ארבעים שנה חלפו מאז הרגע ההוא, שבו נכנסו אנשים במדים לבית הכנסת, הפסיקו בנימוס את החזן ואת תפילות יום הדין, והקריאו סיסמאות גיוס. אני יודע שאחרים יבחרו דרכים שונות כדי לתאר את הרגעים הראשונים של פרוץ המלחמה: ידברו על הארטילריה הסורית בגולן או על התקיפה המצרית של קו המעוזים. אבל כך אני זוכר את הרגעים ההם. עבור רוב החברה הישראלית, המלחמה לא פרצה ברמת הגולן או בתעלה, אלא ברחוב, בבית ובבית הכנסת. שם היא גם היכתה את מכתה הקשה ביותר.
בן 10 הייתי אז, ומעולם לפני כן לא ראיתי כל כך הרבה גברים מבוגרים מזילים דמעה. אבות ובנים נפרדו בלי דעת אם ישובו להיפגש. אבל גם כששבו הלוחמים - הם חזרו שונים. כמו השורה המדויקת ההיא מהשיר, "אבל פניך, נערי, נותרו שונים". משהו השתנה ביום ההוא, ואנחנו עדיין רחוקים מלהבין את כל המשמעות שלו.
ארבעים שנה אף פעם לא היו סתם מספר עבורנו. ארבעים שנה זה בני ישראל והמדבר, והפזמון החוזר "ותשקוט הארץ ארבעים שנה". גם יום הכיפורים מעולם לא היה סתם תאריך בלוח השנה העברי. אבל המלחמה ההיא שינתה אפילו את המשמעות שיש ליום הכיפורים בשפה העברית. מלחמות תמיד השפיעו על השפה, ומלחמת יום הכיפורים תרמה כמה מושגים - החווה הסינית, קו בר לב, עמק הבכא - כולם מפויחים וחמצמצים ומתגלגלים לא טוב על הלשון. צמד מילים נוסף שהיא השאירה אחריה הוא "ועדת אגרנט": למרות החרוז, זה אולי צמד המילים הכבד ביותר בשפה העברית.
ועדת אגרנט היא האמא של כל ועדות החקירה. הרכבה המפואר, מסקנותיה החותכות והאופן שבו כל זה נהדף וטויח מכילים בתוכם את הפער בין מה שחשבנו פעם על עצמנו - או שאפנו לחשוב - לבין מי שאנחנו באמת.
יעקב חסדאי, קצין, ד"ר להיסטוריה ועורך דין, היה חוקר בוועדה והוא אחד משני המשתתפים בוועדה ההיא שעדיין חיים בינינו. השני הוא פרופ' יואב גלבר, שהיה יועץ הוועדה. חסדאי נטל חלק גם במלחמה וגם בוועדה, ולא ברור איזו מהשתיים הותירה אותו מודאג יותר. במשרדו הנזירי במרכז ירושלים אני פוגש אדם קר רוח ואנליטי, שמכיר היטב, ומזמן, את פיסות הפרוטוקולים שמשוחררות לפרסום ומצמררות את ציבור הקוראים לשני רגעים, עד העונג הבא. חסדאי הוא לא יאנוש בן־גל. לא נפגשנו לדבר על האספקטים הצבאיים של המלחמה, למרות שהוא בקי בהם; נפגשנו כדי לשמוע ממנו מחשבות של איש חכם ומבוגר, שיודע על מה הוא מדבר. משנתו סדורה - אולי אפילו סדורה מדי - והיא די פסימית, אבל חיוך ממזרי קטן מרצד על פניו גם כשהוא אומר את הדברים החמורים ביותר. במהלך השיחה הוא ישוב ויתקן אותי בכל פעם שאזכיר את המילה "טראומה": הוא מעדיף לדבר על "זעזוע".
אתה מזהה סימנים מהזעזוע ההוא עד עצם היום הזה?
"כמובן. קודם כל, מלחמת יום כיפור שברה את האמון הישראלי במנהיגות. אתה יודע איך העריצו את משה דיין? כמה גולדה היתה פופולרית? ואחרי המלחמה כולם קראו להתפטרותם. הקו הזה, של חוסר אמון במנהיגות, מלווה אותנו עד היום. זו תוצאה ברורה של המלחמה. הדבר השני הוא משבר אמון בצדקתה של מדינת ישראל. בסוף מלחמת ששת הימים היתה תחושה ברורה שהצדק ניצח. היינו צודקים, ולכן ניצחנו. מכאן השתלשלה מסקנה שהניצחון - עצם הניצחון - מעיד על צדק. היסטוריונים אומרים לפעמים שכאשר, נניח, הפרוסים מנצחים את הצרפתים, אז הרוח הפרוסית ניצחה. זה מאוד מחמיא למנצחים. זה קצת בעייתי כשמפסידים. ולכן הכישלון במלחמת יום כיפור היכה את החברה הישראלית בתדהמה. ומכאן החברה הישראלית, בעיקר האגף השמאלי שלה, הגיע למסקנה שאנחנו לא צודקים".
יכול להיות שנסדקה גם האמונה בכך שמדינת ישראל תשרוד? שהיא בת קיימא?
"אי אמון בצדקתה הוא ממילא אי אמון בעתידה".
חסדאי מזכיר את "מלכת האמבטיה" של חנוך לוין. קברט המחאה הרדיקלי ההוא נוצר בעקבות מלחמת ששת הימים, אך החברה בישראל של אותם ימים דחתה אותו על הסף. "מלכת האמבטיה" נתפס ככפירה בעיקר, כמשחטה סיטונית של פרות קדושות, וכתועבה גמורה מבחינת הסגנון, שהיה רצוף דימויים גסים והומור שואה. במוצאי מלחמת יום כיפור, ישראל כבר היתה בשלה להעניק חיבוק רטרואקטיבי ל"מלכת האמבטיה", לתוכן ולסגנון. ולא, חסדאי לא מציג את זה דווקא כהתקדמות. בעיניו המלחמה הותירה חותם כמעט על כל גרגיר בהוויה הישראלית. היא השפיעה על התרבות הפוליטית ועל התרבות בכלל, על התודעה ועל עצם השפה שישראל מסוגלת להתבטא או להקשיב בה.
"אחרי המלחמה נוצר קיטוב חברתי, בגלל משבר האמון בהנהגה והמבוכה של החברה הישראלית, שחיפשה תשובות ופשר לכישלון. היחידים שהציעו תשובות היו שני האגפים הקיצוניים של הקשת הפוליטית - גוש אמונים ושלום עכשיו. שניהם הציעו תשובות מן המוכן, אבל עדיין תשובות. גוש אמונים הוציא משנה שכבר היתה מוכנה אצלו עוד לפני המלחמה, שהיתה שמורה בבית המדרש של "מרכז הרב", אבל עכשיו השעה היתה כשרה להפיץ אותה. כולם שואלים למה נכשלנו, וגוש אמונים עונים: כי לא יישבנו את ארץ ישראל. כי לא הראינו לערבים שאי אפשר לכופף אותנו בכוח. והמסקנה: קדימה להתנחלות. המשבר של יום כיפור הוליד את מפעל ההתנחלויות, יותר מששת הימים.
"גם אנשי שלום עכשיו חזרו ממלחמת ששת הימים עם אותן שאלות קשות. וגם להם היו תשובות מן המוכן. אחרי ששת הימים היו שני אישים בולטים שדיברו על סכנות הכיבוש: פרופ' ישעיהו ליבוביץ' ועמוס עוז. הרי איש לא התייחס לכך ברצינות עד מלחמת יום כיפור. המפלגות הגדולות, מפא"י למשל, לא עלה על דעתן (להתייחס לליבוביץ'). אולי תזכור, ערב יום כיפור היו אמורות להתקיים בחירות, והמודעה של מפלגת העבודה הכריזה: 'מעולם לא היה מצבנו טוב יותר'".
לא, אני לא זוכר. כמו רבים מאלו שהיו ילדים אז. אני מכיר רק את הבדיחה על חשבון השורה הזאת. אחרי הכל, אנחנו הדור שגדל על הפארודיות. את הפרות הקדושות הגישו לנו שחוטות. את "מלכת האמבטיה" קראנו מתוך פיהוק, וזה לגמרי בלתי נתפס בעיניי שהמשפט הזה, "מעולם לא היה מצבנו טוב יותר", נאמר אי פעם ברצינות. כסיסמת בחירות.
רגע, מה היתה התשובה של מפלגת העבודה? הם לא הציעו נרטיב משלהם?
"אוהו, זה מכניס אותנו לפרק נוסף: מה עשה הדרג הפוליטי. הוא לא נתן מענה ולא קיבל אחריות. לתפיסתם, הציבור פשוט טעה. בכלל לא היו כאן כישלון, הפסד או מחדל. אז הקימו את ועדת אגרנט כדי להרגיע את הציבור".
* * *
הדוקטורט של חסדאי עוסק בתולדות יהדות פולין ובמחלוקת המרה בין החסידים למתנגדים. הוא אומר שהעיסוק בעבר היהודי הוא אהבתו הגדולה, וממנו הוא שואב גם את הכוח ואת התשוקה לחקור את ההווה הישראלי. כשמאזינים לו, אפשר להגיע למסקנה שהרעיון לכתוב על יהדות הגולה עלה בו שם, בישיבות הוועדה.
"כשהיינו ילדים לעגנו להם. למנהיגות הפוליטית של מפלגת העבודה. היא היתה מורכבת עדיין מאנשים שבאו מהגולה. הם היו נמוכים, דיברו עברית משובשת. משכו את המכנסיים למעלה. ואני זוכר את עצמי כילד. אמרנו, כשמשה דיין ויגאל אלון יקבלו את השרביט, תהיה למדינת ישראל מנהיגות מפוארת. ומה התברר? שהאנשים האלה שבאו מהגולה, היה להם מטען תרבותי וערכי בלתי רגיל. הם ניווטו את המדינה בזהירות ובמתינות, אבל תמיד קדימה. מלחמת יום כיפור היתה המלחמה הראשונה שבה בני הארץ הגיעו לעמדות בכירות, והשפיעו באופן עמוק על המערכת הפוליטית. כשנחקרה המלחמה, התבררו מריבות הגנרלים שהתחילו תוך כדי לחימה, איך האנשים האלה עשו חשבונות פוליטיים מול המצביעים שלהם, באמצע המלחמה! אני קראתי את הפרוטוקול, איך קצין בכיר אחד מסביר לקצין בכיר שני מדוע את צליחת התעלה צריך לבצע א' ולא ב'. אז הדור הזה של המנהיגות הישראלית, של בני הארץ, נכשל במלחמת יום כיפור בניהול המלחמה, אבל גם בערכים שהוא הפגין במהלך המלחמה, ועוד יותר - לאחר המלחמה".
מהו הרגע הבלתי נשכח שלך מהדיונים בוועדה?
"הרגע הבלתי נשכח שלי הוא מהמלחמה עצמה. ביום השני של המלחמה, 7 באוקטובר, דדו בא לחמ"ל באום חשיבה כדי לאשר את התוכניות של ברן ואריק למתקפת הנגד, שהיתה אמורה להתחיל למחרת ולהדוף את המצרים מעבר לתעלה. אחרי שהוא שמע את התוכניות שהציגו בפניו, ואישר את כולן, הוא קם, הסתובב ופנה אל כל הקצינים שישבו שם, ואמר להם: 'חברים, אני מבקש שתזכרו ששתי האוגדות האלה הן כל מה שיש לנו בין התעלה לבין תל אביב'. ואז הבנתי שאנחנו לא אימפריה ולא מעצמה. אנחנו עם קטן שקיומו נתון בסכנה, ושאם הוא לא יגייס את כל המשאבים ואת כל החוכמה שדרושים כדי להגן על קיומו, הוא לא יתקיים".
כמה המצב שונה היום?
"בוא נגיד ככה: החברה הישראלית היא חברה שהסתגלה למשברים. כלומר, היא פיתחה סף רגישות גבוה. היא סופגת מכות וממשיכה הלאה. יכול להיות שיש מי שיפרש את זה לטובה, כי היא לא מתרגשת מצרות, ויש מי שיפרש זאת לרעה, כי היא מאבדת את הנוגדנים שלה לסכנות.
"מלחמת לבנון השנייה היתה כישלון חמור לא פחות ממלחמת יום כיפור, אם כי הרבה יותר קטן בהיקפו. ובמקום תנועת המחאה האדירה של מלחמת יום כיפור היה בסך הכל גל מחאה קטן ודליל, שעלה וגווע. הייתי מוטרד מאוד".
"אחרי מלחמת יום כיפור, לפני ואחרי שהשתחררתי, הרגשתי שהתוצאה של המלחמה היא הרבה יותר מכישלון מקומי מצומצם. הביטוי העיקרי שנתתי לזה היה שאחרי סיום תפקידי בוועדת אגרנט חזרתי לעבודתי בצבא וכתבתי את הדו"ח הפרטי שלי, ושלחתי אותו כמכתב לשמעון פרס, שהיה אז שר הביטחון. כתבתי לו שבמלחמה התגלו כמה תופעות צבאיות מובהקות שגרמו לכישלון - ירידה ברמת החשיבה הצבאית, ירידה באיכות הפיקוד וירידה במערכת הערכים של הקצונה הבכירה. אחרי שניתחתי את הדברים האלה אמרתי: בעצם, אלה לא בעיות שמיוחדות לצבא - אלא חלק מתופעות חברתיות כלליות, שמשתקפות בצבא. אם אתה מדבר על חשיבה צבאית ברמה, אז יש צורך בדמיון וברוח יצירה. זה כמו לכתוב שיר או ספר. בחברה הישראלית ניכרו בשנים שלפני המלחמה סימנים של שקיעה תרבותית, למרות האופוריה והביטחון העצמי. השקיעה הזאת ניכרה קודם כל בצבא".
על איזו שקיעה תרבותית אתה מדבר?
"רוצה דוגמה? כשאני למדתי היסטוריה באוניברסיטה ורציתי לקרוא מאמרים של גרשום שלום או סיפורים של עגנון, איפה מצאתי אותם? במוסף השנתי של 'הארץ' ושל 'דבר', שהיו יוצאים מדי פעם בתחילת השנה, לציבור הקוראים הגדול והעיקרי בחברה הישראלית. לקראת השנה החדשה כל עיתון היה מוציא קובץ של מאמרים שראוי לכבד בו את הקוראים. בתחילת שנות ה־70 כבר לא הוציאו דברים כאלה, זה כבר לא היה חשוב".
מה רע במתכונים לעוגות תפוחים?
"אני לא רוצה לשפוט מה קורה היום, אני רק מבקש לשים מראה: אם אתם טוענים שאתם טובים יותר מאחרים, תנו פרמטרים מסוימים".
מה היתה האווירה בחדר העבודה של הוועדה? היתה לכם חירות מלאה לחקור? להרים כל אבן ולברר?
"היה מנדט לחקור את שלב הבלימה. זה ברור. אבל הקו שהממסד הפוליטי אימץ היה כזה: אמנם בתחילת המלחמה היו כמה שגיאות של אנשים מסוימים. השגיאות האלה תוקנו, ולמרות נקודת הפתיחה הקשה, השגנו את הניצחון הגדול בתולדותינו. אז מה נשאר לעשות? למצוא את האחראים לנקודת הפתיחה הקלוקלת. ולכן, המנדט של הוועדה היה לבדוק את שלב הבלימה הראשונית, את שלושת הימים הראשונים, וכמובן את הימים שקדמו למלחמה.
"אז קמה ועדת אגרנט, ונערכו בחירות, ובינתיים הבחירות לא הביאו לשינוי עמוק בזירה הפוליטית. המערך עדיין הרכיב את הממשלה. אבל אז פורסמו תוצאות הוועדה, והן הדליקו מחדש את רוח המחאה, שהיתה בעצם ביטוי למשבר האמון. המחאה נשארה מוטבעת בחברה הישראלית. אותו משבר אמון הביא בבחירות של 77' לעלייה של דש כמפלגה ללא תקדים בחברה הישראלית. אל תשכח שעד אז, בכל מערכות הבחירות מאז הקמת המדינה, לא קרה דבר כזה שפתאום תופיע מפלגה יש מאין. ההמצאה הזאת שייכת לדש. דש הולידה את המרכז, ואת טומי לפיד ואת הדרך השלישית, ועד יאיר לפיד. הכל שיכבה חברתית שאיבדה אמון במערכת הקיימת".
תגדיר לי את השיכבה הזאת.
"הם אלה שהאמון הבסיסי בשלטון אבד אצלם, ובכל פעם מחפשים כוכב נולד חדש כדי להיתלות בו. ומכיוון שבינתיים התרבות הישראלית גם התעצבה על פי כוכב נולד והישרדות, אז אם המחאה הראשונה עוד נאחזה ביגאל ידין, המחאות האחרונות כבר נאחזות בכוכבים נולדים מובהקים".
גם ידין היה כוכב נולד בזמנו.
"לא. ידין היה רמטכ"ל, ארכיאולוג ידוע ואדם בעל שיעור קומה על פי כל קנה מידה. זה שהוא היה פוליטיקאי גרוע, זה כבר סיפור אחר. אבל כשאנשים תמכו בו והלכו אחריו, זה היה בזכות התכונות המוכחות שלו, לא בגלל שהוא מצטלם יפה. יש תהליכים שהתחילו ביום כיפור. חיפשו אנשים חדשים, אבל חיפשו אותם עם כללים מסוימים ועם רמה מסוימת. ככל שהתרבות האמריקנית חדרה יותר ויותר, כך הכוכבים הנולדים תפסו את מקומם של אנשים בעלי שיעור קומה".
* * *
לחסדאי אין טלפון סלולרי. אני מנחש שזה לא מטעמים של חסרון כיס. משרדו שוכן בבניין ירושלמי מסוגף, שלא טעם טעמו של שיפוץ. פיר המעלית תחום במין שיכבת מתכת מוזרה, וחדר המדרגות משאיר אותך עם טעם של סרט אוונגרד ישן. לא בדקתי, אבל אני מוכן להמר שבמטבחון של המשרד, אם יש כזה, אין מכונת אספרסו. התחושה היא שהכל עקרוני. הכל מנומק וקשור. אם יש דבר שחסדאי מתעב, הרי זה גל הפינוק רפה השכל, שהוא מעדיף לקרוא לו "ההשפעה האמריקנית": גל ארור שפקד אותנו איפשהו לקראת מלחמת יום כיפור, התגבר לאחריה, ומסיים בימים אלו את השתלטותו המוחלטת על ישראל. בקיצור, כשחסדאי אומר "פעם", כוונתו לימים שבהם ההשפעה האמריקנית על ישראל הסתכמה במערבונים.
"מעמד הביניים מוטרד היום מזה שהוא לא יכול לקנות דירה לילדים. נוסעים לחו"ל פעם בשנתיים, אבל דירה לילדים אין. פעם חשבתי שכדי לקנות דירה צריך לחסוך כסף. השפע הכלכלי הקהה את החברה הישראלית ועשה אותה, מבחינה מסוימת, חצי עיוורת לצרותיה. היא סופגת וממשיכה הלאה".
אפשר להסכים עם חלק ניכר מהדברים של חסדאי, אבל חוסר העדכון ממש זועק לשמיים. הוא מנסה לתת דוגמה מוחצת לחיי מותרות, וזה מה שיוצא לו. פעם בשנתיים. לחוץ לארץ. איך אספר לו שהמנקות שעושות פאנלים בבתים של מעמד הביניים טסות לחו"ל פעם בשנתיים. ואולי בעצם גם ההתעקשות על דוגמאות כה תמימות היא חלק ממשנתו. בדיוק כמו סרבנות הסלולר והדחייה של שאר מיני איבזור ותפנוק, שאין להם דריסת רגל במשרדו.
"ההשפעה של התרבות האמריקנית על המנהיגות היא קטלנית. מנהיגים כבר לא נבחרים על פי כישורים אמיתיים או רמה אמיתית, אלא על פי היכולת להתמודד בתחרויות בטלוויזיה, ולעובדה הזאת יש השלכות גם לעניין האמון במנהיגים. כי בניגוד לראשית המדינה, שתמיד עמדו בצמרת אנשים מוסריים, שאפשר להאמין בהם - האישים המוסריים הולכים ונעלמים.
"פעם ידעו שיש משרות שצריך לתת לאנשים בעלי עמדה מסוימת. נגיד, כשרצו לבחור שר חינוך אז היה זלמן ארן, או זלמן שז"ר. אנשים שידעת שיקרינו על החינוך ערכים מוסריים, תרבותיים, לאומיים. עם הזמן גילו הפוליטיקאים שצפוף בשורות שלהם, ויש משרות פנויות. אז גם המשרות הפנויות האלה הלכו ונתפסו על ידי פוליטיקאים. השיא של התופעה הזאת הוא במשרת נשיא המדינה. פעם היה ברור שבית הנשיא צריך להיות מאויש על ידי אדם בעל שיעור קומה, משכמו ומעלה. לכן בן־גוריון מינה את ויצמן לנשיא, למרות שהיה יריב שלו. אולי גם רצה קצת לנטרל אותו, אבל היה ברור שהוא מתאים. אחר כך מינו את בן־צבי, שהיה איש תרבות, איש רוח, פעיל ציוני מובהק. ואחרי זה, את פרופ' אפרים קציר. ואז פשוט נהיה צפוף, והתחילו לפנות את המיותרים למשרת הנשיאות.
"אם אתה שואל מי הנשיאים שלנו היום, זה אלה שנפלטו למשרה בגלל קנוניות פוליטיות. צר לי, אני יודע שאני בועט בפרות קדושות. ואולי אפשר להוציא מזה מסקנות לא נעימות לגבי אנשים שהתקשורת דווקא טורחת לפאר ולרומם, אבל הגעתי לגיל ולניסיון חיים שתארים ופרסומת בתקשורת לא מרשימים אותי. אני מכיר חלק מהאנשים האלה משנים קודמות, ואני יודע מה היו ומה עשו ואיך התנהגו, ואני שופט אותם לא דרך המשקפיים התקשורתיים".
תמיד היית בעל דעות ייחודיות. לא היית איש מיינסטרים.
"זה תשאל אחרים".
עד כמה הצלחת שדבריך יישמעו?
"בוא נגיד ככה, כדי להיות הוגן. הצלחתי לזכות בבמות תקשורתיות יותר מאחרים, בלי שיעמדו מאחוריי מפלגה או כסף או בעלי הון. מהבחינה הזאת, אני חושב שעשיתי ככל יכולתי בכתיבה ובהרצאות. לצערי לא הצלחתי להשפיע ולהביא לתוצאות ממשיות בחברה הישראלית".
לפני שנים רבות היו חוגים מסוימים שבהם נלחש שמו של חסדאי כאופציה למנהיגות אחרת. היו גם ניסיונות כאלו שמעולם לא צלחו, והם חלק ממסורת המועמדים האיכותיים, שלעולם לא יעברו את אחוז החסימה. כי הם אנינים מדי, נקיי דעת מדי ועקרוניים מדי, ולכן לא מוכנים לשחק את המשחק הפוליטי שאין בלתו. מאחר שלא יצר השלטון הוא שדחף אותם, גם לא ממש אכפת להם להפסיד בבחירות ולחזור בצעד קל לשולחן הכתיבה החביב עליהם. ככה זה. ואולי חבל שככה זה.
אני מנסה להבין מחסדאי למה מפריעה לו המילה טראומה. כשבגין הודיע על היציאה למלחמת לבנון, הוא אמר שיש לה שתי מטרות: להרוס את תשתית המחבלים בלבנון - ולשחרר את העם מהטראומה של מלחמת יום כיפור. כלומר, בעיניו - כמו בעיני מנהיגי מפא"י - לא התקבל על הדעת שאולי העם צודק. הם חושבים שהעם בטראומה, טראומה לא מוצדקת, וצריך לרפא אותו. לטראומה יש תוצאות לא רצוניות, תגובות והתניות נפשיות שצצות בשל המשבר. אבל לא לומדים ממנה.
בפרספקטיבה של ארבעים השנים שחלפו, האם אנחנו כחברה מתייחסים למלחמת יום כיפור יותר כטראומה, או שגם למדנו ממנה משהו?
העם יצא מהמלחמה הזאת מוכה מבחינה נפשית, ומה שהיה צריך לעשות זה לנתח את הסיבות לכישלון, להסיק מסקנות ולתקן. זה היה יכול להפוך לתהליך חיובי מאוד של תיקון ושיפור החברה הישראלית. זה לא קרה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו