לכל אמן מופרע (או: חסר גבולות אמנותיים, או: פועל מחוץ לקופסה - בחרו את ההגדרה המועדפת עליכם) יש כתבת "התבגרתי" אחת בקלסר הכתבות שהוא אוגר במהלך הקריירה שלו. ובכן, זוהי כתבת ה"התבגרתי" של רועי לוי (37), סטנדאפיסט שנהג לבעוט בכל מוסכמה ולהעיף פאנצ'ים קומיים לכל עבר, והיום מעדיף לדבר על הזיוף של השואו־ביז ולהלל את אשתו גליה ואת ילדיו, בן (7) ואודי (3). האמת היא שגם על המשפחה הוא היה מעדיף לחסוך במילים, אם אפשר, ואולי בכלל לוותר על כל הכתבה.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
קצב הדיבור שלו איטי ונינוח בהרבה מהדיבור הקצר והחד של הפרסונה הטלוויזיונית שלו, שהפכה את ה"מה נשמממע?" למטבע לשון בשנות התשעים. תיק הארכיון שלו כמעט ריק מראיונות אישיים, נתון מפתיע ביחס לעובדה שהוא מסתובב לנו בין הרגליים כבר עשרים שנה, מאז שפרץ ב"פרפר לילה" בימים הראשונים של ערוץ 2, וצבר קילומטרז' מקצועי בלתי מבוטל: "של מי השורה הזאת?", "דאבל דייט", "זה או זה" ושלל מופעי סטנד־אפ. עכשיו הוא סוגר עונה שלישית בתור המנחה של "מחוץ לחוק" בערוץ הוט קומדי סנטרל וב־VOD (התוכנית האחרונה תשודר ביום רביעי), תוכנית שמעלָה למשפט ציבורי שלל נושאים וסוגיות. "זאת העבודה הכי כיפית שעשיתי אי פעם. אני יושב על כיסא, דופק על פטיש ונותן לעורכי הדין, שהם קאדר של סטנדאפיסטים, לעשות את העבודה".
את "העניין הזה של ראיונות, אירועי השקה ומסיבות סלבס" הוא לא אוהב. "זה לא אני. זה אף פעם לא הייתי אני. כל השואו ביזנס זה איכס אחד גדול. כל מסיבות ההשקה המגניבות והחברים המגניבים והנוצצים מהטלוויזיה הם הרי העמדת פנים. מצד אחד יש בעבודה בטלוויזיה משהו מאוד סקסי, למי שמסתכל על זה מהצד, ומצד שני יש בזה משהו מאוד סמרטוטי. מצד אחד הכל גדול ומגניב, ומצד שני הכל עלוב.
"תסתכל על מרבית הטלוויזיה שלנו ותראה איך היא נראית. מצד אחד יש 560 ערוצים, ומצד שני אין מספיק צופים. מרוב שיש ערוצים, התקציבים נורא נמוכים, ואז עושים לך טלוויזיה בתקציב של שקל ותשעים, וזה כאילו נוצץ אבל זה סמרטוטי. אוספים כמה חבר'ה וצלם ב־600 שקלים, ואומרים, 'בואו נפיק תוכנית לערוץ החיים הטובים'. זה חיים טובים? שנייה אחת אחרי שמכבים את האורות בהפקה כולם הולכים הביתה, ואתה לא שומע מהם יותר עד לפעם הבאה שתיתקל בהם באיזה פאנל טלוויזיוני.
"אני יכול להגיד לך שמכל הדברים שעשיתי בטלוויזיה, יש לי בסך הכל שני חברים. גורי אלפי, שאספתי מהתקופה שעשיתי את 'משחק מכור', ודנה מודן, שהיה לי תענוג לעבוד איתה בכל התוכניות המשותפות שלנו. כל אחד ידע בדיוק מה הפינה שלו, עשה את מה שהוא יודע לעשות, ולא גלש למקום של האחר. דנה ואני זה כמו פורמט טלוויזיוני: עובד במדויק. אנחנו נפגשים לפעמים לצ'ולנט בצהריים עם הילדים, וזה כיף. מעבר לזה, כל הנוצץ הזה הוא פשוט זיוף אחד גדול".
עוד מעט תגיד לי שגם הכסף הגדול של הטלוויזיה לא מעניין אותך.
"האמת? אני לגמרי מחוץ למירוץ ולמרדף אחרי הכסף. אם הייתי רוצה לעשות כסף, הייתי עושה עוד הרבה דברים בטלוויזיה. הייתי משחק, הייתי כותב סידרה על החיים שלי או סיטקום, כמו שחברים שלי עושים וכמו שמדי פעם מציעים לי, הייתי מנחה תוכניות ופועל בעוד הרבה משבצות, שהן לא המשבצות הטבעיות שלי. אבל אני לא רוצה".
למה? בכל זאת יש לך משפחה לפרנס.
"כי פעמיים מכרתי את האמת שלי תמורת כסף, וזה היה נורא. אחת הפעמים היתה בתוכנית 'גלגל החדשות', שהיתה פלופ נורא. אז אמנם קיבלתי הרבה מאוד כסף, אבל הכסף נגמר בסוף, התוכנית ירדה טרם זמנה - וטוב שכך - ובסופו של דבר נשארתי עם חמיצות גדולה בפה ועם הרגשה רעה בלב.
"אז החלטתי שלא עוד. אני סטנדאפיסט, לא מצחיקן להשכרה. זה מה שאני עושה מגיל 16, זה מה שאני יודע לעשות טוב, וזה מה שאני רוצה לעשות בשארית חיי. היו תקופות שעשיתי כסף, אבל היו גם תקופות שלא עשיתי כסף. להבדיל מהסטנדאפיסטים הצעירים, שחלקם לא עברו שום דרך, אבל קונים מודעה בעיתון ב־2,400 שקלים ומודיעים לעולם שיש להם מופע בידור - אני עמדתי על הרגליים שלי ועבדתי שנים. אין קיצורי דרך במקצוע הזה".
עד שתגיע אליך ההצעה להגיש את "הסטנדאפיסט הבא", ואז תדבר אחרת.
"כבר עשו את זה עם 'האקדמיה לצחוק', והוציאו את צחי אירני, שזכה במקום הראשון, פצוע לכל החיים. הכניסו אותם לתוך בית ואמרו להם 'בתוך שלושה חודשים אנחנו נמצא את הבן אדם הכי מצחיק בארץ', ובסוף שלחו אותו באוטובוס חזרה לפתח תקווה.
"אני אומר לך: אין קיצורי דרך. בטח לא בתחום כל כך קשה, שמחייב אלפי שעות של מפגש עם קהל. אתה אומר שביום שיציעו לי להגיש תוכנית כזאת אני אדבר אחרת? לא, תודה. זה לא מושך אותי. זה אפילו מרתיע אותי.
"בדיוק השבוע הטלוויזיה שלנו היתה פתוחה וברקע היה 'הכוכב הבא'. אחד המתמודדים שר איזה שיר של זוהר ארגוב, ובביקורת צביקה הדר אומר לו: 'ביחס לבועז מעודה, שעשה את זה פה באחת העונות, זה היה טוב מאוד'. מה בועז מעודה? זה של זוהר ארגוב! מה פתאום ההשוואה למעודה? ככה מוחקים אנשים ותרבות.
"אני מאוד מקווה שלא יעשו תוכנית ריאליטי לסטנד־אפ, כי אז הלך עלי. אין ספק שהיה לי מזל גדול שנכנסתי לטלוויזיה ברגע הנכון, ובתקופות מסוימות עשיתי יותר כסף. אבל היו שנים שעמדתי על במות של מועדונים ולא היה לי שקל. מגיל 25, לדוגמה, גרתי ארבע שנים בצריף ישן ומתפורר ששכרתי ליד רדינג, וחלקתי קופסת נקניק עם החתול שלי".
אז אתה מעדיף לרעוב שוב מאשר לעגל פינות מקצועיות?
"הילדים שלי אוכלים מצוין, וזה לא שאני מסכן. אני נוסע לחופשות עם המשפחה בחו"ל, למרות שאחרי חופשה כזאת אני אומר לאשתי שאנחנו צריכים לנסוע לחופשה מהילדים, רק שנינו, ואחרי חופשה משותפת אני מודיע לה שאני חייב חופשה לבד עם עצמי.
"אני חי בסדר גמור, וכבר לא חולק אוכל עם חיות. זה פשוט שאני לא מוכן להשתתף במשחק המטורף של החיים והטלוויזיה והמרדף אחרי הכסף. אני מבטיח לך שאוכל תמיד יש בבית. לא יודע איך להסביר את זה, אבל אנרגיות טובות מביאות כסף לשכר דירה".
אז מה הסיפור עם המרדף הזה של אנשים אחרי הכסף?
"לא יודע. אולי בגלל שאנחנו יהודים, יש לנו משהו בגנים שקשור לכסף. כולנו במרדף. לפני כמה שנים, אחרי מכירת הנפש שלי לפרויקטים שגרמו לי סבל נפשי, החלטתי שאני מעדיף ראש שקט על פני המרדף הזה. המשפחה חשובה לי יותר מהכל. אשתי היתה ידידה שלי במשך שנים, עד שיום אחד, בגיל 29, אמרתי לה, 'עזבי שטויות, בואי נתחתן', ושנייה אחר כך היינו בהריון והגיעו הילדים.
"כסף בא וכסף הולך, ואולי בגלל שנכנסתי למשחק החיים בגיל צעיר הבנתי כמה זה דבילי לרדוף אחריו כל הזמן. אני מאמין שאם תצא מהמירוץ, תגיע מהר יותר. האנרגיה שלך תהיה מושקעת במקום אחר. זה כמו שאומרים שאם אתה נקלע למערבולת בים, אתה צריך לשחרר את השרירים, לשקוע למטה, ואז לחלץ את עצמך. למה לי לרוץ עוד ועוד עוד? מצאתי את המקום שלי".
סגירת מעגל מטורפת
כשלוי מדבר על המקום שלו, הוא לא מדבר רק על הדירה השכורה ברמת גן אלא גם על הקאמל קומדי קלאב, מועדון הסטנד־אפ הוותיק, שעל הבמה שלו החל את דרכו המקצועית. לפני עשר שנים, בעקבות משבר כלכלי שפקד את הבעלים הקודמים, המועדון עמד על סף סגירה, ולוי החליט לרכוש את המקום ולשמר אותו ואת פעילותו.
"הייתי בטוח שאני אהיה הבעלים בערך שנתיים־שלוש, ומאז כבר עברו עשר שנים", הוא תופס את הראש כלא מאמין. "יש לי שם משרד ואני מתעסק בספקים, טכנאים, ברמנים, רואה חשבון, שיבוץ הופעות וכל מיני דברים. ומה בסך הכל רציתי? להצחיק. אבל אתה יודע מה, זה נותן לי עניין בחיים. אני קם בבוקר ויש לי מה לתפעל ואיפה להעביר את הזמן. יכול להיות שאם לא היה לי את זה, הייתי משתגע. אני פשוט לא מהאנשים שבנויים לשבת ליד הטלפון ולחכות שיתקשרו להציע להם עבודה".
אהה, אז קנית את המועדון בשביל הביטחון הכלכלי.
"ביטחון כלכלי? על מה אתה מדבר? זאת היתה סגירת מעגל מטורפת עבורי. כשהייתי בן 16 הלכתי לאבא שלי ואמרתי לו שאני רוצה להצחיק ושאני לא מסתדר עם בית הספר, ושיש מועדון מגניב בתל אביב שאני רוצה להופיע בו. אבא שלי נתן לי פס מבית ספר, הפסקתי ללמוד והתחלתי לחפש את דרכי המקצועית בעולם.
"הגעתי ל'קאמל', שהיה אז שייך לשמואל וילוז'ני ובן זיידל, עשיתי להם קטעים שלי, והם אמרו לי 'זה מצוין! בוא עם זה לבמה'. ותבין שהם אמרו את זה לילד שכל החיים אמרו לו 'תפסיק להצחיק', 'תפסיק להפריע' ו'תנקה את השטויות מההומור שלך'.
"הם היו הראשונים שהבינו אותי. הם אמרו לי, תמשיך לעשות את זה, תמלא אולמות ותעשה כסף. זה באמת מה שקרה. הם הצילו אותי מהעולם שלא הבין אותי.
"כשלקחתי את המועדון לידיים שלי הרגשתי מהר מאוד שאני חייב להחזיק אותו בשביל הנער בן ה־16 שמסתובב עכשיו בחוץ ומרגיש שהעולם לא מבין אותו או את ההומור שלו. אני מרגיש חובה לעזור בפתיחת דלתות לאחרים. זה החוב שלי לעולם הזה".
המקום עובד כבר שנים באותו קונספט - במה פתוחה למתחילים, הופעות של כוכבים והופעות שלך. לא בא לך להשתולל קצת? להמציא את הז'אנר מחדש?
"לא, ממש לא. כל מה שאני רוצה זה שהמקום הזה יעבוד ויהיה בית לכל מי שצריך אותו. לא מעניין אותי שהוא יהיה מקום מגניב ולעשות דברים פומפוזיים. עזוב אותי מזה. זה לא קשור לז'אנר הזה בכלל.
"המטרה שלי היא שהמקום יעמוד על הרגליים וייתן בית לכל מי שבוחר ללכת במסלול הארוך של עמידה מול קהל כדי להצחיק, בדיקת חומרים, צבירת ניסיון, ולא שכירת יחצנית ופרסום מודעות על מופע שהוא עושה.
"בעידן של היום אנשים מוציאים יותר מדי אנרגיה על הטפל ופחות על העיקר. זאת, אגב, הסיבה שאני לא יושב לכתוב סידרה כמו שלום אסייג, שהוא פנומן בעיניי וגם גוש של טוב לב, או כמו נאור ציון או ליטל שוורץ. אתה עובד על סידרה שלוש שנים, בשביל שבסוף היא תהיה בטלוויזיה 12 פעמים לעשרים דקות בכל פעם. כשאני עושה חישוב על המאזניים - לירוק דם ולאכול קש - זה לא שווה לי, לא מדבר אלי ולא קוסם לי.
"בשבילי הטלוויזיה היא בסך הכל דרך לקידום מכירות. בשנה שאני נמצא יותר על המסך, אני מוכר יותר כרטיסים להופעות. יש אנשים שהטלוויזיה זאת האמנות שלהם. אני לא שם".
חשבת פעם מה יקרה אם אחד הבנים יבוא אליך יום אחד ויגיד לך שהוא ובית הספר לא מסתדרים, והוא רוצה להתחיל את החיים שלו?
"המממ..." הוא מגרד בזקן.
מה המממ? הילד שלך, שהתחיל כיתה א', יודע שאבא הפסיק ללמוד כשהיה בן 16?
"ששש... לא דיברתי איתו על זה, והוא לא יודע. אסור לדבר על זה. בינתיים הוא נהנה מאוד מבית הספר, ואני יושב לעשות איתו שיעורי בית בפאסון של 'אני מבין' ו'בית ספר זה כיף'. לפעמים אני אומר לאשתי שיש גבול כמה אני יכול לתמוך במערכת הזאת, ושיום אחד אני בטח אפלוט משהו. בתכלס, אין לי 12 שנות לימוד ואין לי בגרות, ואת רוב השנים שכן הייתי שם העברתי בלהבריז ולפעול מתחת לרדאר. בתכלס, אני חושב שילד שהצליח לחמוק משיעור חשבון בלי שעלו עליו יודע טוב יותר איך להתמודד עם החיים.
"צריך שילמדו בבתי הספר יותר מידע על החיים ופחות כמה זה 1 ועוד 1. הייתי בבית הספר וסבלתי מכל רגע. המערכת התעללה בי. כל שנה הייתי צריך לעבור סידרת מבחנים כדי להוכיח שאני כשיר לעלות לשנה הבאה. אז הייתי יושב, לומד קצת ועולה לשנה הבאה, עד שנמאס לי, והוריי שיחררו אותי מהעול".
כן צוחקים על זה
היו לך הרבה רגעים בחיים שלא הבינו אותך?
"אפשר להגיד שתמיד לא מבינים אותי. בבית הספר לא הבינו אותי, וגם היום כסטנדאפיסט לא תמיד מבינים אותי. סטנדאפיסט זה אדם שצוחק על כל דבר ומכל דבר, ואני הייתי מאלה שצחקו ועדיין צוחקים מזקנה שהחליקה ברחוב על קליפת בננה. הרבה פעמים שמעתי את צמד המילים 'זה לא מצחיק' או 'לא צוחקים על זה', אבל זאת טעות מיסודה להגיד את זה למישהו שהעבודה שלו היא להצחיק. התרגלתי כבר לקבל בראש".
מה ההישג המקצועי הכי גדול שלך?
"להחזיק את הקומדי קלאב ולחיות בנאמנות עצמית, שאני מאחל לעצמי עד סוף חיי, גם אם יגידו שאני פאתטי".
אתה חושב לפעמים מחשבות מסוג "עד איזה גיל אעמוד על במה ואשאל אם יש פה מישהו מבת ים"?
"אני חושב על זה כל הזמן, והגעתי למסקנה שזה כמו סחורה בשוק. ההצלחה של הבסטה תלויה בעגבניות ובירקן. אם העגבניות טובות, אתה אחלה ירקן. אם הן רקובות, זה לא משנה כמה תצעק 'בזול' ו'רק היום'. מה שיפה בעולם הבידור הוא שבסופו של דבר אתה בא, מציג רעיון למישהו, ואם הוא מוצלח לוקחים את זה. אם לא, אומרים לך 'לא תודה'.
"בגלל שאני לא מתערבב בעוד מחלקות של עולם הבידור ונשאר נאמן לסטנד־אפ, אני יודע מה היכולות שלי, וגם אחרים כבר יודעים בדיוק איזו זווית אני מביא. אני לא צריך לשווק את עצמי בכל פעם מחדש. אבל אם יום אחד ארגיש לא רלוונטי או פאתטי - אלך הביתה.
"אני לא מפחד מכישלונות, נכשלתי אינספור פעמים בקריירה שלי. היו לי המון כישלונות במהלך הקריירה. בטלוויזיה, על הבמה, וגם עם מיזם שניסיתי להרים של קרקס סטנד־אפ שירוץ בארץ. המכירות היו בשמיים, אבל זה היה כל כך יקר שזה היה הפסד. למדתי מזה. אני מאמין שבזכות זה אני מחזיק את המועדון טוב יותר. אתה יודע מי החברה שנכשלה הכי הרבה בשנים האחרונות? מיקרוסופט. כל כישלון הביא את מנהליה לפתרון ולפריצת דרך".
אם אנחנו כבר במצב צבירה רציני: מה הרגע הכי מרגש שחווית?
"שלושה רגעים. החתונה ולידת שני הבנים שלי".
יצאת קלישאתי.
"נו, מה אני אעשה. רק הילדים שלי מעניינים אותי היום. הם גיבורי־העל שלי. הם מוציאים ממני כל מיני רגשות שלא ידעתי שקיימים בי. אז אני קלישאתי. אנושי. אנושי זה טוב".
יש משהו שמצליח להוציא אותך מהשלווה?
"מוסר כפול. זה מטריף לי את המוח. שאנשים אומרים 'איך הוא מעז', ואז עושים אותו הדבר. בדיוק השבוע היה ב'עובדה' תחקיר על רופאים באיכילוב שלוקחים כסף מתחת לשולחן. ומה הקטע הכי מטורף? שאחד הרופאים היה זה שחשף שחיתות בבית החולים והעיד במשפט נגד מישהו אחר לפני כמה שנים.
"המוסר הכפול הזה קיים בכנסת, בבנקים ובכל דבר בחיים שלנו. יש פה שקר ענק מעל הראש של כולנו, וזה מטריף אותי. זה כמו בן אדם שמצקצק נגד גנבים ושחיתות בפוליטיקה או במערכת הבנקאית, אבל מוריד מוסיקה באינטרנט ופורץ את האייפון שלו כדי להוריד אפליקציות בחינם.
"אפילו עם כל הפרשה של אייל גולן. נו, באמת. מה כל הרעש? מה עשינו ב'רוקסן' כשהיינו בני 14? רק רקדנו? מה התעוררתם עכשיו על אייל גולן? ולא שאני תומך בו. זה מזעזע בעיניי. אבל גם הצביעות מחליאה אותי".
רגע שאתה מתחרט עליו?
"החתונה שלי ושני הבנים שלי".
אמרת לפני שנייה שזה היה הרגע הכי מרגש.
"לא סותר. זה הכי מרגש, אבל גם הכי מתחרט. הלך לי החופש".
yuvalab@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו