במלאות שנה למותו של שמוליק קראוס מגיע למסך סרט דוקומנטרי על האיש השנוי במחלוקת. קראוס, יוצר גדול וגבר מורכב, הוא גיבור קלאסי לסרט תיעודי: הביוגרפיה שלו מכילה שיאים וסערות, מסעות ונשים, מעצרים ואשפוזים ומה לא. החומרים כבר שם, הם היו תמיד. השאלה היא מי יהיה היוצר שייקח אותם וירכיב מהם את העלילה המסועפת, הדרמטית והיצרית, המתאימה לגיבור דוגמת קראוס. הבמאי עדי הראל ניסה לרקוח מחומרי ארכיון ומראיונות עם קראוס ועם מקורביו את סיפורו של הרוקר הישראלי האולטימטיבי. התוצאה רחוקה מלהיות מרגשת. הפסקול עמוס "חלונות גבוהים", אבל התוכן מורכב מאינסוף רגעים בינוניים. דרוש סולם או, לפחות, סרט נוסף.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
הראל ליווה את קראוס בשנים האחרונות לחייו. דעיכתו של כל אדם מורכבת מרגעים יפים ויפים פחות. לסרט נכנסו רבים מהאחרונים. למשל, קראוס מובל בכיסא גלגלים לבית קפה, מזמין משקה, יושב ובוהה. כבד לשון, מבולבל ולא קוהרנטי - הגיבור אינו מעורר הזדהות או הערצה, רק חמלה. הבחירה לראיין אותו בצורה פרונטלית (הראל לא נראה, אך שאלותיו משובצות לאורך הסרט) מעניקה ליצירה אווירת ראיון סיכום. התחושה היא שקראוס בז לכאלה, וחרף שיתוף הפעולה שלו, ברגעים רבים הוא נראה מנותק ומחוץ לסיטואציה. את מה שהוא לא רוצה או לא מסוגל לומר, אומרים בני משפחתו. אחיו ואחותו, זוגתו חנה, ילדיה ונכדיה, משתפים פעולה עם הראל, אשר מקבל גישה בלתי אמצעית לאגדה חיה, אך לא מצליח באמת לחדור לליבה ולפענח אותה.
ההסתפקות של הראל ביצירת סרטון הנצחה היא מאכזבת. למעשה, ברגעים רבים "מאחורי עיניים כחולות" נראה כמו כתבת מגזין שיצאה משליטה. עיון בתמונות סטילס ישנות, צפייה בראיונות טלוויזיוניים שהעניק קראוס ועלעול בכותרות עיתונים על מעלליו אמורים לספק את הנפח ליצירה. בפועל, הם מרפרפים מעל הדרמה הגדולה. הראל לא שב למקורותיו של קראוס, דילג על ילדותו ועל נעוריו (היכן נולד וגדל? מה עשו ההורים? השפעות מוסיקליות מהבית?) והגיע היישר לפנסיה. כשהוא מתחיל לתעד את קראוס, המוסיקאי כבר יושב עשור בבית, קוטף פרסים על מפעל חייו, מתחמק מאירועים ומחכה לגאולה.
החזרה לאחור מתבצעת הודות לסיפורים הדלים שמספרים קרוביו של קראוס, תיאורים סטריליים ברובם, חסרי תשוקה ("זה יצא מאוד טוב, הביחד היה מאוד נחמד והלבד היה נפלא", מתארת חנה את הזוגיות עם קראוס). יוצאת דופן היא בתה של חנה, תמר, אשר בגילוי לב מדברת על הדברים כהווייתם. "בדרך כלל לקראת סוף התקליט זה כבר אשפוז. זה תקליט־אשפוז־תקליט־אשפוז... זה מלווה ומגובה בפרץ הזה של היצירה", תיארה מי שהעבירה את שנות נעוריה לצד האמן שחטף מעת לעת התקפי מאניה דפרסיה. בנה הפעוט של תמר אחראי לרגע המשמעותי בסרט, המתרחש כשהוא מציע לקראוס גיטרה. האחיזה של קראוס בכלי הנגינה איתנה, הפריטה מזכירה נשכחות, אבל מהר מאוד הוא דוחה את הגיטרה מעליו. קראוס גמור.
גם כשהמצלמה מתקרבת לפני הגיבור בקלוז אפים חדים, היא לא קולטת את מסתורי הנפש הסוערת. קראוס נותר ספינקס מנוכר, זאב בודד, גאון בלתי מובן. הסיום, מוות מינורי, עומד בסתירה לאבל הלאומי על הקולגה, אריק איינשטיין. בקטעי ארכיון רבים המשובצים בסרט קראוס ואיינשטיין צעירים, יפים, כריזמטיים. ג'ודי כץ מהפנטת. שמישהו יעשה מהם כבר פיצ'ר משובח.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו