על סף 2014, לקראת חג המולד ובתקופה שבה באופן מסורתי יוצאים אלבומים ששוברים קופות, מוציאה ביונסה אלבום אולפן חמישי. כוכבת העל האמריקנית גיבשה סביבו מערך שיווקי המזכיר את מה שעשה השנה דיוויד בואי, כשבוקר חורפי אחד התעוררו עשרות מיליוני חובבי מוסיקה בעולם כדי למצוא על סף דלתם אלבום חדש מטעם הדמות הנערצת, שהוקלט בחשאיות מוחלטת.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
אלא שביונסה היא לא בואי, ואלבומה החדש, ששמו הנרדף הוא "האלבום הוויזואלי", מכיוון שכל שיר בו נתמך על ידי קליפ יו־טיובי, עובד בדיוק - אבל בדיוק - לפי התכתיב העולמי של החברות הגדולות: לא תמצאו בו גרם של מוסיקה מפתיעה, ויש בו אותה תרכובת משעממת של R & B שמוכר, מושך קהל ונתפס משום מה כצעיר ומגניב. כשלהקת Destiny's Child של ביונסה התחרתה על בכורת הפופולריות, אי אז בשלהי הניינטיז, ביונסה חידשה בזוויות מקצב מרוממות ובסקס אפיל שהתבטא גם במוסיקה, ולא רק בוויז'ואל. לא כך הם פני הדברים כיום.
ההיגיון אומר שדווקא כיום, בעידן שבו אמריקה הצפונית נלחמת על מעמדה כמעצמה מובילה בעולם (כאשר זמרת שחורה כ־Santigold מאתגרת בהצלחה את המושג "זמרת שחורה אמריקנית במאה ה־21" וביונסה חולקת את הכתר שלה עם ריהאנה) - תגדיר גברת נואלס קצוות חדשים לשפה שלה. ובכן, זה לא קורה: תעשיית הפופ המערבית נאלצת להשתמש בהמון שכבות של מייק־אפ כדי להסתיר ריקבון רעיוני, ולנוכח אווירה זו אין פלא שהעיר שבה נעשים הדברים הכי מעניינים כיום מבחינה מוסיקלית היא דווקא קופנהגן שבדנמרק - הרחק הרחק מתעשיית המערב הישן, המבולבל, השוקע־אבל־עדיין־מוכר.
ציון: 4
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו