זה היה ניצחון של מעטים מול רבים", אומר צביקה פוזיס־שחק, וקולו רועד. "היינו שם בנמל האויב, זוג ספינות דבור, עם 22 חיילים, והמצרים עמדו מולנו עם עשרות רבות של לוחמים וכלים. היו להם טילים שמגיעים ל־25 ק"מ, ולתותחים שלנו היה טווח של מאות מטרים. אפילו לא ידענו שאנחנו נמצאים במלחמה. אף אחד לא סיפר לנו, אף אחד לא היה יכול לספר לנו. היינו לבד, אבד הקשר שלנו עם כל המפקדות".
יום חמישי, 4 באוקטובר 1973. שתי ספינות דבור יוצאות לסיור במפרץ סואץ. דבור 864, בפיקודו של מוביל הזוג, סגן צביקה פוזיס־שחק, ודבור 867, בפיקודו של סגן מוטי דקל־טנקלביץ' ("טנקי"). "מפקד זירת ים סוף, אל"מ זאב אלמוג, אמר לנו: 'רוב הסיכויים שבמהלך הסיור הזה תמצאו את עצמכם בתוך מלחמה'", נזכר עמי שגב, אז סג"מ צעיר, שהצטרף לדבור המוביל והיה בהתמחות לתפקיד קצין משמרת.
"היה ים מאוד קשה", נזכר צביקה. "המכ"ם הפסיק לעבוד, אנשים לא הרגישו טוב. ביקשתי וקיבלתי אישור לחזור לבסיס בשארם א־שייח' בגלל מצב הים הקשה. אבל נתתי לזה עוד צ'אנס. לפנות ערב ראינו כאשר נכנסנו למעגן אבו זנימה מיכלית נפט ענקית ישראלית ששמה 'סירניה'. לא ידענו שעוד ניתקל בה בהמשך".
יום שישי, עשר בבוקר. שתי הספינות הישראליות מגיעות לבסיס חיל הים בראס סודר, סמוך לסואץ וכ־170 מייל ימי (330 ק"מ) מצפון־מזרח לשארם א־שייח'. מפקד הבסיס מבקש משני המפקדים להגיע אליו לתדרוך.
צביקה: "זה כבר הדליק אצלי נורה אדומה. בדרך כלל, מפקד דבור אחד היה עולה לתדרוך ואילו מהדבור השני היה עולה סגן המפקד. כשהתיישבנו, מפקד הבסיס אמר: 'אנחנו יודעים שהמצרים מתכננים משהו, אבל לא יודעים מה, מתי ואיך'. זה היה מוזר. שאלתי אותו: 'אם אנחנו לא יודעים כלום, אז מה אתה רוצה שנעשה עם המידע הזה?' והוא רק הורה לנו להגביר כוננות. שמתי צופים בגשר, הודעתי לחיילים שיפעילו את המכ"ם ושיהיו מוכנים לצאת להפלגה בכל רגע. אמרתי להם: מי שלא חייב - שלא יצום. למחרת, ביום כיפור בעשר בבוקר, הוא שוב קרא לנו וחזר על אותם דברים. לא חידש כלום".
שבת, סמוך לשעה 14:00. הכוח הישראלי מוזנק למטרה מצרית אשר נעה לכיוון בסיס ראס סודר במהירות רבה, כשלפתע חולף מעליו מסוק מצרי ונע מזרחה. צביקה: "קיבלתי אישור לפתוח באש מתותחי הדבור, אבל הטווח היה גדול מדי, ולא פגענו. ייתכן שאלה היו היריות הראשונות של חיל הים על כלי טיס מצרי במלחמה. בדיעבד התברר שהמסוק ההוא הנחית כוחות קומנדו מצריים בחוף הישראלי של התעלה, אשר סייעו לכוח הפולש".
ברשת הקשר החלו צעקות והמולה. מוטי: "הבנתי שקורה משהו לא טוב ולא שגרתי, אבל מי בכלל חשב על מלחמה?"
21:15. המלחמה מסביב בשיאה, אבל בספינות הישראליות כלל לא יודעים שהיא פרצה. צביקה מקבל פקודה מהחמ"ל לצאת לאבו זנימה, בגלל זיהוי של "מטרה חשוכה וגדולה" שנעה לעבר החוף הישראלי. "כשהתקרבנו למקום, עם עמדות קרב מלאות, מוכנים לפתוח באש, הדלקתי זרקור מטווח קרוב מאוד למטרה, בניגוד להוראות, ואז ראיתי שזו מיכלית ישראלית אזרחית בשם סירניה, שאותה פגשנו לפני יומיים. צעקתי לצוות ברמקול 'עצור! עצור!' והנחיתי את הדבור השני לא לפתוח באש. אני לא רוצה לחשוב מה היה קורה לו פתחנו באש על המיכלית המלאה באדי דלק. דיווחנו למפקדה שהמטרה שאותה נשלחנו להשמיד היא מיכלית ישראלית, ואז מפקד הבסיס הינחה אותנו לחזור לקו סיור מול ראס סודר. מזג האוויר היה סוער וגשום, הספינה היטלטלה כל הזמן".
22:15. "לפתע קיבלנו שדר מוצפן ממפקדת חיל הים בקריה", ממשיך צביקה. "זה דבר נדיר. התחלנו לפענח את השדר, ונאמר בו: 'צא לכיוון ראס זעפרנה. יש להשמיד ספינת משמר ושתי סירות גומי חמושות'. לא האמנתי למה שאני קורא. אני, סגן צעיר, הולך לפתוח במלחמה נגד מצרים? מה, השתגענו? הייתי בדילמה, כי הפקודה הזאת סתרה לחלוטין את ההוראה שקיבלתי מראס סודר. החלטתי להפליג לכיוון ראס זעפרנה, כי זו היתה ההוראה האחרונה שקיבלתי, אבל מפקד הבסיס התעקש שאחזור. כמעט הגעתי לסירוב פקודה. ואז, למזלי, הקשר נותק וכבר לא היה עם מי לדבר".
* * *
שבת בלילה, 00:50. צביקה: "הגענו לראס זעפרנה ולא ראינו כלום. לא סירה ולא ספינות. חשבתי על זה שאולי הם התכוונו למרסה תלמאת וחששו שלא אזהה אותה במפה כי היא מסומנת בקטן, בעוד ראס זעפרנה הופיעה במפה באותיות של קידוש לבנה. לכן החלטתי לקחת את הכוח ולרדת שלושה מיילים דרומה, למרסה תלמאת".
מוטי: "היה לי ברור שבכל רגע אקבל הודעה בקשר 'לא ראינו כלום, בוא נחזור לראס סודר', אבל פתאום אני רואה את צביקה מפליג דרומה. אם ההחלטה היתה בידי, היינו חוזרים. הדרך היתה רצופת תקלות, מים חדרו לדבורים".
01:30. צביקה: "כשהגענו לקירבת מרסה תלמאת, אמרתי למוטי: 'אני אכנס ראשון, תישאר כאן כדי לחפות, ואם אצטרך עזרה, אקרא לך'. נכנסתי למעגן, הסתכלתי מסביב וראיתי כ־80 סירות דיג עוגנות, מוארות. לא ידעתי שהן מלאות תחמושת, מזון ודלק. הכל נראה רגיל. המשכתי הלאה בתוך המעגן לחפש את המטרות שלשמן נכנסתי. הדלקתי זרקור, ולפתע ראיתי ספינת ברטרם (ספינת משמר מצרית) גדולה קשורה למצוף, עליה לוחמים ולידה קשורות שתי סירות גומי שעליהן לוחמי קומנדו מצרים חמושים, בחליפות קליפסו שחורות וחגורות הצלה צהובות. הסתערתי לכיוון המטרות. פתחנו באש לעבר הברטרם, השלכנו רימוני הלם על סירות הגומי, דרסנו אותן עם החרטום וירינו על לוחמי הקומנדו המצרים".
הכוח בראשות שחק הקיף את ספינת הברטרם כשלפתע חש מכה חזקה בספינה. המכה הבהירה להם שהם בצרות: הדבור עלה על שרטון. המנועים דממו, ובתוך שנייה גם ניתכה עליהם אש תופת מכל הכיוונים. מפעילי התותחים בחרטום ובירכתיים נפגעו והורדו למגורי החרטום. גם מקלעי ה־0.5 אינץ' שותקו עקב תקלות.
לצידו של שחק עמד עמי שגב והשליך מטעני חבלה מהחרטום לעבר הסירות ואנשי הקומנדו של האויב. אלא שאז הוא נפגע מירי ונפצע קשה. "הקליע התפוצץ בתוך אגן הירכיים שלי ונפלתי על הרצפה", משחזר עמי. "אחר כך לא יכולתי ללכת על רגל שמאל במשך חצי שנה, ועד היום נשארתי עם 54 אחוזי נכות. אבל לא דיווחתי שאני פצוע. הבטתי למטה, ראיתי שאני מדמם, אבל הראש עבד, אז המשכתי. לקחתי את העוזי, המשכתי לירות וריתקתי אלי את האויב".
צביקה: "היתה מהומת אלוהים על הסיפון. פציעות, יריות, חובשים, צעקות. הזעקתי את מוטי לחילוץ, אמרתי לו: 'תכין חבל כדי למשוך אותי'".
מוטי: "מרגע שהתחיל הרעש קיצרתי טווחים לצביקה, מחשש שהוא יסתבך. הגעתי לפתח המעגן, הסתכלתי פנימה, וחשכו עיניי. זה היה מפחיד. הפלגנו במהירות פנימה, ואז נתתי את הפקודה להדליק זרקור ולפתוח באש. בתוך עשרים שניות פתחו גם עלי באש תופת. תוך כדי הקרב, ראיתי לוחמי קומנדו מצרים בתוך המים, חסרי אונים, זועקים אלינו. הרצל אלמלם, שהיה צלף מצטיין והתעקש לעמוד לידי על המקלע ולירות, שאל אותי מה לעשות איתם. אמרתי לו שלא יירה, ושיכין את הספינה לגרירה. אחר כך נזפו בי על שלא ירינו בהם, אבל אני שלם עם ההחלטה.
"זמן קצר אחר כך, הרצל נפגע בחזה וצנח לרצפה. ההגאי נפצע, הפנים שלו התמלאו בדם, והוא עוד הספיק לצעוק לי תוך כדי לחימה 'אני בסדר!' הורדנו אותו לטיפול בירכתיים. התותחן שעל החרטום חטף כדור ברגל. הרגשתי שגם אני מתחיל לעלות על שרטון, אבל הפעלתי את המנועים לאחור והצלחתי לרדת ממנו".
צביקה: "ראיתי מה קורה אצל מוטי והבנתי שהסתבכנו קשות. לא היה קשר עם הבסיס בראס סודר, לא עם שארם ולא עם המפקדה. שנינו על שרטון. המצרים יורים מכל הכיוונים. התחלתי לחשוב שאם הוא לא יצליח לחלץ אותנו, נרד לחוף. זה לא היה רעיון מוצלח במיוחד: עם מה נילחם שם? עם עוזי אחד, אקדח מפקד ואקדח זיקוקים? התחלתי לתכנן איך לנטוש את הספינה, אבל גם סירת הגומי שלנו היתה מפונצ'רת".
מוטי: "גלשתי אחורה, הכנתי הכל כדי לגרור את צביקה, אבל המדחפים שלי נדפקו, וידעתי שבכל רגע אני עלול לעלות על החוף. חשבתי להוריד סירת גומי למים ולהפליג איתה הרחק משם".
צביקה: "סירת גומי? מול כל המצרים? אתה בחור אמיץ".
בינתיים, סמל שלום נחמני, ה"צ'יף" של צביקה, הצליח להוריד את הספינה מהשרטון. "הוא ירד לסתום את כל החורים, מילא שמן ומים, הניע בניוטרל, ואחרי כמה פעמים הצליח לחצוב את הדרך החוצה. הודעתי למוטי שאני מסתדר, ושלא נזדקק לחילוץ".
מוטי: "ברגע הזה ירד לי סלע מהלב. עזוב, צביקה, בינינו, זאת היתה משימה בלתי אפשרית".
צביקה: "היינו חייבים לצאת משם במהירות. התותחים שלנו ירו על הברטרם, הסגן שלי, סג"מ נמרוד ארז, לקח אקדח זיקוקים וירה לכיוון הברטרם שכבר היתה בלהבות, ואז היא החלה להתפוצץ ולשקוע. התחלנו להפליג חזרה, בקושי, במהירות איטית, כשכל הדבור רועד מהפגיעה במדחפים ואין לי מכ"ם. מוטי הוביל אותי. רק אחרי כמה דקות הצלחתי ליצור קשר עם הבסיס בשארם ולהודיע להם על הקרב, הם לא ידעו על זה".
מוטי: "אני זוכר שביציאה מהמעגן קיבלתי שיחה בקשר ממפקד חיל הים, ביני תלם. הוא אמר לי 'כל הכבוד'. זה היה סוריאליסטי. אני לבד בגשר הפיקוד, למטה מטפלים בפצועים, ואני צועק להם שמפקד החיל התקשר ומסר להם כל הכבוד".
בינתיים, עם חידוש הקשר, ובזמן שהכוח בדרכו חזרה, ביקש צביקה להכין מסוק לחילוצו של הרצל אלמלם הפצוע, שטופל בספינה של מוטי. "ביקשו שאמתין עוד כמה דקות. אז התקשרתי שוב ושוב, והתחלתי לצעוק עליהם: 'לימדו אותנו שלא מפקירים פצועים בשטח!' לא ידעתי שפרצה מלחמה ושכל המסוקים עסוקים ביירוט טנקים ובחילוץ פצועים ברמת הגולן ובסיני. ואז קרא לי מוטי בקשר ודיווח לי שהרצל נפטר מפצעיו".
04:00. שתי הספינות עוגנות בחוף הישראלי באבו זנימה. ספינת הברטרם הושמדה, ואיתה הסירות של חיילי הקומנדו. לכוחותינו היה הרוג אחד ושמונה פצועים. בהמלצת מפקד חיל הים, ארבעה לוחמים צוינו לשבח: צביקה שחק, עמי שגב ושלום נחמני קיבלו את עיטור המופת, לנמרוד ארז הוענק צל"ש הרמטכ"ל. התוכנית המצרית להשתלטות על הציר שבין סואץ לשארם השתבשה.
* * *
אל"מ (מיל') עמי שגב (60) חזר לחיל הים אחרי שהשתקם מפציעתו, כיהן מאוחר יותר כמפקד בית הספר לחובלים והשתחרר רק ב־1994. עד היום נשאר בים, והוא מנהל בחברת ספנות. סא"ל (מיל') מוטי דקל־טנקלביץ' (61), רואה חשבון מרעננה, הוא סבא לארבעה נכדים. לסא"ל (מיל') צביקה פוזיס־שחק (62), יזם עסקי המתגורר בתל מונד, היו שלושה ילדים. בתו הבכורה, בת חן, נרצחה בפיגוע בדיזנגוף סנטר בפורים 1996, בדיוק ביום הולדתה, והיא בת 15 בלבד. הוא מכהן כיום כיו"ר ארגון נפגעי פעולות איבה.
בתמונת מחזור כ' של קורס חובלים, מ־1972, מופיעים שחק וטנקלביץ'. הם לא שירתו באותה מחלקה, אפילו לא הכירו אז - אלא רק כשהגיעו לפלגה 915 של ספינות הדבור. שגב היה במחזור שאחריהם. היום שלושתם חברים טובים. "אני חייב להם את החיים שלי", אומר צביקה.
הם מודים שהקרב הזה שינה את חייהם. צביקה מספר כי מאז 1973 החל לצום ביום הכיפורים. "לא צמתי עד אז, וזה לא שעכשיו אני הולך לבית כנסת, אבל זו מין הכרת תודה על שיצאנו בחיים".
מוטי: "עד היום, כשאני מסתכל על הילדים ועל הנכדים שלי, אני חושב מדי פעם איך הכל היה יכול להיגמר אז. אני מנסה לדמיין מה היה קורה להוריי אם הייתי נהרג שם. הייתי אז בן יחיד. אחותי נילי נהרגה שנה קודם לכן בתאונת דרכים, ותוך כדי הקרב חשבתי על ההורים שלי, שאם היו יודעים איפה אני נמצא, הם היו מתחרטים שחתמו לי על האישור ללכת לקרבי".
עמי: "ב־1985, כשעברתי קורס בבית הספר לפיקוד ומטה, כתבתי עבודת מחקר על הקרב הזה, וראיינתי את מפקד החיל, ביני תלם. נפגשנו בביתו, והוא אמר לי: 'אני מרגיש לא בנוח לשבת מולך'. לא הבנתי למה. 'קיבלתי החלטה קשה מאוד באותו לילה', הוא הסביר, 'שלחתי אתכם למשימה והייתי בטוח שלא תחזרו ממנה בחיים. המצב היה בכי רע בכל החזיתות, שמענו בקשר את קריאות הזעקה של כוחות היבשה וידענו שהמצרים בדרך לשם עם תחמושת, אספקה ולוחמי קומנדו. הרמטכ"ל דרש שנשלח כוח לעצור אותם בכל מחיר, ורק אתם הייתם שם, עם שני דבורים. היה ברור לי שזאת משימת התאבדות'".
צביקה: "בזכות הקרב הזה למדתי להעריך את החיים. הפסקתי לקבל דברים כמובנים מאליהם. קיבלתי ביטחון עצמי".
מה היה קורה אלמלא הייתם שם?
צביקה: "המצרים היו מנחיתים את 80 סירות הדיג בחוף הישראלי, סירות שהיו מלאות בתחמושת, אספקה ודלק שהיו מסייעים לכוח המצרי שצלח את התעלה. הקרב הזה שינה באופן משמעותי את המהלך היבשתי, ואחריו המצרים חששו לצאת לים. הם יצאו לטווחים מאוד קרובים סמוך לנמלים שלהם".
עמי: "תשמע, זאת היתה הפעולה ההתקפית הראשונה של צה"ל מעבר לקווי האויב במצרים. המצרים היו בהפתעה מוחלטת. לקרב הזה היתה משמעות עצומה בגיבוש תורת הלחימה של חיל הים, ועד היום לומדים עליו בקורס חובלים".
אם, חלילה, מדינת ישראל תיקלע שוב למצב כמו ב־1973, מה יקרה?
צביקה: "אין לי ספק שנגיע לאותה תוצאה. במצבי מלחמה העם יודע להתאחד".
מוטי: "גם אני משוכנע שננצח, כי אין לנו לאן ללכת. המנהיגים שלנו צריכים לעשות הכל כדי למנוע את המלחמה הבאה. והיום, כשאני מסתכל על הדברים בפרספקטיבה של ארבעים שנה, אני משוכנע שגם את מלחמת יום כיפור היה אפשר למנוע בדרכי שלום".
חמש שנים לאחר הקרב ההוא, עם חתימת הסכם השלום בין ישראל למצרים, זכה מוטי לסגור מעגל. "יצאנו לסיור של שלום בתעלת סואץ, ועברנו ליד הווילה של אנואר סאדאת. הוא יצא ממנה במיוחד והצדיע לנו. באותו רגע, חזרו אלי כל המראות ממרסה תלמאת, והבנתי שאפשר גם אחרת".
aralew@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו