אחרי שהסתיימו חגיגות יום הולדתו ה־50 בחודש שעבר, בראד פיט מתרכז כולו בקידום הסרט החדש שהפיק, "12 שנים של עבדות".
הסרט, שעולה בסוף השבוע הקרוב לאקרנים בארץ, מבוסס על ספר אוטוביוגרפי שנכתב ב־1853 על ידי סולומון נורת'ופ, גבר שחור, כנר מחונן, שחי בצפון ארה"ב במעמד של אדם חופשי, ואז נחטף לדרום ארה"ב, שם אולץ להיות עבד.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
הסרט עוקב אחר 12 שנותיו של נורת'ופ כעבד, וכולל סצנות גרפיות קשות ואלימות שמשחזרות את דיכוי העבדים השחורים במאה ה־19. לסרט אחראי הבמאי הבריטי השחור סטיב מקווין ("רעב", בושה") שנחשב לכוכב עולה.
המבקרים היללו את הסרט, והיו שכינו אותו "רשימת שינדלר של תקופת העבדות". הוא זכה גם לשבע מועמדויות בטקס פרסי גלובוס הזהב שמתקיים הערב, וצפוי לקבל מועמדויות רבות גם לאוסקר. פיט הוא המפיק של הסרט, ויש לו תפקיד קטנטן גם כשחקן בסרט.
הבכורה החגיגית של הסרט התקיימה בספטמבר בפסטיבל הסרטים בטורונטו, לשם הגיע פיט כדי לדבר על החשיבות ההיסטורית של הפרויקט. "רק כשקראתי את הספר התחלתי להבין מה זה אומר להפשיט אדם מכל אלמנט אנושי", סיפר, "בסרט יש רגעים קשים ולא הומניים, שמדגימים עד כמה אדם מסוגל להתאכזר לאחר. אבל בסופו של דבר, הסיפור מספק תזכורת לאחריות שיש לנו זה לזה".
לדבריו, "'12 שנים של עבדות' הוא מסוג הסרטים שמטלטלים אותך וגורמים לך לחשוב. זה האלמנט האהוב עלי בתעשייה. אין לי ספק שזה סרט שיטביע את חותמו".
הרעיון לסרט הגיע דווקא מאשתו של הבמאי סטיב מקווין, שנתקלה לראשונה באוטוביוגרפיה הנשכחת של נורת'ופ. "חברת ההפקות הצנועה שלי שמה לעצמה למטרה לתמוך ביוצרי קולנוע שהם מספרי סיפורים, שזקוקים לדחיפה ולכוח כדי להגיע למסך הגדול", אומר פיט, "התלהבנו מהסרט 'רעב' שסטיב ביים, יצרנו עימו קשר ודיברנו על הפרויקט הבא שהוא רוצה לקחת על עצמו. בילינו לילה שלם יחד, שכלל בקבוקי יין ושיחות על היסטוריה ועל אמנות, עד שסטיב פתאום העלה את השאלה הגדולה מכולן: 'מדוע לא נעשו הרבה סרטים אמריקניים על תקופת העבדות?' כנראה נדרש בחור בריטי כדי לשאול את זה. העבדות חיה ונושמת גם בימינו, ברחבי העולם, יותר מתמיד, ואני מקווה שסרט כזה יגרום לאנשים לפעול. זו נורת אזהרה לכולנו, לשים לב מה קורה סביבנו".