הדבר הראשון שתוקף אותך זה הוורטיגו. חוסר ההתמצאות במרחב. מרגע שאתה עובר את מערך השערים האלקטרוניים ויורד במדרגות הרחבות למטה, אתה מאבד כיוון. עוד פנייה קטנה, שמאלה או ימינה, וזהו. מאותו רגע, בלי ליווי אתה אבוד. אין לך מושג איפה הצפון, איפה היציאה, ומה לעשות במקרה של אזעקת אמת.
האמת היא שבמקרה של אזעקת אמת, הבור שבקריה בתל אביב - עשרות מטרים מתחת לאדמה - הוא כנראה המקום להימצא בו. עיר תת־קרקעית, שדרכה עובר הצבא בשיגרה, ובאמצעותה הוא מתנהל בחירום: קומות על קומות של בטון יצוק, אינספור מסדרונות חשופי קירות עם קילומטרים של כבלים, שמאפשרים את התקשורת היחידה עם היקום שבחוץ. המקום היחיד כנראה שטלפון סלולרי עדיין לא בא בשעריו - גם כי אסור, מחשש שישמש לצילום או נשא של מתקפת סייבר, וגם מהסיבה הפרוזאית שאין קליטה. קווי זה הכי, אחי.
הבידוד הזה מהעולם שבחוץ הוא לא רק נחלת האורחים. ביום השני של מבצע עמוד ענן, לפנות ערב, היתה צמרת צה"ל מכונסת בבור לעוד דיון מבצעי בענייני הלחימה. הרמטכ"ל ישב במרכז, לצידו ראשי האגפים במטכ"ל, ובאמצעות שיחת וידאו השתתפו בדיון גם אלופי הפיקודים מהמטות שלהם. במסכים אחרים נראו צילומי אוויר שונים של עזה, כולל נתוני תקיפות ושיגורים. הכל שגרתי, כמו שהבועה של הבור נועדה לייצר: לחימה בלי רעשים חיצוניים. זו גם הסיבה שאיש ממשתתפי הדיון לא יכול היה לשמוע את הצפירות העולות ויורדות שהחרידו באותו זמן את תל אביב, בעקבות רקטה ששוגרה לעבר העיר. רק אחרי כמה שניות עידכן אלוף פיקוד העורף בשיחת הוועידה שהאזעקות בעיר הופעלו.
האנשים האחראים לביטחוננו כססו ציפורניים כמו כולם, בציפייה מתוחה לראות מה יקרה, ובלי שום יכולת להשפיע על התוצאה. דקות אחר כך יצא דובר צה"ל מהבור לאוויר החופשי ודיווח כי "אין שום נפילה על הקרקע". בעקבות האירוע הזה הוחלט לזרז את קליטתה של סוללת כיפת ברזל נוספת, שנפרסה בנוהל חפוז בפאתי תל אביב, ובהמשך הלחימה אף יירטה כמה רקטות.
לא כולם בצה"ל אהבו את ההצצה הבלעדית שניתנה ל"ישראל היום" אל הלב הפועם של הצבא, מקום משכנה של חטיבת המבצעים. הוויכוחים היו קשים, עקרוניים. שומרי הסף סברו שמדובר במעוז שאסור שייפול; שטוב לה, להתנהלות המבצעית, שתישאר רחוק מהתקשורת. גם אלה שתמכו בחשיפה נאלצו להודות שיש היגיון בדברים. את מה שייחשף כבר לא יהיה אפשר להסתיר. בסופו של דבר הוחלט לאפשר לנו להיכנס, ולראשונה גם לצלם, אבל בליווי מוקפד; הסכמנו לסייגים בידיעה שהם יאפשרו לנו להביא, לראשונה, מבט מבפנים אל המקום שבו הדברים קורים באמת.
וחוץ מזה, ההיסטוריה. בכל זאת, במסדרונות האלה נחרצו גורלות. כמעט כל התמלילים שפורסמו באחרונה ממה שאירע השבוע לפני 40 שנה שיקפו את מה שנאמר בחדרי הדיונים האלה, בעומק הקריה. ההפתעה של 6 באוקטובר והשבר שבא בעקבותיה, שהפך לניצחון צבאי מרשים שנוהל מכאן; ועוד לפני כן, הניצחון של ששת הימים, ומלחמת ההתשה שבאה אחריו, וכעבור שנים לבנון הראשונה ולבנון השנייה, ובתווך - מבצעים, באלפיהם.
מעט התמונות שעל הקירות רחוקות מלתאר את הדרמות שהתרחשו כאן מאז נחנך הבור ב־1956. גם מי ששירתו בבור מתקשים לספר, ולא רק בגלל המידור. האינטנסיביות, במדינה כאוטית כשלנו, הופכת את המקום לכזה שבו אין לאירועים משמעות בדידה, נקודתית, והם ממוקמים על רצף אינסופי שנראה טבעי. אורות הניאון כאן דולקים כל הזמן, בלי הפסקה.
להתרכז במערכה הכוללת
השיגרה בחטיבת המבצעים, עד כמה שיש כזאת, נחלקת באופן גס לשניים: מחציתה, אולי קצת פחות, מופנית לשוטף - בט"ש, תרגילים, מודלים למבצעים - מחציתה האחרת להיערכויות מבצעיות. כל תוכניות הלחימה של ישראל מורכבות ומעוצבות כאן, מקבלות שם ופנים, ואז נשלחות הלאה, לפיקודים ולזרועות, שם הן מקבלות תוכן. "חטיבת המבצעים לא מתעניינת בפעולה הטקטית", מסביר ראש מחלקת מבצעים היוצא, אל"מ ב'. "פחות מְשנה לנו איזו טייסת תבצע או איזו חטיבת שריון. אנחנו מגדירים את המטרה, את ה'מה', והפיקוד או הזרוע כבר מחליטים על האיך".
בפועל זה כמעט בלתי אפשרי לביצוע. במדינה שבה כמעט כל דבר טקטי הופך מייד לאסטרטגי, הנטייה היא להתערב, להשפיע. הקצינים בחטיבת המבצעים הגיעו מתפקידי פיקוד ויחזרו אחר כך לשטח. הם מקבלים טלפונים, לחצים, בקשות מאנשי השטח. וזאת עוד הצרה הקטנה; הבעיה הגדולה יותר היא בעת חירום. הטכנולוגיה המודרנית מאפשרת כמעט הכל; מהבור אפשר לראות כל מצלמה, כל פצצה, כמעט כל חייל. הפיתוי לנהל את הקרבות במקום המפקדים בשטח הוא גדול. כדי למנוע את זה, הוקם באחרונה חדר דיונים נפרד לרמטכ"ל, צמוד לחדר המלחמה (החמ"ל) המרכזי שממנו מנוהל הצבא בחירום, אבל גם נפרד ממנו, כדי שהרמטכ"ל יוכל להתרכז במערכה הכוללת ולא יישאב לקרבות הנקודתיים.
החדר הזה, של הרמטכ"ל, מורכב משולחן דיונים אליפטי ומכמה מסכים על הקיר. קיר זכוכית מפריד בינו לבין החמ"ל, שבו הישיבה היא בחצי סהר: הרמטכ"ל במרכז, משני צידיו ומאחוריו הקצינים הרלוונטיים, מולם מסכים ובהם התמונה המבצעית ושיחות הוועידה. בצידו השני של המסדרון לשכת הרמטכ"ל, לצידה חדר מנוחה קטנטן, והלשכות של שאר בכירי צה"ל, לשכת ראש הממשלה ולשכת שר הביטחון, וחדר דיונים מיוחד לקבינט המדיני־ביטחוני. הכל מינימליסטי מאוד, בעיקר מפאת הצפיפות, אבל גם משום הענייניות. בבור אין טקסיות, אין ראוותנות, ואין אורחים או קבלות פנים חגיגיות; לכאן באים כדי לעבוד - לנהל מבצעים או מלחמות.
בשיגרה נטולת הבכירים והמכובדים מתגוררת בבור חטיבת המבצעים. תפקידה העיקרי, המזוקק, הוא לשמש המטה המבצעי של הרמטכ"ל - הזרוע שבאמצעותה הוא מפעיל את הצבא. מכאן הוא מקבל את המידע על מה שקרה, וכאן גם מכינים לו את התוכניות למה שיקרה. זה יכול להיות סיוע לממשלה זרה בעת הצורך, או מבצע לשחרור גלעד שליט; אם צה"ל מעורב, זה מתנהל מהבור.
יש כמובן חריגים. הם מתקיימים בעיקר בעולמות האפורים, שבצה"ל מכנים בשנים האחרונות בשם הקוד מב"מ - "המערכה שבין המלחמות" (או בשם היותר חביב שמסתובב באחרונה בקריה, "המצגות שבין המבצעים"). לעולמות האלה משתייכים, אפשר להניח, כל המבצעים שמיוחסים לישראל, אבל אצלנו מעולם לא נטלו עליהם אחריות. מבצעים כאלה הם מסווגים יותר, ושותפי הסוד שלהם מצומצמים. ועדיין, ההשלכות הפוטנציאליות שלהן רחבות הרבה יותר מגיזרת הפעולה המיידית שלהן. מדינה רחוקה אולי תתקשה להגיב, אבל לפעולה במדינה קרובה יותר יש תמיד פוטנציאל נפיץ. במקרה כזה, המערכת צריכה להיות ערוכה ודרוכה לפעולה, לפעמים בטווח אפס. גם אם אי אפשר לגייס מילואים מראש או להכניס את העורף לכוננות, כדי שלא לחשוף או להלחיץ, מישהו אמור להיות מוכן עם תוכנית מגירה למקרה הצורך.
תוכניות כאלו קיימות ברמה "הגדולה" לכל גיזרה ופיקוד. כשראש הממשלה או שר הביטחון אומרים בשנים האחרונות שלישראל יש יכולת לתקוף באיראן, זה אומר שמישהו הפך את זה לתוכנית פעולה מבצעית, שיש לה לא רק נגזרת התקפית - אילו מטוסים זורקים אילו פצצות על אילו אתרים - אלא גם הרבה נגזרות נלוות בעולמות המודיעין, השליטה, התקשוב, וכמובן, העורף. מה שנכון לאיראן נכון שבעתיים לזירת הצפון או לעזה; התוכניות אמנם משתנות כל הזמן, על רקע הצטברות מודיעין או שינוי באיומים ובמטרות כפי שהן מוגדרות על ידי הדרג המדיני או צמרת צה"ל, אבל קיומן מחויב כדי למנוע ואקום מסוכן, כפי שקרה במלחמת לבנון השנייה. אז יצא צה"ל למלחמה בלי תוכנית "סגורה", ומצא את עצמו מתברבר בדרום לבנון בלי תכלית ומטרה מוגדרות.
למלחמה ההיא היו לא מעט כשלים, רובם של ניהול לקוי ובעיות בקבלת ההחלטות בדרגים הבכירים, אבל היא הציפה עוד שני עניינים בולטים, הקשורים במישרין לחטיבת המבצעים: הצבא נכנס למלחמה כשהוא לא מאומן ולא מוכן למשימותיו (שממילא הוא לא ידע מהן, בהיעדר תוכניות מבצעיות מוגדרות); והמלחמה עצמה, בצד הצבאי שלה, נוהלה שלא מהבור.
הרמטכ"ל דאז דן חלוץ ערך את הדיונים בלשכתו ולא הקפיד על "שעון הלחימה", שקובע סדר הגיוני ורציף של הערכות מצב, דיונים, אישורי תוכניות ומבצעים, וחוזר חלילה, שנועדו להכניס את כל המערכה לתבנית סדורה. לכאורה, סמנטיקה; בפועל, תחקירי הצבא הבהירו שהיה כאן ליקוי יסודי: כשאתה מנהל דיון בבור עם סדר קבוע ומשתתפים קבועים, אתה נותן להתנהלות צורה ברורה ומאפשר בקרה רציפה על התהליך. חלוץ - שבחר להתנהל מול צוותים משתנים בדיונים ששינו פנים בתדירות גבוהה, ולא כינס לאורך כל ימי הלחימה אפילו דיון משמעותי אחד בבור (שכלל לא תיפקד כמוצב מלחמה) - הכשיל בכך את הצבא ואת עצמו.
המגירה של אגף המבצעים
כלקח מלבנון השנייה חזר צה"ל ליסודות. חטיבת המבצעים חוזקה, הבור הושמש לתפקד כמוצב מלחמה, והצבא חזר להתאמן. גבי אשכנזי, שהחליף את חלוץ, קידש את החזרה ליסודות, עד כדי כך שבסביבתו היו שטענו שהוא מגזים: יותר מדי כסף, אמצעים ומרץ הושקעו באימונים ובציוד, שספק אם ייעשה בו שימוש. בעיקר נכונים הדברים לגבי צבא היבשה, שמרכזיותו מצטמקת במהירות בכל תרחיש קרבי עתידי. אילו השקיע אשכנזי פחות באימונים ויותר באמצעים, ייתכן שצה"ל היה מקדים את התהליך שהוא נאלץ לעבור עכשיו, ועושה זאת בשנים שבהן היתה לו רווחה תקציבית.
אבל לצד הביקורת, נכנס צה"ל לתהליך סדור של התכוננות אמיתית למלחמה הבאה. ל"עופרת יצוקה", שניהל אשכנזי, כבר הגיע צה"ל מוכן בהרבה. ב"עמוד ענן" נרשמה קפיצת מדרגה נוספת בכל מרכיבי הלחימה. זה התחיל בשלב המוכנות, שראשיתו בבניית התוכנית המבצעית, בהורדתה לפיקודים ולזרועות ובהכוונתם לגבי הצורך. למשל, באיסוף שיטתי, סיזיפי, של האתרים שבהם אוחסנו משגרי הרקטות, ובאיתור של מפקדי חמאס והג'יהאד האיסלאמי. כל אלה לוקטו בשקדנות ותועדו על מפות, שנשלפו בזמן אמת. מייד לאחר חיסולו של אחמד ג'עברי יצא חיל האוויר לתקוף משגרים ורקטות, והחל לשגר כוחות דרומה בתוכנית שגם היא נשלפה מהמגירה של אגף המבצעים.
"לבנון השנייה קיימת אצלנו כל יום, כל היום", אומר אל"מ ב'. "למלחמה הזאת, לכשלים שלה, יש נוכחות קיומית בצבא. היא נמצאת בכל תוכנית מבצעית, בכל תדריך, אפילו בדיונים על התקציב". ועדיין, הנוכחות הכי מוחשית של המלחמה היא בבור, במקום שכל מהותו היא מעבר משיגרה לחירום באפס זמן. למתבונן מבחוץ זה נראה אולי עניין פעוט - מה הקשר בין המקום למהות? - אבל מי שחי את העסק מבין שזה קריטי. ההתנהלות הסדורה, עם תהליך רציף של הערכות מצב שבתוכו משתלבת עבודת תכנון ליממות הבאות, ותוך כדי אפשרות לקבל תמונת מצב בזמן אמת מכל זירה ולנהל אותה, עשויה לקבוע בקצה את איכות התוצאה.
מי שאחראים לתהליך הזה הם 400-300 קצינים וחיילים שמשרתים בבור. בחירום מתווספים אליהם עוד כמה מאות מילואימניקים - חלקם, אגב, מבוגרים מאוד. קצין בכיר שנכח בבור לא מעט בשנים האחרונות מספר שזה היה אחד הדברים שהפתיעו אותו. "אתה רואה שם אנשים בני שישים, לפעמים יותר, שכבר מזמן יכלו לקבל פטור ממילואים, אבל ממשיכים לבוא למילואים ומנהלים שולחנות לחימה. עד כמה שאנחנו ציניים ובטוחים שאנחנו יודעים הכל, התברר לנו שלניסיון שלהם אין תחליף".
חלק מהניסיון הזה הוא בסינכרון המערכת, פעולה אזרחית ש"חוילה" ונעשית בבור בדרך שיגרה. התיאום נדרש לא רק לגבי אירוע ספציפי - בין הכוח המבצע לכוחות שמסייעים לו במודיעין ובאש ובלוגיסטיקה, ולעיתים בינם לבין המוסד, השב"כ ומשרד החוץ - אלא גם בהסתכלות יותר רחבה, בין־גזרתית. כשצה"ל נלחם בעזה יש חשש שגם הצפון יתלקח, וכשמשוגרת רקטה לאילת עלולים לקום חקיינים לבנונים.
התהליך הזה של העברת המידע למעלה, למטה הכללי, והצידה - לזרועות ולפיקודים, מתבצע מכאן, בניהולם של הרז"רים (ראשי הזירות). כולם קצינים לוחמים שמחזיקים בתפקיד כפול: נציג הרמטכ"ל בפיקודים ונציג הפיקוד בחטיבת המבצעים. כך דואג צה"ל שהנחיות המטכ"ל יירדו לשטח, יובנו ויוטמעו בתוכניות ובביצוע, אבל גם שהשכל שנצבר בפיקוד - שמטבע הדברים מכיר הרבה יותר טוב את הזירה וגם יידרש להתמודד בה - יגיע לקריה.
מטבע הדברים, חופפת אחריותם של הרז"רים את הפיקודים (צפון, דרום, מרכז ועורף), וראשי זירה נוספים אחראים לתעסוקה המבצעית (בט"ש ומילואים) ולכל הפעילות האחרת, מה שמכונה בצה"ל "משולבים" - חיל האוויר, חיל הים וכל היחידות המיוחדות (וגם המוסד והשב"כ). "העיסוקים שלנו הם מהגרעין ועד לסכין", אומר אל"מ ב'. "אנחנו יכולים לקום בבוקר עם ספק התרעה לאירוע בט"ש על הגדר בעזה, וללכת לישון עם מלחמה בפוטנציה. נדרשת לכך גמישות אינסופית, הכרה של השטח, ובעיקר יכולת להידרך במהירות ולדעת לעבור בתוך שניות מאפס ל־100".
כדי לוודא שהמערכת מתקתקת, מתורגלת חטיבת המבצעים באופן תדיר. ההבנה שהתהליכים שמתבצעים כאן יקבעו את מידת ההצלחה או הכישלון של המבצע הבא או המלחמה הבאה, ובתווך כמעט כל פעילות, מחייבת מערכת מקצועית ומיומנת. כל הקצינים כאן באים מהליבה המבצעית של צה"ל: ראשי הזירות הם לוחמים שסיימו לפקד על גדודים, הרמ"חים היו מפקדי חטיבות, וראש חטיבת המבצעים היה מפקד אוגדה. לכולם יש בדרך כלל אופק שירות, שאליו הם אמורים לקחת את מה שצברו בבור.
ראש החטיבה היוצא, תא"ל יואל סטריק, הגיע לכאן אחרי שפיקד על אוגדות בגבול מצרים ובגבול לבנון, ועתיד להצטרף בחודשים הקרובים לשולחן המטה הכללי, כנראה כמפקד גיס או כאלוף פיקוד העורף. מחליפו, תא"ל אהרון חליווה, מגיע מפיקוד על אוגדה מיוחדת ולאחר שהיה מח"ט הצנחנים. ב', שהשלים שנתיים כראש מחלקת המבצעים, הגיע אחרי שפיקד על חטיבה 7 והוא צפוי לקידום לאחר שישלים את לימודיו במכללה לביטחון לאומי; מחליפו, אל"מ ב', הגיע גם הוא אחרי פיקוד על חטיבת שריון סדירה. לכולם ניסיון מבצעי רב, ובעיקר הכרה עמוקה עם המטה ועם השטח, כדי לנטרל את המכשול המסוכן של "אנחנו" ו"הם".
"כשאתה מג"ד, אתה לא תמיד מבין איך כל עניין הכי קטן, כמו תקרית בטיחות או נגיעה בגדר, מגיע מייד לרמטכ"ל", אומר רמ"ח מבצעים. "כאן אתה לומד שזה חלק ממערכת משומנת, שמשתדלת לצמצם למינימום את המקריות".
ועדיין, אירועים בלתי מתוכננים הם חלק מהחיים, ולעיתים גם לחטיבת המבצעים לוקח זמן עד שהיא נדרכת כמצופה. כך, למשל, היה בפיגוע על כביש 12 באוגוסט 2011, שבו נהרגו שבעה ישראלים ועשרות נפצעו. לצה"ל לקח זמן ארוך יחסית עד שהאירוע הובן וטופל. חלק מזה נבע מהיחסים עם המצרים, חלק אחר מהמרחק ומהתנאים הטופוגרפיים, ומהיעדר מכשול ממשי בגבול. מאז השתנתה הגיזרה לגמרי, וגם בקריה הופקו הלקחים, בין השאר בטיפול העדין בממשק שבין הצבא לאזרחים באזור שהופך בתוך רגע לזירת לחימה.
הממשק הזה מעסיק מאוד את צה"ל בשנים האחרונות. יכולת העמידה של העורף היא חלק מרכזי בכל תוכנית מבצעית, ולכן שמור לעורף תפקיד מרכזי גם בבור, לצד הפיקודים ההתקפיים. "פעם חשבנו במונחים של חזית ועורף, היום ברור לנו שזאת חזית אחת", אומר אל"מ ב'. "רציפות תפקודית בעורף, של האזרחים ושל המשק, היא קריטית כדי לתת לנו אפשרות להילחם, והרמטכ"ל צריך להביא את העניין הזה בחשבון בכל החלטה שהוא מקבל". לכן גיוס המילואים מרוכז כאן, בחטיבת המבצעים: לא רק כדי שתהיה בקרה, אלא גם משום שהוא צפוי להתבצע תחת אש ובלאגן לא קטן, וצריך שיהיה גורם שיוודא שהדברים יתנהלו באופן מסודר.
תרחיש שמתחיל כפיגוע
חטיבת המבצעים מנהלת מערך תרגילים שנמתח על פני כל השנה ומתמקד בתרחישים. לאחרונה תורגל חיל הים (וכפועל יוצא מכך גם שאר הצבא, בדגש על המודיעין וחיל האוויר) בתרחיש שמתחיל כפיגוע אזרחי לכאורה: חטיפה של כלי שיט על ידי ארגון טרור, על רקע המחלוקת סביב ניצול המשאבים באגן המזרחי של הים התיכון. האתגר המרכזי של הכוחות שתורגלו היה לזהות את הספינה שנחטפה, להגיע אליה במהירות ולמנוע ממנה לחמוק למים של מדינת אויב.
כדי להפוך את התרגיל למציאותי, שכר צה"ל ספינה פרטית שחזרה מחו"ל, "השתלט" עליה, ורק אז הוקפץ חיל הים, ועימו כל הצבא. לכוחות שתורגלו לקח זמן למצוא את הספינה, ואז להבין מיהם החוטפים, מה הם רוצים ואפילו באיזו שפה מדברים איתם. בעולם הטרור של היום, על שלל פלגי הג'יהאד העולמי, עשוי צה"ל להידרש לנהל מו"מ בשפות שמעטים בארץ מדברים, אם בכלל.
התרגיל נמשך ארבעה ימים, והסתיים בהשתלטות של שייטת 13 ובחילוץ החטופים. בתווך הותקפה ישראל על ידי חיזבאללה והגיבה, היו לא מעט נפגעים, ולרגעים היה חשש אמיתי - עד כמה שתרגיל יכול לדמות את העולם האמיתי - שבכל רגע אנחנו גולשים למלחמה רחבת היקף.
ברגעים כאלה של מתח ואדרנלין, אומר אל"מ ב', כל מה שאנשי הבור חולמים עליו זה חלון קטן במשרד וטיפת חמצן. אכן, בעולם שלהם, שמתנהל בין הכוכים למחילות שמתחת לאדמה, עם אוויר דחוס וממוחזר, התופעות הרווחות הן דימום מהאף ועייפות כרונית. קשר עם העולם החיצון לא מתאפשר, בדיוק בגלל הצורך בבידוד של המתקן מהעולם החיצון. כאן גם טמון הפרדוקס: מעצם מיקומו, הבור (כמו בסיס הקריה כולו) מסכן את ישראל לא מעט. בעימות עתידי צפוי כל אויב למקד את האש שלו לכיוון הקריה, בניסיון לשבש את פעילות צה"ל. תרחיש הייחוס לעיר תל אביב מדבר על מאות רקטות וטילים, שיפגעו מן הסתם לא רק במתחם הצבאי, אלא גם במתקנים אזרחיים שונים בסביבה.
הפתרון המיטבי היה הוצאה של הקריה מתל אביב, עניין שהיה מייצר גם אטרקציה נדל"נית משמעותית. בעידן המודרני אין באמת חשיבות למיקום, והמטכ"ל היה מיטיב לתפקד גם מירושלים או ממודיעין. בינתיים אין תוכניות כאלה. גם את המלחמה הבאה יתכננו וינהלו מאותו בור מיושן, ששופץ בפעם האחרונה לפני יותר משלושים שנה, ונראה כמו ההיפוך המוחלט של מגדלי המשרדים היוקרתיים שהוקמו בשנים האחרונות בקריה - עדות אילמת לכל מה שצה"ל רוצה לסמל באמת: מקצועיות, ענייניות, פשטות.
shishabat@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו