משהו שהוא חיפש או אפילו הכין את עצמו נפשית לקראתו. מאוחר יותר הוא סיפר בשיחה פרטית: "באתי לאיטליה רק עם בגדים להחלפה. לא היה לי שום סיכוי! בבתי ההימורים של לונדון הוצבתי במקום ה־44. תראה מה זה. מי שהימר עלי הרוויח המון, כמובן..."

כשנכנסו החשמנים לקונקלבה, היו שלושה מתחרים שנחשבו כמובילים במירוץ לכס הקדוש. ברגוגליו לא היה ביניהם. למרות שהגיע למקום הראשון כשהתמודד מול רצינגר בקונקלבה של 2005, סברו כמעט כל העיתונאים שהוא הזדקן, וכבר אינו מועמד רציני. "אילו היו מתאחדים סביב מועמד אחד, זה היה נגמר לגמרי אחרת", אומר האב תומס ריס. "הבעיה היתה שכל קבוצה שנאה את שתי הקבוצות האחרות ולא היתה מוכנה להצביע עבורה, כך שבסופו של דבר, הם תמכו במועמד הלא מוכר".

כשהתברר שברגוגליו ניצח, אמצעי התקשורת בעולם נותרו אדישים למדי: גבר לבן ממוצא אירופי בסוף שנות השבעים לחייו לא נתפס כבחירה מהפכנית. במאמר שפורסם בעיתון "וושינגטון פוסט" נכתב: "האתוס הצנוע של פרנציסקוס משולב בשמרנות חסרת פשרות, שמזכירה את זו של קודמו בנדיקטוס". טור במגזין "Slate", שכותרתו "מדוע האפיפיור פרנציסקוס עלול להיות סיוט לקתולים", טען כי האפיפיור החדש יהיה "עוד אחד מערימת הבכירים הקתולים הבינוניים שאנחנו רואים בשנים האחרונות".

מנשק ילדה חולת סרטן, "הטיפוס הזה, כל מה שהוא עושה זה לדבר על העניים". צילום: רויטרס

גם בתוך הוותיקן, איש לא ידע בדיוק לְמה לצפות. "באופן אירוני, חשבתי שהוא יהיה אסון בכל הנוגע ליחסי ציבור, משום שהוא לא מוכן להתראיין", אומר גרג ברק, מומחה לאמצעי תקשורת, לשעבר כתב של "פוקס ניוז", שנשכר על ידי בנדיקטוס לסייע למאמצי היח"צ של הכס הקדוש לאחר שערוריית "ותיליקס".

אבל הציניות הקבועה של אמצעי התקשורת נמסה שבועות אחדים אחרי שהאפיפיור החדש נכנס לתפקיד. הוא התקשר מיוזמתו לאנשים ששלחו אליו מכתבים ("שלום, מישל, כאן האפיפיור פרנציסקוס", אמר לאישה איטלקייה המומה), ושיחרר התבטאויות פייסניות על אתאיסטים - סגנון שנחשב בלתי אפשרי לחלוטין אצל קודמו. אמצעי התקשורת החילוניים נשבו עד מהרה בקסמו וכינו אותו "האפיפיור פרנציסקוס הקוּל".

אבל הקסם הזה חשף את המיומנות - ובמידת הצורך חוסר הרחמים - שיש לברגוגליו כמושך בחוטים. ידידתו אליזבטה פיקה קוראת לו "חיה פוליטית"; ואכן, בשנה האחרונה הוא הוכיח את עצמו כאוכף חוקים חמקן, שמסוגל להשתמש גם בפלדה האוטוריטטיבית הישנה, אם תשרת מטרה נעלה.

החשמן ריימונד ברק, לשעבר הארכיבישוף של סנט לואיס, גילה את הפן הזה של פרנציסקוס בדרך הקשה. ברק היה חביבם של המעגלים הקתוליים הקיצוניים במשך תקופה ארוכה מאוד. בראיון שהעניק ב־2009 לעיתון "נשיונל רוויו" הוא נשאל על ידי קתרין ג'ין לופז אם לדעתו "המצביעים הקתולים שיתפו פעולה עם הרֶשע כשהצביעו עבור אובאמה". "מאחר שהנשיא אובאמה הכריז באופן ברור שהוא תומך באג'נדה האנטי־משפחתית ובהפלות, הרי שום קתולי לא היה יכול להצביע עבורו במצפון נקי".

ברק הפך בשלב מאוחר יותר לאיש הכמורה החשוב היחיד שהעז לבקר את האפיפיור החדש באופן פומבי. "מתקבל הרושם, או שכך מציגים זאת אמצעי התקשורת, שהוא חושב שאנחנו מדברים יותר מדי על הפלות", אמר לרשת הטלוויזיה הקתולית. "אבל לעולם לא נוכל לדבר על כך מספיק". שבוע לאחר מכן, פרנציסקוס למעשה פיטר את ברק, כשסילק אותו מתפקידו בקהילת ההגמונים של הכנסייה - ארגון רב־עוצמה, שהכהונה בו העניקה לברק מעמד של ממליך מלכים כשהיה מדובר בבחירת הגמונים חדשים בארה"ב (האפיפיורים בוחרים את ההגמונים בדיוק כמו שנשיאים ממנים שופטים פדרליים).

ביולי האחרון אסר פרנציסקוס על הנזירים הפרנציסקנים השמרנים לשאת את המיסה בלטינית, ויזם חקירה של אמצעי המימון שלהם. יש הרואים בצעד זה ביקורת ישירה על בנדיקטוס, שבתקופתו התרופפו ההגבלות על גופים אולטרה־שמרניים כאלו. הזלזול של פרנציסקוס באולטרה־שמרנים החל עוד בתקופתו בבואנוס איירס, כשאחת הקבוצות הללו, שבה תמך בנדיקטוס, שיבחה את החונטה הצבאית, ואחד מחברי הקבוצה התגלה כמכחיש שואה.

עד סוף השנה, פרנציסקוס סגר את הסמינר של הנזירים הפרנציסקנים והישעה את סמכותו של המסדר להסמיך כמרים חדשים. החוקר הראשי שלו תיאר את מייסד המסדר, שסולק למוסד דתי, כראש כת המבוססת על הערצת אישיות.

עם מאמינים בוותיקן, ירד אל העם. צילום: אי.פי

רוצים שינוי?

פרנציסקוס החל גם בשינוי המבנה של קולג' החשמנים, שבו היה באופן מסורתי ייצוג גבוה מדי של איטלקים. מתוך 16 המינויים שלו, תשעה היו מאסיה, אמריקה הלטינית ואפריקה. חשמנים שמרנים הורדו בדרגה או הודחו.

אפילו מחוות פשוטות, דוגמת הסירוב לחיות בארמון האפיפיור, נתפסו כיותר מסמליות. "הסיבה העיקרית שהוא לא רצה לחיות שם היתה חוסר האוטונומיה", אומר כומר בוותיקן, שעבד בצמידות לאפיפיורים רבים. "בארמון הם יכולים לשלוט במה שמגיע אליך. במקום אחר - פחות".

כעת, למרות שסדר היום שלו שגרתי לאפיפיור - השכמה מוקדמת, מיסת שחרית, פגישות עם אישים חשובים וראשי מדינות, יציאה לביקור בבית חולים או בכנסייה - הרי המרחב שפרנציסקוס עיצב לעצמו מאפשר עצמאות חסרת תקדים. למשל, הוא רושם בעצמו את סדר היום שלו, ביומן פרטי - "זה דבר חסר תקדים", אמר לי מקור בכיר בוותיקן, שביקש להישאר בעילום שם.

"העוזרים, שתמיד ידעו מה צפוי להתרחש, נאלצים כיום לברר זאת באמצעות שיחה עם אנשים אחרים", מאשר האב לומברדי, מזכיר העיתונות של הוותיקן, כשהוא פולט אנחה. "בעבר הייתי בקשר עם הקוריה (משרד האפיפיור), ויכולתי לשאול אותם מהו סדר היום של הכס הקדוש. היום עלי לגלות אותו בכוחות עצמי. הוא חופשי מאוד בארגון סדר היום שלו".

פרנציסקוס מבלה חלק ניכר מזמנו בטלפון (טלפון חוטי; מעולם לא היו לו טלפון נייד או מחשב), כשהוא נועץ בידידים ובקולגות האמינים עליו. "ליוחנן פאולוס השני ולבנדיקטוס היה מעגל פנימי של מקורבים, כך שעבור אנשים בתוך המערכת, המצב החדש הזה מבלבל למדי", אומר לי מקור בוותיקן. "לפרנציסקוס אין כנראה חמ"ל. עם מי הוא מדבר? איש אינו יודע. חלק מהחשמנים הבכירים חושבים שהוא חסר זהירות, פזיז, שהוא לא יודע מה הוא עושה".

פקידי לשכתו של האפיפיור, שהם למעשה אנשי חצר בסגנון ימי הביניים, יודעים להתאים את עצמם למצב החדש, כמו פקידי המדינה בכל מקום אחר. הם בטוחים ששהותם בתפקיד תהיה ארוכה מזו של כל אפיפיור. "הם יגידו לעצמם משהו כמו 'אוקיי, אז עכשיו אנחנו בראש של ענווה ופשטות? אין שום בעיה'", אומר איש הכמורה מהוותיקן. "אבל מעבר לזה, שום דבר אחר לא ישתנה.

"כדי שיהיה למאמצי הרפורמה של האפיפיור סיכוי להצליח, הוא חייב תחילה להפריד את הוותיקן מהאיטלקים, שהם רוב בקרב החשמנים הבכירים ובקרב 3,000 העובדים בוותיקן. אם אתה רוצה לשים קץ לתרבות של סודיות, חשאיות וביורוקרטיה בלתי חדירה, אתה ממש לא רוצה שאיטלקים ינהלו את העניינים.

"זה ממש לא יהיה קל. גם אם מתעלמים מהסטריאוטיפים על האיטלקים, לביורוקרטים מכל הסוגים יש הכוח להאט את השינוי באמצעות גרירת רגליים, עצירת מכתבים, כל מיני פעולות קטנות", אומר איש הכמורה. "אתה יכול לבצע כמה חילופים שתרצה בדרגים הגבוהים של הביורוקרטיה, אבל קשה הרבה יותר להחליף את הדרגים הנמוכים. אף אחד לא מפוטר כאן. לעולם, אף פעם.

"הביורוקרטים של הקוריה ממתינים לראות מה יקרה. שמעתי כבר לחישות בנוסח, 'אוקיי, מתי חוזרים לעסקים?' מעולם לא הבנתי לגמרי את המקום הזה, אבל כעת גם הם לא מבינים אותו".

ג'ון טאביס, מחבר "יומני הוותיקן" אומר: "דיווחתי על הוותיקן במשך 30 שנים, והיחס של אנשי המשמרת הוותיקה לאפיפיור החדש הוא הכי לא מתלהב שראיתי מעודי. פתאום הם כבר לא שולטים במשחק".

בחודשים הבאים, פרנציסקוס ימשיך להיפגש עם שמונת החשמנים שמינה ככוח משימה מיוחד לביצוע רפורמה בקוריה. הוא הקים גם ועדה שתייעץ לו בנוגע לדרך הטובה ביותר לטיפול בבעיית הפדופיליה בתוך הכנסייה, החל בצעדי מנע וכלה במתן סיוע לקורבנות. יועצים חיצוניים נשכרו על מנת לבדוק את פעולות בנק הוותיקן, שבו כבר פיטר האפיפיור כמה בכירים. וכשהבישופים יתכנסו בסתיו לסינוד (האסיפה הכללית) הבא שלהם, שיתמקד בנושא המשפחה, הם יצטרכו להביא בחשבון את התוצאות של שאלון חדש שמחלק האפיפיור לחברי קהילות קתוליות, ובו הוא מבקש לדעת מה הם חושבים בנוגע לנישואים חד־מיניים, קיום יחסי מין לפני הנישואים, גירושים ואמצעי מניעה. עבור ארגון בעל היררכיה נוקשה כמו הכנסייה הקתולית, מחווה דמוקרטית כזאת היא צעד דרמטי שעשוי לזעזע את אמות הסיפים.

האב ריס אומר שהפופולריות הנוסקת של פרנציסקוס היא בעלת מומנטום משל עצמה, ואפילו כמרים שמרנים נהנים מהספסלים המתמלאים בכנסיות שלהם, ממחמאות של חברי הקהילה ומיחס חיובי אפילו מזרים ברחוב. "האנשים שיהיו הכי בעייתיים עבור פרנציסקוס הם האידיאולוגים", הוא אומר. "בפועל, הם כמו אנשי מסיבת התה. הם כבר החליטו: הם לא מבינים אותו, ואלא אם כן יעברו המרה מסיבית כלשהי, הם גם לא יבינו אותו בעתיד".

*   *   *

בכיכר סן פטרוס הגשומה ברומא, בבוקר יום ראשון, ההמון מריע לחבר החדש שלו, האפיפיור הקוּל פרנציסקוס, שסיים זה עתה את דרשתו. לקראת סוף דבריו נפתחו ארובות השמיים, והאפיפיור חורג מהתסריט הקבוע ואומר להמונים עד כמה הוא שונא את העובדה שאינו יכול להיות איתם למטה, בכיכר. נדמה שהוא באמת מתכוון לכך.

אחר כך הוא נסוג ונעלם בחזרה לתוך מסתרי העיר המבוצרת, שבה הוא שולט כעת. אני נזכר ברגע אחד במסיבת העיתונאים שלו במטוס, כשאחד העיתונאים ניסה להוציא ממנו דעה ברורה על נישואים חד־

מיניים והפלות. ההתחמקות האמנותית שלו הזכירה לי מאוד את הסגנון המבריק של ביל קלינטון. "דעתי היא דעת הכנסייה", אמר פרנציסקוס בפשטות. "אני בן הכנסייה".

האם הוא בודד שם למעלה? הביוגרפיה שלו מתארת אדם שכאשר אינו בין אנשים, מנהל קיום בודד ונזירי. "הוא מטפל בחייו הפנימיים, ואין לו חיים חברתיים", סיפר מי שהיה אחד מעוזריו הקרובים בבואנוס איירס. "חברות היא קשר סימטרי, והקשרים שלו אינם כאלה. אנשים מאמינים שהם החברים שלו, אבל הוא אף פעם לא הולך לאכול ארוחת ערב בבית שלהם. אין לו חברים".

אני שואל את אחד הרוכלים ליד כיכר סן פטרוס, גבר גבוה שראשו מגולח, אם ההמונים שבאים לראות את פרנציסקוס טובים לעסקים. הוא מזעיף פנים ונד בראשו לשלילה. "לא. הטיפוס הזה, כל מה שהוא עושה זה לדבר על העניים. אז עכשיו מגיעים בשבילו התיירים העניים יותר ממקומות כמו ארגנטינה. אלה, אין להם כסף! כשרצינגר היה האפיפיור, היו מגיעים אוטובוסים מלאים בגרמנים. הם מאורגנים, והם מוציאים כסף. היום כולם רוצים הנחות". 

shishabat@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו