לצעידת הבוקר של מוטי ששון הצטרפה מהשבוע שעבר גם הסטטיסטיקה של הבחירות בחולון. רק שליש מבעלי זכות ההצבעה הטריחו את עצמם אל הקלפי, פחות מממוצע ההצבעה הארצי, שגם הוא העיד על אדישות מוחלטת. ומתוך אותו שליש, 64 אחוזים הצביעו לו. עשרה אחוזים פחות מאשר הבחירות הקודמות. ששון אמנם יוצא לקדנציה חמישית כראש עיר, אבל הוא יודע שרק אחד מכל חמישה תושבים, שעל פניהם הוא חולף עכשיו במכנסיים קצרים וכובע מצחייה, נתן לו את קולו. היתר, ברובם, פיהקו לבחירות המקומיות בפרצוף והמשיכו הלאה בחייהם. ששון נעלב עד עומק ליבו. נעלב באמת.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
"נורא עצוב לי", הוא אומר בקולו השקט. "עצוב, מעליב ופוגע. את הנשמה נתתי לעיר הזאת בעשרים השנים האחרונות. כבר שלוש שנים לא לקחתי יום חופש אחד. אין יום ואין לילה. אני בקושי ישן. הם רואים אותי ב־6 בבוקר צועד ברחובות, וב־11 בלילה בחתונות ובאירועים אחרים. אז רק שליש באים להצביע? הרי יום הבחירות הוא ההזדמנות האמיתית לדעת מה הציבור חושב עליך, אם הוא נותן או לא נותן לך מנדט. בסיכומו של דבר, מי שנגדי רץ להצביע, והדתיים תמיד באים להצביע, אבל מי שתומך בי לא מתאמץ אפילו לצאת מהבית בשבילי. וזה מה שמתסכל ומעליב אותי, שלא טרחו להקדיש לי רבע שעה וללכת לקלפי. ציפיתי שיקדישו לי רק רבע שעה, אם מעריכים במשהו את מה שאני עושה. מזה אני מאוד פגוע".
הניצחון החמצמץ בבחירות המקומיות הוסיף לששון (66) תואר נוסף - ממילא הוא כבר עטור בתארים ובציונים לשבח. מעכשיו הוא גם ראש העיר הוותיק מבין ראשי הערים הגדולות בארץ, המונות יותר מ־100 אלף תושבים. בחולון יש 203 אלף תושבים, והיא התשיעית בגודלה בישראל. החודש דורג ששון על ידי המגזין "פורבס" במקום השני ברשימת ראשי הערים הטובים ביותר בישראל, אחרי רון חולדאי מתל אביב. לפני שלוש שנים נבחר על ידי מגזין "מונוקל" הבריטי כאחד מעשרת ראשי הערים הטובים בעולם. "ששון שם כבמטה קסם קהילה בגודל בינוני על מפת התרבות העולמית", נכתב שם. "במהלך שלוש קדנציות כראש עיר הוא פתח חמישה מוזיאונים חדשים".
הוא יליד חולון, בן להורים שעלו ארצה מחאלב סמוך לקום המדינה. בעבר שימש מנהל מחלקת התקציבים במוסד לביטוח לאומי, ולאחר מכן השתלב במערכת העירונית בחולון כסגן ראש העיר בתקופת כהונתו של פנחס אילון הוותיק, שכיהן בתפקיד 34 שנים, ולאחר מכן של חיים שרון, שאותו ניצח ב־1993.
די מהר לאחר שנכנס לתפקיד החל ששון לשחק עם העיר משחק של דימויים ותדמיות, "מיתוג", בשפה המקצועית. לחולון לא היה הרבה מה להציע; לא חוף ים, לא ספארי, לא מקומות קדושים. מה שכן היה לה הוא הכינוי "חוב"תים", כינוי מתנשא שהציג את תושבי חולון ובת־ים כחיה דו־ראשית שנוכחותה אינה רצויה, בעיקר לא בתל אביב מלכת הכיתה.
"ניסיתי להבין מה עומד מאחורי המילה הזאת, זה הטריד אותי מאוד", הוא מספר ומקמט את מצחו. "דיברתי עם מאבטח במועדון בתל אביב, והוא אמר לי בפירוש שקיבל הוראה לא להכניס אנשים מחולון ובת ים. אמרתי לעצמי שצריך לעשות הכל כדי שהילדים שלנו יהיו גאים להגיד שהם מחולון. ובאמת, שינינו את העיר וגרמנו לאנשים מבחוץ להגיע לחולון ולהיווכח שהיא שונה ממה שחושבים עליה. בדרך הזאת התושבים הפכו גאים: הנה, אנשים ממקומות אחרים מגיעים לעיר במיוחד, בגלל מה שיש לה להציע. התחלנו עם פסטיבלים: פסטיבל מספרי סיפורים, פסטיבל ימי זמר עברי, פסטיבל אישה, פסטיבל בובות. במקביל, החלטנו שזאת תהיה עיר הילדים. הקמנו מרכזים בגובה העיניים לילדים מגיל הגן. הקמנו את מוזיאון הילדים, התיאטרון, המדיטק, גני הסיפור. בצעידות שלי ברחבי העיר אני מסתכל על הדברים מהצד ועדיין לא מאמין".
אז כמומחה תדמיות, נסה להסביר מה הבעיה של הבחירות המקומיות.
"במקרה של חולון אני חושב שאנשים אמרו, 'בלאו הכי הוא לוקח את הבחירות בהליכה'. עם זאת, ברור לי שקיים חוסר אמון כללי בפוליטיקה המקומית, בראשי הערים. אבל זה לא הוגן, הרי יודעים שאני אחר. אז למה זה הופיע בחולון? אני לא מאמין שהתושבים שלי חושבים שאני מושחת. אני לא חושב שמישהו בארץ חושב שאני בכלל נגוע במשהו. יכול להיות שהמצב הכולל כבר משליך על כל ראשי הערים".
וקל לצעוד בנתיבים לא כשרים.
"ברור. בכלל, זאת מדינה שעושה הרבה קומבינות. איפה שיש פיתויים, יש מפתים ויש מתפתים. אם אני נותן לקבלן לבנות ארבע קומות נוספות, הוא לא ייתן לי שתי קומות במתנה? בטח ייתן. וזה כל כך קל לעשות. בהבל פה. כלום. ומי שיש לו ראש כזה ימצא את הדרך להסתיר מעשים כאלה. אני גדלתי בבית שבו הכסף לא משחק תפקיד וספגתי ערכים של צניעות והסתפקות במועט. אני מודה על כך להורים שלי. שום הון שבעולם לא יקנה אותי. איך שנכנסתי לתפקיד אמרתי שלוועדת המשנה לתכנון ולבנייה אני לא מתקרב. במשך עשרים שנה לא ישב אצלי מישהו בלשכה ואמר לי בוא נעשה כך וכך, זה ישתלם לשנינו.
"אני לא לוקח תרומות, לא מקבלנים ולא מאף אחד. שם נמצאות הסכנות הגדולות, ואני לא רוצה להיות חייב לאף אחד. ברגע שאדם רוצה להתמודד, מייד יגיעו אנשים ויציעו לתרום לו כסף. ולא מדובר בפילנתרופים. פילנתרופ תורם לילדים במצוקה ולבתי כנסת. ברגע שתורמים למתמודד בבחירות, התרומה היא בגדר 'שלח לחמך', מתוך ציפייה לקבל בבוא העת טובה כנגד טובה. הדבר הראשון שאני אומר לראשי ערים חדשים הוא לא לקחת תרומה מאף אחד, בשום מצב. עומדים בתפקיד הזה בהרבה מבחנים, וקל מאוד למעוד".
לא זרקת אף פעם מילה לטובת מישהו ממקורביך?
"אף פעם. ברגע שאתה זורק מילה פעם אחת, הסכר נפרץ. האחיינית שלי היא עובדת סוציאלית, והציעו לה לעבוד במסגרת העירייה. היא באה אלי וסיפרה לי בהתרגשות: 'מרדכי, פנו אלי בהצעה מהעירייה, אנחנו נעבוד יחד'. ואני אמרתי לה: 'על גופתי המתה. כף רגלך לא תדרוך פה'. בגלל שהיא אחיינית שלי, זה לא בריא. כולם יודעים שלא הכנסתי עובדים לעירייה ושאני לא מעורב בקליטה של עובדים. למה אני צריך את זה? כדי שילכלכו אותי אחר כך, שהכנסתי עובדים? הבאתי איתי בתחילת הדרך את מנהלת הלשכה שלי, ציפי, שאיתה אני הולך כבר שנים, וכל היתר מכרזים, שאני לא יושב בהם. שומר נפשו ירחק".
אתה רואה שמתמודדים שנגדם הוגשו כתבי אישום, ושבג"ץ קבע שהם לא יכולים להיות ראשי ערים, זוכים לניצחונות סוחפים בבחירות.
"בג"ץ עשה חצי עבודה, אבל מכיוון שזכות יסוד של כל אדם היא לבחור ולהיבחר, לא היתה לו ברירה אחרת. אז הוא אמר: עכשיו תתפטר, אבל מחרתיים אתה יכול להתמודד. ואז האדם ברחוב אומר שכל עוד איפשרו את ההתמודדות לקדנציה נוספת, הכל בסדר. אני, במקום ראשי הערים האלה שיש נגדם כתבי אישום ונבחרו מחדש, הייתי משעה את עצמי מייד. יש אווירה לא נעימה. אם אתה מרגיש שאתה חף מכל אשמה שזורקים עליך - זוז הצידה, תוכיח את חפותך, ואז תחזור לתפקיד".
ובינתיים יהיה ראש עיר חדש.
"הם צריכים להשעות את עצמם מיוזמתם עד תום המשפט, ושממלא מקום שייבחר על ידי המועצה ינהל את העירייה בינתיים. מערכת המשפט צריכה להתחייב שזה לא יארך יותר משנה או שנתיים".
אמרת את זה לשכן שלך מבת ים?
"לחיאני ואני לא היינו בקשרים טובים לאורך השנים. יש בינינו כעסים ומתחים, הרגשתי שהוא לא נהג כלפיי בקולגיאליות בעבר, אבל זה לא רלוונטי כרגע. אם אני שם את כל אלה בצד ומביט על בת ים, לחיאני שינה את העיר, והתושבים אוהבים אותו. הוא חברמן, נגיש ותקשורתי. טיפוס הפוך ממני. אני צנוע, לא אוהב להתבלט. כשאני מגיע לאיזשהו מקום, אני מתיישב בצד. מי שבא מהמגזר העסקי שונה ממי שבא מהמגזר הציבורי, כמוני. בעולם העסקי סוגרים עסקאות במילה. בעולם הציבורי אין חיה כזאת. יש מבקר מדינה ויש ביקורת פנים ויש ממונים ומנכ"ל והיררכיה ברורה ומשמעת בתוך המערכת. ככלל, למי שצמח במגזר העסקי יהיה קשה במגזר הציבורי, שבו יש כללים ברורים וחד־משמעיים".
כאילו שהמגזר הציבורי חף משחיתויות.
"נכון, גם במגזר הציבורי יש דברים לא תקינים, אבל יש כללי משחק ברורים. יש מכרזים, יש צוותי מומחים, יש מורשי חתימה. מצד שני, יש גם אופי של אנשים, ובזה קשה לשלוט. יש אנשים שמתבלבלים ומשתכרים מהשררה. הם שוכחים שהם לא האדונים של התושבים, אלא המשרתים שלהם. אני לא מתבייש בכך שאני משרתם של התושבים שלי.
"כל הסיפור הזה כואב לי. בתוך תוכי אני מאחל ללחיאני ולכל ראשי הרשויות שנתונים תחת חקירות, או שהוגשו נגדם כתבי אישום, להוכיח את חפותם. אבל אני, במקומם, בשום אופן לא הייתי מתמודד בסיטואציה כזאת. קודם הייתי נלחם את המלחמה שלי".
"ראש עיר זה לא רק כיכרות"
בחודשים האחרונים מצא ששון את עצמו במלחמה מסוג אחר. עו"ד שמעון חזן (63), שהתמודד מולו בבחירות לראשות העיר, הציף את חולון בשלטים שבהם נראתה גופה על אלונקה, ומעליה הסיסמה "חולון מתה עם מוטי". אחד משיאי הקמפיין היה סרטון שבו נראים זומבים מרקדים באישון ליל ליד בית הקברות של חולון, במעין טייק אוף ל"מותחן" של מייקל ג'קסון, ושרים: "חולון רוצה למות בשקט, בית קברות אחד גדול / המתים הולכים עם מוטי, בשבילם הוא כל יכול / עזור למת ולך עם מוטי, זה נורא פשוט / כמה זמן אתה למעלה, כמה תבלה בבור". וכך זה ממשיך עד שחזן מגיע, מביט בזומבים במבט נוקב, צועק לעברם "בו!" ומבריח אותם. העיר מתעוררת לחיים.
"מדובר בקמפיין הכי מלוכלך שחוויתי אי פעם", אומר ששון. "זה לא פגע בי, זה פגע בילדים. תושבים התקשרו אלי והתלוננו למה הילדים שלהם צריכים לראות דברים כאלה ברחוב, בדרך לבית הספר. זה היה קמפיין נבזי ושקרי. אבל הציבור יותר חכם מכולם".
חולון היא עיר שמכוונת לצעירים? יש בה חיי לילה?
"תתפלאו. העירייה עצמה פתחה בתי קפה, דיסקוטק. כשראינו שאין יזמים, עשינו את זה בעצמנו. עכשיו אנחנו בונים מתחם של בתי קפה, מסעדות, ברים, דיסקוטק לנוער וחנויות יוקרה".
חזן אמר שחולון היא הזקנה ביותר, שהיא "עיר הילדים" אבל יש בה הכי פחות ילדים במדינה, שהיא לא צמחה מבחינת האוכלוסייה, שאין בה מקומות תעסוקה.
"דברים שקריים, אחד לאחד. ערב כניסתי לתפקיד, רק 40 אחוז היו זכאים לבגרות. היום שיעור הזכאות הוא קרוב ל־71 אחוז. העיר מונה יותר מ־200 אלף תושבים, אני התחלתי עם כ־170 אלף. אזור התעשייה גדול, ומספק תעסוקה ל־40 אלף תושבים. ולא רק הוא. גם מבחינת גילאי הילדים, יש עלייה של 26 אחוז משנת 2000 בבני 4-0, ועלייה של 18 אחוז משנת 2000 בגילאי 9-5. בספטמבר הקרוב תושלם בנייה של 90 גני ילדים חדשים. בכלל, גילאי 14-0 הם 21 אחוזים מתושבי חולון. לגבי המבוגרים, יש בחולון אותו מספר מבוגרים ביחס לאוכלוסייה כמו בתל אביב ובנתניה, ופחות מאשר בבת ים, שהיא העיר עם שיעור הזקנים הכי גבוה בישראל, ובגבעתיים".
איך אתה מגיב לטענה של יריביך, שכל הפסטיבלים והמיזמים הם למען התדמית בלבד, אבל לא באמת רלוונטיים בשביל התושבים?
"ההשקעה בפסטיבלים ובמוזיאונים היא השקעה בנשמה של העיר, בשביל הילדים. גוף בלי נשמה הוא גוף מת. אנחנו רוצים להעשיר את הילדים, שייחשפו לאסתטיקה, לערכים, לתכנים מעמיקים. ראש עיר לא צריך להסתפק בבניית כיכרות ומדרכות צבעוניות. זה חיצוני, לא המהות".
"הנה לכם דוגמה מצוינת למה שקורה במערכת בחירות מקומיות - מפיצים שקרים, ואתה צריך להוכיח שאין לך אחות. נתוני העירייה והלמ"ס מוכיחים אחרת, אבל הבעיה היא שהאדם הממוצע מהרחוב לא מפשפש בנתוני הלמ"ס. המתמודד מולי (ששון מקפיד לא לנקוב בשמו; נ"ל) שפך מיליונים על הקמפיין שלו. אני התחלתי את הקמפיין רק חודש לפני הבחירות, כשקיבלתי כסף ממפלגת העבודה, מפלגת האם שלי. זה היה בעוכריי. ליכלכו אותי ואני שתקתי".
שמעון חזן, שהתמודד מול ששון בבחירות האחרונות, וזכה ב-17 אלף קולות לראשות העיר, שהם 31 אחוז מהמצביעים, רואה את הדברים אחרת: "מי שמשקר פה לאורך כל הדרך זה רק הוא. אני עומד מאחורי כל הנתונים שפרסמתי במהלך הקמפיין. יש ירידה גדולה בחינוך, חולון הפכה לעיר של זקנים. הכל מת בשמונה בערב. ששון מנסה לשחק עם הרגש של אנשים עם כל הפסטיבלים האלה, והתערוכות. שימור שלטונו עומד בראש מעיניו"
"כל עוד רוצים בי, אני ממשיך"
הוא מספר בגאווה איך, כשהתמודד בפעם הראשונה ב־1993, שמעון פרס - שהיה אז שר החוץ - הלך איתו ברחובות העיר ואמר לכולם, "תכירו, זה מוטי ששון והוא המועמד שלי לראשות עיריית חולון". "אני לא אשכח לו איך לפני עשרים שנה עברנו יחד חנות־חנות ברחוב סוקולוב כחלק מהקמפיין. אני הייתי נבוך כל כך ומבויש, והוא עם הכושר שלו לא פיספס אף חנות".
ששון בקשר קרוב עם פרס כבר משנות השבעים, צמוד אליו במערכות הבחירות ושומר לו אמונים, גם אחרי שפרס ערק לקדימה. "הוא מתייחס אלי כמו אל בן שלו. בסאגת הבחירות שלו לנשיאות אני התפוצצתי. נכנסתי ויצאתי ממליאת הכנסת, דיברתי עם כל מי שאפשר. לא יודע אם השפעתי או לא, אבל פרס היה ונותר מורי ורבי".
מה היה קורה אם היית מפסיד?
"אם התושבים היו מביעים את דעתם שאני לא מתאים, הייתי אומר להם תודה רבה על האמון שנתנו בי במשך עשרים שנה ומפנה את מקומי בשקט. יש המון הצעות בחוץ". הוא ניגש להביא את תלוש המשכורת האחרון שלו. הסכום נטו הרשום בתחתית הוא 20,785 שקלים ו־29 אגורות. "בשוק הפרטי אני יכול להרוויח הרבה יותר. אבל אני חושב שהייתי פונה לעשייה התנדבותית. למשל הולך לנהל רשות קטנה או עיירת פיתוח, כמו שמצנע עשה בירוחם וגנב לי את הרעיון", הוא צוחק. "אולי הייתי מתנדב במסגרת של החינוך המיוחד. או משלים את הדוקטורט שלי במדיניות ציבורית בבר־אילן. אבל למען האמת, לא תיכננתי להפסיד, וכל עוד רוצים בי, אני ממשיך. אני אוהב את התפקיד הזה".
מה דעתך על הרצון להגביל בחוק את מספר הכהונות של ראש עיר?
"צריך להשאיר את זה בידם של התושבים. למה להרחיק מתפקידו ראש עיר טוב, מסור ומנוסה. צריך להיבחר האדם הטוב ביותר, לא משנה כמה זמן הוא בתפקיד. וצריך גם לזכור שתהליכים עירוניים אורכים המון זמן".
זאב בילסקי, שנבחר עכשיו כראש עיריית רעננה, אמר בראיון למוסף הזה שהוא אוהב את התפקיד, כי ראש עיר יכול לקום בבוקר עם רעיון, ועד הערב לבצע אותו. שיש לראש עיר יותר כוח והשפעה על חיי הציבור מאשר לרוב השרים. גם אתה מרגיש ככה?
"ממש לא. קודם כל, רעננה היא ברמה סוציו־אקונומית אחרת מחולון. אני יכול להחליט שאני בונה ספרייה ציבורית או גן ילדים, אבל אני לא יכול להחליט החלטה כבדת משקל לפצל כיתות לימוד. אני מאוד רוצה שלא ילמדו 40 תלמידים בכיתה, זה נורא. אבל זאת החלטת ממשלה, זה לא בידיי. מה שאני יכול לעשות הוא להעניק תגבור של סייעות, או להקים מרכז עירוני ללקויות למידה במחירים מסובסדים נמוכים ביותר.
"אני לוקח מסך תשלומי הארנונה 115 מיליון לטובת החינוך הפורמלי ועוד 76 מיליון לטובת החינוך הלא פורמלי: ספריות, מתנ"סים, ספורט, תיאטרון. תל אביב היא עיר עשירה מאוד, ירושלים מקבלת מענקים של 300 מיליון שקלים, גם עיירות פיתוח מקבלות תמיכה. אני לא מקבל שקל. אז אני עובד עם מה שיש. הוספתי עכשיו תגבור של סייעות לכיתות א' וב', וגם את זה אני נותן מהארנונה, שזה מגוחך. הארנונה מיועדת לניקוי רחובות, תחזוקת כבישים, גנים ציבוריים, פינוי אשפה. לא לחינוך. העירייה מממנת 34 אחוזים מהתקציב השנתי לכל תלמיד. עם תשלומי ההורים, אנחנו כמעט במצב של 40 אחוז, מול 60 אחוז השקעה של משרד החינוך. בקצב הזה תכף נגיע למאצ'ינג, ומשרד החינוך יממן רק חצי מהעלויות, שזה דבר לא ייאמן.
"אז אני לא חושב שלראשי הערים יש הרבה כוח. אנחנו תלויים במשרדי הממשלה הגדולים. הציבור אולי מתבלבל וחושב שראש עיר הוא כל־יכול. היה לי, למשל, מחסור גדול בפסיכולוגים חינוכיים. הם משתכרים שכר עלוב, איום ונורא, ולכן עובדים בחצי משרה, כדי להשלים את השאר במקומות אחרים. כדי לפתור את המחסור נתתי הוראה שיעלו להם את השכר. התקשר אלי חבר ממשרד הפנים והתחנן אלי שלא אעשה את זה, כי אז אלך לחיוב אישי: אם אני קובע שכר שלא על פי משרד האוצר, זה יורד מהשכר האישי שלי, הפרטי. מענישים אותי. הוא התחנן שלא אעשה את זה, כי אז מעט כוח האדם הקיים של פסיכולוגים חינוכיים שעובדים עם הרשויות המקומיות יפנה אלי, והמצב יחמיר עוד יותר ברשויות מקומיות אחרות. אז ויתרתי על הנושא, וזה כאב לי מאוד, כי זה בא על חשבון הילדים".
כשמוטי ששון מדבר על ילדים, הוא מתכוון לילדי חולון, שהם הדבר הכי קרוב שיש לו לילדים משלו. ראש העיר של עיר הילדים חי כל חייו כרווק, בגפו, ללא ילדים. בדרך כלל הוא אומר שהתחתן עם העיר, ואז מניחים לו לנפשו ולא מוסיפים לשאול. לנו הוא מספר שיש לו חברה, אבל מסרב לנקוב בשמה. "היא כמעט לא רואה אותי. אנחנו שנה ומשהו יחד, אבל מתגוררים בנפרד. לפעמים היא באה לבקר בבניין העירייה, בלשכה".
לא קשה לחזור בכל לילה לבית ריק?
"כשאני נכנס הביתה בלילה כל מה שמעניין אותי הוא לשים את הראש על הכרית. אני על הרגליים 18 שעות ביום, הראש כל הזמן עובד ועובד, והרבה פעמים אני לא שם לב שלא אכלתי ארוחת צהריים. כשאני כבר שם לב, אני אומר לעצמי, טוב, תאכל בערב באירוע שתלך אליו, כי תמיד יש משהו בערב. אבל שם יש בשר בדרך כלל, ואני מקפיד לא לאכול אוכל כבד בערב, כדי לא להפריע למעט השינה בלילה. אז לפעמים אני כמעט לא אוכל, רק מתרוצץ בטירוף.
"אנשים לא מבינים מה זה תפקיד של ראש עיר, וכמה הוא שואב. אם לא הייתי רואה בזה שליחות לא הייתי נמצא פה. אמא שלי לא תמכה בי בהחלטה להתמודד על ראשות העיר לפני עשרים שנה. גם האחים שלי אמרו לי, קודם תתחתן, תקים משפחה, ואז תישאב לקריירה כזאת. נכנסתי לתפקיד אחרי גיל 40, בלי משפחה, וכך זה נשאר עד היום. היו לי הזדמנויות, ופיספסתי אותן.
"בזוגיות צריך להשקיע, והעבודה כראש עיר שואבת אותך לגמרי. אני עובד שבעה ימים בשבוע מהבוקר עד הלילה, כולל סיורים בעיר בשבתות. העבודה השתלטה על כל חיי, היום אני יכול להגיד שזאת היתה טעות. טעיתי שלא ניסיתי להקים משפחה. לפעמים אתה שקוע בתוך הדברים, ולא מסתכל ימינה ושמאלה. הייתי צריך להפסיק לרוץ, לעצור רגע ולתפוס את עצמי בידיים. כשספדתי לאמא שלי על קברה, אמרתי לה תודה שלימדה אותי להסתפק במועט ולהצניע לכת, והתנצלתי בפניה שלא הקמתי משפחה. אבל הבטחתי שאולי עוד אעשה את זה".
תתחתן בגיל 66?
"כן", הוא משיב במלוא הכנות. "וגם אביא ילד".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו