כשרם אורן נשאל אם כתיבת ספר עבורו היא מעשה שמבוסס על מלאכה יומיומית ועקיבה או על פרצי השראה, הוא בוחר במפתיע באפשרות השנייה: "כשזה קורה - זה קורה", הוא מושך בכתפיו. "אני מתעורר בשש בבוקר ומנסה לשבת מול המחשב, אם זה מסתדר לי אני כותב רצוף עד שנגמר לי, אפילו עד הלילה. מצד שני, יכולים לעבור ימים ושום דבר לא מסתדר. רוב הדברים שאני כותב בנויים על סדר לוגי מסוים, כמעט מתמטי. זה כובל, כי אני לא כותב את מה שבא לי מהבטן".
כל כך הרבה ספרים מאחוריך, לא בא לך לפעמים לשחרר קצת ולכתוב מהבטן?
"אני יכול, אבל זה נוח לי, זה נוח. כשאת לא בונה שלד, את צריכה ליצור הרבה יותר התאמות והרבה יותר סגירות מעגלים מאשר כשיש לך שלד מובנה וברור של העלילה. נגיד שאני כותב מה שבא לי, פתאום זה מסתבך ואני לא מצליח לצאת מזה, ואז אני צריך לעבוד עוד יותר קשה כדי לחבר את כל החוטים יחד. אני צריך לדעת על מה אני כותב; אם לא מאה אחוז אז תשעים אחוז לפחות".
אתה לא אוהב אי ודאות.
"לא, לא ולא. אני אוהב אולי את האפשרות להיכנס לאיזו הרפתקה, נניח נסיעה למקום שלא הייתי בו, קריאה של ספר בסגנון לא מוכר, ללכת לאירועים אחרים מאלה שאני הולך אליהם, נגיד, לא סרט או תיאטרון, אלא פתאום פרינג'. אני יכול ליהנות מזה. אבל בספרים שלי אני אוהב שהכל סגור ועל בטוח, ואני חי עם זה ממש בסדר. תשמעי, כבר 30 ספרים אני חי עם זה".
* * *
כשהמנה הנועזת ביותר בתפריט היא פרינג', אין פלא שהביטוי השגור ביותר באוצר המילים של אורן הוא "על בטוח". שיחה על ספרו השלושים במספר, "הצעיף האדום" (הוצאת קשת), שיוצא כעת לאור וקרוב לוודאי יזכה לאותה היענות נלהבת מצד קהל קוראיו הרחב, מחלצת ממנו מקסימום תגובה מתונה; אורן מודל 2013 אינו שבע, אבל בהחלט נינוח.
"כל ספר הוא הולדת של ילד חדש, אבל הילד הראשון הוא הדבר הכי גדול שקורה לך, והכל נמדד לפיו. בספר העשירי את הופכת למשפחה מרובת ילדים - זה לא שלא תישני בגללו בלילה; את יודעת שהוא מתפתח בסדר, בדיוק כמו הקודמים. הכתיבה היא ההנאה הכי הגדולה שלי, אבל ברגע שהספר יוצא הוא כבר של הקוראים. כבר למדתי להתרגל לזה וזה נוח לי, כי גם לא הגיוני להתרגש מכל ספר חדש".
אנחנו נפגשים בדירתו שבצפון תל אביב, חלל מרווח ומואר, עתיר חפצי אמנות וחמוש במרפסת מפוארת, שתיאורו היה יכול להשתלב בטבעיות באחד מספריו. כשצץ לראשונה בשמי הספרות עם רב המכר "פיתוי" (הספר הנמכר בישראל אי פעם) בשנות ה־90 המוקדמות, היה אורן לסופר הראשון שהקדיש נתח נרחב כל כך לתיאורים דקדנטיים של העושר. אלה, בצד עלילה קלילה ומותחת, חלוקה ברורה לדמויות טובות ורעות ואותו סוף מפורסם, הקושר את כל החוטים ומחזיר את הסדר על כנו, הרכיבו את התמהיל הקבוע של ספריו ויצרו בקרב קוראיו את הוודאות המרגיעה שיהיה אשר יהיה הנושא - הם יקבלו את רם אורן, על בטוח.
אבל בשנים האחרונות נראה שאורן שואף למתוח את גבולות הגיזרה של הנוסח: "הצעיף האדום" מצטרף לחטיבת ספריו הכוללת בין היתר את "השבועה", "לטרון" או "המטרה - תל אביב"; התמהיל המוכר שריר וקיים, אך הבסיס שעון על מאורעות היסטוריים. "עם השנים הלכתי לכיוונים שונים", מסכים אורן, "אני לא חוזר על אותו נושא פעמיים. אני רוצה לחקור שדות חדשים ולא לחזור שוב ושוב על אותה נוסחה".
הרגשת סוג של מיצוי?
"הרגשתי שאני רוצה עוד משהו. נראה היה לי שספרים היסטוריים שכתובים בסגנון שלי יהיו בדיוק הדבר הנכון. וזה הוכיח את עצמו. כשכתבתי את 'לטרון' למשל, כולם אמרו לי שזה לא מעניין אף אחד, אבל ככל שנכנסתי עמוק יותר לתחקיר, כך נדלקתי יותר. כי זה סיפור מדהים עם דמויות שעשו דברים שלא ייאמנו, והיה אפילו יותר מאתגר לכתוב אותו דווקא מנקודת המבט של החיילים הפשוטים. אספתי חומר מכל מקום אפשרי, וכל האזהרות שזה לא מעניין אף אחד ו'מה זה לטרון והיסטוריה שכוחה' התבדו לגמרי, כי הספר היה רב מכר. בקורסי קצינים בצה"ל הפכו אותו לספר חובה, והוא פתח לי נתיב שאני מאוד אוהב ללכת בו - לקחת חומרים שלכאורה אף אחד לא מתעניין בהם; לא רצח, מתח או רומנטיקה. ברוב הפעמים את כבולה לעובדות. קשה ללכת למקומות שנראה שאנשים לא יגלו בהם עניין".
הספר "הצעיף האדום" מרחיק עוד כמה אלפי שנים אחורה עד לתקופת מרד בר־כוכבא; אורן רוקח מהחומרים ההיסטוריים, בתוספת חירות מסוימת, סיפור על אהבה, בגידה ויצרים שבמרכזו ניצבים הקיסר הנוטה למות אדריאנוס ומאהבו השאפתן והערמומי אל מול בר־כוכבא הכריזמטי ובתו הלוחמת האמיצה, ומזיז ביעילות את הכוחות וההתרחשויות על מפת המלחמה לכדי סיפור קצבי שבו, במידה לא מועטה, גם לנשים יש תפקיד במאורעות המחוללים.
לשאלה האם הוא רואה את עצמו פמיניסט, הוא משיב: "אני מעריך את המאבק הפמיניסטי וחושב שיש לו מקום. באופן מודע יש בספר דמות כל כך חזקה של אישה, חזקה יותר מרוב הגברים, ובכלל מזמן רציתי לכתוב על תקופת המרד אבל לא הצלחתי להיתפס על סיפור דרמטי שעובר בתוך הספר מתחילתו ועד סופו ומעורר עניין. מי התעניין בקיסר כמו אדריאנוס עד היום? מי מזכיר את בר־כוכבא מעבר לשירי ילדים?
"בעצם מדובר בדמות שנויה במחלוקת - עד היום לא ברור אם מדובר במשיח או בהרפתקן חסר אחריות, שגרר אחריו המונים אל מותם. כל המנגנון הזה חיכה למישהו שיכתוב אותו, כך שלמרות הסיכון שפחות אנשים יגלו עניין, הרגשתי שטוב שאני כותב את זה, מביא את הסיפור לידיעתם של אנשים, כאילו אני עושה פה מין שירות, שירות לאומי אפילו, ומביא לידיעתם סיפור שאחרת לא היו מתעניינים בו; אני הרי כותב על אנשים, ההיסטוריה היא בדרך אגב. אנשים כותבים לי שהם לומדים מזה; את מה שהם לא למדו בבית הספר הם לומדים מספר אחד, זה מאוד משמח".
אני ושלמה ארצי
במשך שנים נהגה הביקורת להתנשא על ספריו של אורן, ואכן אין קל מלהיצמד לסכמטיות־מה בספריו, להיעדר חוש ההומור או לניואנסים המורכבים. אך בעידן שבו חלק אדיר משוק הספרות המקומי מאויש על ידי ספרות מסחרית וירודה המתחפשת ל"רצינית", אורן דווקא זוכה לעדנה דווקא בזכות היותו "סטרייט פורוורד", לא מתבייש בכתיבת ספרות פופולרית ובכך שהוא מקצוען בתחומו, מה שמסביר את הביקורות המתונות שלהן זוכים ספריו בשנים האחרונות.
"לקח לי שתים־עשרה שנים לשווק את 'פיתוי' כי המו"לים לא רצו אותו. בארץ חשבו שהקהל לא אוהב ספרי מתח ובסוף הוצאת כתר במקרה, לדעתי גם משום שהייתי בתפקיד בכיר ב'ידיעות אחרונות' והם רצו להתחנף אלי, הסכימו להוציא את הראשון, והשאר היסטוריה", הוא מתרווח בכיסאו. "אבל כשיצאו הספרים הראשונים שלי הביקורת היתה כאילו יד אחת נגדי", הוא נזכר ללא מרירות. "מנחם פרי הופיע בטלוויזיה ואמר שאם יופיעו עוד ספרים כמו שלי, זה יהיה סופה של הספרות העברית, כך הוא אמר. זה לקח זמן, אבל אנשים הבינו בסוף שאם בכל מדינה יש ספרות פופולרית, וזה נמכר ואנשים אוהבים את זה, אז לא קרה שום אסון. אנשים התרגלו, ובשנים האחרונות הביקורות מתייחסות לספרים כערכם".
לגופו של עניין ולא לתופעה המאיימת ששמה רם אורן.
"הביקורת הראשונה שפורסמה על ספרים שלי נכתבה על ידי אריאנה מלמד ב'חדשות'. היא רצתה להסביר מדוע אינה אוהבת את הספר ופירטה את העלילה מתחילתה ועד סופה. היא פשוט גילתה מה קורה בספר ועל כך שנאתי אותה. לא עשו את זה לשום סופר אחר".
למה עשו את זה לך?
"תראי, אני הייתי תופעה חדשה בשוק. כשבאתי, לא היו ספרים מהסוג הזה; כולם דיברו גבוהה־גבוהה, עמוס עוז וכדומה, ופתאום בא דבר חדש, ישר ולעניין. אנשים רצו לקרוא את זה! המבקרים הזדעזעו כי הם לא היו רגילים לזה, ואחרי 'פיתוי' הם חששו שתהיה תופעה כלל־ארצית. הם פחדו באמת ובתמים, ובאמת היו אחרים שהלכו בעקבותיי, אבל במשך הזמן המבקרים הבינו שזה אבסורד לטעון שעם הספרים הללו יבוא קיצה של הספרות. הספרות חזקה יותר מכל דבר אחר".
ובכל זאת, לא היית רוצה שהמבקרים יתהו על הרבדים הנסתרים וירצו לייצר ביקורות מלומדות על ספריך?
"כמו כל סופר, גם אני הייתי רוצה שהמבקרים יכתבו רק סופרלטיבים על הספרים שלי, אבל מה שחשוב לי באמת הוא התגובות של הקוראים. אם אנשים מתקשרים ואומרים שהם לא ישנו כל הלילה בגלל הספר, זה שווה לי הרבה יותר. המבקר הוא בסך הכל אדם אחד שקרא את הספר מתוך הרבה אחרים; במקרה הוא נמצא בעיתון ובמקרה הוא כותב ביקורת. כל אחד מחפש מחמאות. סופר תמיד צריך תשומת לב. אני לא יוצא דופן".
שלא במפתיע, האמנים שאורן מזדהה איתם כלל לא מגיעים מעולם הספרות. "אני לא בטוח שלשלמה ארצי אכפת מה כותבים על ההופעות שלו", הוא מהרהר, "אם הוא ממלא את קיסריה, זה בשבילו הדבר הגדול. בסך הכל אמן חשוב מתעניין יותר בדעת הקהל".
קל לך יותר להזדהות עם שלמה ארצי מאשר עם סופרים אחרים?
"אני מזדהה עם אנשים שחושבים שביקורת היא לא חזות הכל. מה גם שהביקורת לא מוכרת ספרים; מה שמוכר זה מפה לאוזן, כמה אנשים ימליצו על ספר וכמה ילכו לקנות. כמה הביקורת כבר מוכרת?"
ואכן, ביחס לסופרים ולסופרות אחרים, לפעמים נדמה שאורן מתגורר ביקום מקביל. לא רק מבחינת מספר הספרים שהוא מוכר, שעליו הרוב יכולים רק לרייר, היחס ההפוך כמעט בין הביקורת לנתוני המכירות וחוסר השתייכותו לקליקות ספרותיות על גינוניהן ועל התנהלותן, אלא בעיקר בשל הקשר הבלתי אמצעי עם הקהל.
אפשר לומר בביטחון שעוד לא היה כאן כותב שמקיים קשר הדוק ונגיש כל כך עם הקוראים שלו; חביבותו הטבעית מן הסתם רק מוסיפה לכך. "פונים אלי בלי סוף, בטלפון, באי־מייל או בפייסבוק ואין אדם שאני לא עונה לו", מספר אורן בחיוך. "אשתי כבר מתורגלת לרשום את הפרטים של המתקשרים למקרה שאני לא בבית. אז אני משקיע בזה כמה שעות בשבוע, אבל זה משתלם. צעירים, חיילים, סטודנטים, קשישים, עקרות בית, אין חתך מייצג לספרים שלי. גם כותבים צעירים; היום אין להם לאן לפנות, אז הם מתקשרים אלי ואני נותן עצות. אני מרגיש חובה לעזור אם אני יכול".
"לא נמנע מתענוגות"
אורן מעביר הרצאות בכל רחבי הארץ, חלקן ללא תשלום. "הייתי בכל בתי הסוהר במדינה; בספריות שלהם אני מקום ראשון, אז אני גומל להם", הוא צוחק.
"זה קהל פנטסטי. תמיד כשאני בא לבית סוהר יש לאסירים סיפורים בשבילי, גם אם לרוב זה על איך כלאו אותי ללא עוול בכפי. אני מרצה בבתי ספר ובמחנות צבאיים. זה חשוב לי מאוד; לא תמיד יש לסופר הזדמנות לפגוש את הקהל שלו. זה פידבק לא נורמלי וזה גם משתלם, את אף פעם לא יודעת איך המעגל ייסגר".
אורן, יליד תל אביב, בעברו עורך דין, עיתונאי ועורך בכיר של מוסף "7 ימים" בעיתון "ידיעות אחרונות", תמיד ידע שהוא רוצה להיות סופר ותמיד נאלץ להילחם על כך, לפני ההצלחה הגדולה. אולי זו הסיבה שלנוכח המבצעים האגרסיביים של רשתות הספרים לא היסס והקים את הוצאת הספרים העצמאית "קשת", שמלבד ספריו שלו הוציאה לאור עם השנים גם את ספריהם של עירית לינור, שפרה הורן וקובי אוז.
לאחרונה הוקפאה פעילות ההוצאה עד לכניסת חוק הסופרים לתוקף, ונכון לעכשיו מתפרסמים בה רק ספריו של אורן עצמו.
"עד שלא הפכו המבצעים האגרסיביים למופע כל כך נפוץ, הוצאות הספרים התנהלו בסדר גמור", הוא מסביר, "אבל בשנים האחרונות ההוצאות לאור מקבלות בחזרה בקושי את מחיר העלות של הספר. סופר שהשקיע לא פעם שלוש שנים מחייו, מרוויח במקרה הטוב 2,000 שקלים. אפילו יורם קניוק קיבל בזמנו שקל על כל ספר שמכר. את לא חושבת שזה מעליב? עד שלא ייכנס חוק הסופרים לתוקף, לא אוכל להוציא ספרים חדשים. בעוד חצי שנה נראה מה יהיה".
יש הטוענים שדווקא להוצאות הקטנות יש יתרון, לפחות בפרינט, בימים סבוכים כאלה, על ההוצאות הגדולות והמסורבלות יותר.
"מטבע הדברים, להוצאות הגדולות יש הוצאות תפעוליות גבוהות, עובדים רבים והוצאות שכירות וארנונה. הקמתי את ההוצאה שלי מתוך מחשבה כזאת והיא פעלה טוב כיוון שאני עובד מהבית, אבל כשזה מגיע למבצעים - גורל אחד לכולם. צריך לומר, חוק הסופרים חשוב מאוד, בלעדיו ייסגרו המון הוצאות לאור. ברגע שקיבלו אותו, כבר עשו צעד ענק קדימה. בינתיים מה שקורה כאן, העובדה שספר נמכר במחיר שאינו מאפשר לשלם תמלוגים, הוא מצב לא נורמלי, שלא מתרחש בשום מקום בעולם".
אתה לא מחבב את מבצעי ה־4 ב־100 למיניהם.
"זה אחד הדברים המיותרים שהומצאו. את נכנסת לחנות ורוצה לקנות ספר, נניח רם אורן, אבל את לא יכולה; משכנעים אותך לקחת עוד שלושה, והרי אנחנו אף פעם לא קוראים אותם. אשתי לפעמים מביאה ואני מדפדף בספרים האלה וזונח אותם אחרי עשרה עמודים, זה כמעט תמיד לא סוג הספרים שאני קורא. אני רוצה לקרוא מה שאני בוחר, בסדר? בכל מקום בעולם אתה נכנס לחנות לקנות ספר שאתה כמעט בטוח שיגרום לך הנאה, וכך זה צריך להיות".
בעלי הרשתות מזהירים שביטול המבצעים יחסום את הדרך בפני סופרים צעירים.
"יש היום המון סופרים שכותבים ספרים בלתי קריאים, ותיקים כחדשים. אבל אם מישהו כותב ספר טוב, הוא יימכר. תראי צעירים כמו ניר ברעם, אסף גברון או סייד קשוע, הם מצליחים כי הם כותבים בסדר, ספרים שכיף לקרוא אותם. ולעומת זאת יש כאלה שלא יימכרו".
מה אתה קורא?
"אני משתדל להיות מעודכן במה שקורה והקריאה מורידה ממני את לחץ הכתיבה. כרגע אני קורא את 'חירות' של ג'ונתן פראנזן. אני קורא הרבה לאחרונה כי אני עוד תשוש מיציאת הספר, אבל בטח בשבוע הבא כבר תהיה לי התשתית של הספר הבא".
עדיין קיימת בך חדוות היצירה.
"ודאי. אני לא אדם שנמנע מתענוגות החיים, אבל תמיד אעדיף לשבת מול המחשב ולכתוב, בשבילי זה הדבר. כל חיי חלמתי להיות סופר, אז לקח קצת זמן, אבל בסוף זה הסתדר".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו