כשישראל ביקשה משלוחי נשק וחימוש מיידי מהאמריקנים עם פתיחת מלחמת יום הכיפורים, הנרי קיסינג'ר לא רצה למהר לעזור לישראל ועיכב את משלוח הנשק, למורת רוחם של מנהיגי ישראל", כך אומר וויליאם (ביל) קוונדט, מי שכיהן כראש דסק המזרח התיכון במועצה לביטחון לאומי בארה"ב בימי מלחמת יום הכיפורים. "הוא סבר שצעד כזה יגרום לערבים לאבד את הביטחון באמריקנים וימנע מארה"ב להפוך למתווכת מקובלת על שני הצדדים, ולכן קיווה שישראל תנצח במלחמה ללא התערבות ישירה שלנו". קוונדט, שהיה חלק מתהליך קבלתן של עשרות החלטות הרות גורל, הפך עם השנים לעוזרו האישי ולמקורבו של קיסינג'ר, מי שהיה מזכיר המדינה והיועץ לביטחון לאומי של ארה"ב בשנת 73'.
השבוע נחת שועל הדיפלומטיה הוותיק בישראל ל־24 שעות כדי להשתתף בכנס של המכון ללימודי ביטחון לאומי באוניברסיטת תל אביב, וגם לרגל השתתפותו בפרויקט הדוקומנטרי המיוחד שיעלה בשידורי קשת "יומני המלחמה" (ראו מסגרת). קוונדט מאפשר הצצה אל מורכבות היחסים בין הממשל האמריקני ובין הדמויות הבכירות בממשלת ישראל ערב מלחמת יום הכיפורים. הוא גם מספר על קיסינג'ר הפוליטיקאי - היהודי שממשלת ישראל האמינה בו שיעמוד איתן ויתמוך במדינת היהודים בכל תוקף, התברר כאסטרטג שרואה את התמונה הרחבה ובראש מעייניו נמצאים האינטרסים האמריקניים, גם על חשבון ישראל.
* * *
"הפוליטיקאים שבאו במגע עם קיסינג'ר בתחילת כהונתו בספטמבר 73' היו גאים בו מכיוון שנחשב לאמריקני היהודי הראשון, שכיהן כמזכיר המדינה וכיועץ לביטחון לאומי, וככזה רצה יחסים קרובים מאוד עם ישראל", מספר קוונדט, "שר הביטחון משה דיין ושגריר ישראל בארה"ב יצחק רבין סברו שלישראל התווסף חבר קרוב בממשל".
אבל לא עבר זמן רב עד שהתבררה אמת אחרת, כפי שמתאר אותה קוונדט: "קיסינג'ר לא היה סוכן נשלט של ממשלת ישראל אלא קודם כל אמריקני. הוא התנהג בדרכים שלא אחת גרמו לגולדה מאיר לכעוס. כך למשל, הוא כפה על ישראל את תאריך סיום המלחמה, 22 באוקטובר. מאיר שאלה אותו: 'למה אילצת אותנו לסיים?' היא רצתה להתאושש מההשפלה של תחילת המלחמה - שתפסה את ישראל לא מוכנה - באמצעות השגת ניצחון גדול, וקיסינג'ר עצר אותה.
"בכלל, קיסינג'ר רגז מאוד על פעולותיה המדיניות של ישראל, טען שמנהיגיה שחצנים. בפגישות אישיות הוא הפגין קשיחות כלפי נציגי ישראל, ואמר שיש גבול שלא יוכל לעבור אותו. עם זאת", מעיד קוונדט, "בסופו של דבר הוא יעמוד לצד ישראל. בארץ ידעו זאת והעריכו זאת, גם כשהפעיל לחצים על הממשלה מדי פעם".
סיפור דרמטי נוסף המסמל את השניות המורכבת ביחסו של ניקסון כלפי ישראל נוגע בשאלת הסיוע האמריקני בזמן המלחמה. במגרש של הדיפלומטיה האמריקנית היו אז שלושה שחקנים - ניקסון, שהיה שקוע באותה העת בפרשת ווטרגייט, קיסינג'ר, איש הביצוע, והפנטגון שתפקידו הוצאת הבקשות לסיוע חוץ אל הפועל. ניקסון לא חיבב את ההנהגה של ישראל וטען שצריך ללחוץ על "הגברת הזקנה" (גולדה מאיר) להסכים לשיחות שלום. אבל התגובה שלו לבקשות ישראל לסיוע היתה רצון מיידי לעזור. סיוע זה לא ניתן בשל אהבת ישראל, אלא משום שסבר שהרוסים יעזרו לערבים כחלק מן המלחמה הקרה. ומה לגבי עמדתו של קיסינג'ר?
"הוא חשב שהדבר הכי טוב לאינטרס האמריקני הוא לא לסייע לישראל", משיב קוונדט. "הוא ציפה שישראל תנצח בתוך יומיים, רצה שארה"ב תישאר מרוחקת, תוך הבטחה לשלוח סיוע לאחר המלחמה.
"היתה הבנה בין ארה"ב לבריה"מ לא להתערב במזרח התיכון. התשובה של קיסינג'ר לישראל היתה: 'מובן שנעזור לכם, אך לא נעשה זאת בגלוי'. הוא הציע לממשלה לקחת מארה"ב נשק, תוך כדי שימוש במטוסים שלה, ולחזור לישראל". הבעיה, לדברי קוונדט, היתה שקיים גבול כמה ומה אפשר להעביר בצורה כזו. "קיסינג'ר הציע שמטוסי צ'ארטר של חברות פרטיות ייקחו גם הם חלק בהטסת ציוד ונשק, אך זה היה מבצע קשה לארגון, מה גם שמדובר בטיסה ארוכה שמחייבת תדלוק בדרך עבור מטוסים עם משקל יתר, והאירופאים אסרו זאת. כל המצב יצר עיכוב ותסכול רב בישראל".
"תעשו מה שאני אומר"
בנקודה זו קוונדט חושף את הסיפור הידוע פחות על המלחמה. "קיסינג'ר חתר להפסקת אש מיידית כבר ב־12 באוקטובר, לאחר שישה ימי לחימה, ואף היה קרוב מאוד להשיג אותה. הוא ביקש מגולדה להסכים להפסקת אש - באי רצון מופגן - תוך כדי הפעלת לחץ אמריקני שבצידו הבטחה: מרגע הפסקת האש ישראל תקבל את כל הנשק והסיוע האמריקני שאותו רצתה באופן מיידי".
להפתעתו של קיסינג'ר, הבריטים קילקלו לו את התוכנית, כששאלו: "למה עלינו לתמוך בתוכנית אם אנחנו לא יודעים שהמצרים יקבלו את ההסכם?" קיסינג'ר רתח מעצבים וענה: "אל תשאלו בכלל. רק תעשו מה שאני אומר לכם". אך הבריטים סירבו, פנו לסאדאת ושאלו אותו אם הוא מוכן להפסקת אש. סאדאת ענה בנחרצות: "לא, אנחנו מנצחים במלחמה". ואז הבריטים סירבו להגיש את ההצעה באו"ם. בתגובה קיסינג'ר צעק עליהם: "אתם הורסים את הדיפלומטיה!"
בנקודה הזו הכל השתנה. לדברי קוונדט, "קיסינג'ר הבין שהדרך היחידה לגרום לסאדאת לחשוב מחדש על הפסקת אש היא שהוא יתחיל להפסיד במלחמה. זה היה תמריץ עבורנו לשלוח לישראלים נשק כדי שישראל תגביר את עוצמת המבצעים הצבאיים שלה, תוך כדי ידיעה שהחימוש בדרך. ואכן, בליל 13 באוקטובר ניקסון הורה לפנטגון לשלוח אוניות נשק עם 100 טונות של כלי נשק וכוח אדם לישראל. זה, כידוע, לא השפיע על מהלך המלחמה, אבל מבחינה פסיכולוגית עשה הבדל גדול ונתן לישראל ביטחון", הוא מוסיף.
כצפוי בתרחישים דרמטיים כאלה, לקיסינג'ר עצמו יש גירסה אחרת, שהובאה בספר הזיכרונות שלו, ולפיה הפנטגון הוא שעיכב את משלוחי הנשק ממניעים פרו־ערביים וחשיבה על אינטרסים שקשורים בנפט, ואילו קיסינג'ר עצמו תמיד היה בעד מתן סיוע לישראל. "הסיפור האמיתי, בהיבט הדיפלומטי, מורכב בהרבה מכך", טוען קוונדט, שחולק על טענותיו של מי שהיה הבוס שלו.
הזדמנות דיפלומטית
בגיל 32, יממה לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים, וויליאם קוונדט מונה לאחראי דסק המזרח התיכון במועצה לביטחון לאומי. הוא חזר לביתו כשהטלפון צילצל, ובישרו לו שמלחמת יום הכיפורים עומדת לפרוץ בעוד כמה שעות, ושגולדה מאיר אמרה לשגריר ארה"ב בישראל "אנחנו בצרה".
עד למינויו, קוונדט היה חבר במועצה לביטחון לאומי וכלל לא היו לו יחסים ישירים עם קיסינג'ר. אבל המינוי והמלחמה פחות מ־24 שעות לאחר מכן - שינו לחלוטין את התמונה. "בעקבות המלחמה פגשתי את הנרי כל יום. אני לא יכול לומר שהוא סמך על דעתי, הרי קיסינג'ר לא סמך כמעט על אף אדם שייתן לו עצות. אני לא רוצה להפריז בחשיבות התפקיד שלי, אבל הייתי בעמדה מצוינת לבחון את המצב: הצעתי הצעות בעניינים שונים; אירגנתי פגישות; עבדתי בארגון שתיאם את התגובה האמריקנית למלחמה תחת פיקוחו וניהולו של קיסינג'ר, ורשמתי תזכירים קצרים של הנושאים שבהם נטפל.
קוונדט שירת במועצה לביטחון לאומי בשנות ה־70 והיה שותף בכיר במגעים שהובילו להסכמי קמפ דיוויד. הוא עסק בסכסוך הערבי־ישראלי אינספור שעות. בשנת 79' פרש מהפוליטיקה, עבר לאקדמיה והפך לחוקר בכיר של המזרח התיכון באוניברסיטאות מובילות בארה"ב. הוא פירסם שמונה ספרים שעוסקים במדיניות ארה"ב במזרח התיכון ובסכסוך הערבי־ישראלי.
קוונדט שופך אור על המבט של קיסינג'ר בנוגע לסוגיית המזרח התיכון. "כשפרצה המלחמה, התגובה הראשונית שלו היתה כעס. הוא הופתע, וכעומד בראש מעצמה, אתה לא אוהב להיות מופתע. הוא חשב שסאדאת השתגע, וצעק את כל הסטריאוטיפים שאתה יכול לדמיין - 'הערבים הלא רציונליים האלה', 'מה הוא עושה שטויות? הרי בתוך שלושה ימים ישראל תגיע לקהיר', 'למה סאדאת לא יכול לחכות, הרי תיכננתי שיחות שלום עתידיות ועכשיו הוא מבלגן הכל".
איך המצרים הגיבו?
"ביום הראשון למלחמה קיסינג'ר היה מאוד אמוציונלי. ביום השני הוא קיבל מסר מנומס מהמצרים שטענו: 'ניסינו לקבל את תשומת ליבכם באמצעים אחרים וזה לא עבד, אנחנו יודעים שבמלחמה אנחנו נהיה בצדדים מנוגדים, אבל חשוב לנו שתבינו למה עשינו זאת'. סאדאת יצא למלחמה בשל תסכולו הרב. הוא לא רצה מלחמה, ופנה לאמריקנים ולאו"ם בבקשה שיחזירו לו את כל סיני ובתמורה הוא מוכן להתחשב בכל הבקשות האחרות של ישראל. מאיר לא הסכימה, וקיסינג'ר סיכם איתה ועם דיין שבינואר, אחרי הבחירות בישראל, ייפתח המשא ומתן בין ישראל למצרים".
קוונדט מספר ש"קיסינג'ר חשב שהמסר שהעבירו המצרים הוא הגון, ומהיום השני למלחמה הוא חשב רק מהזווית האמריקנית: איך יהיה אפשר להשתמש במשבר הזה כהזדמנות דיפלומטית לכשהמלחמה תסתיים. מצד אחד אנחנו לא יכולים לתת לישראל להפסיד במלחמה", מפרש קוונדט, "ומצד שני קיסינג'ר משוכנע שישראל תביס את המצרים בתוך ימים ספורים. כך הוא ניהל את המלחמה, בחשיבה אסטרטגית: לשמור על הקרדיט של הישראלים ולדאוג שינצחו, אבל לא להתערב באופן מכריע, אלא להישאר מאוזן כדי שהצד הערבי יוכל לסמוך על האמריקנים אחרי המלחמה. הוא השקיע מאמץ רב כדי למצוא את נקודת האיזון, וזה השיעור המרתק בדיפלומטיה של המלחמה: מתי אתה מבקש הפסקת אש; איך מטפלים בבקשת ישראל לחימוש מיידי; האם לערב את הסובייטים או להשאירם מאחור; בכל יום היינו דנים מחדש בנושאים האלה".
השעון המדיני תיקתק
ארכיוני מלחמת יום הכיפורים נחשפו לאחרונה. קוונדט, חוקר מיומן, התעניין והתעמק בחומר החדש והמפתיע שעלה מהם. עקב כך גדולה היתה התלהבותו כאשר הוזמן לשמש עורך ולכתוב את ההקדמה של המהדורה האנגלית לספרו של יגאל קיפניס, "1973 - הדרך למלחמה", שראה אור לפני שנה (הוצאת כנרת, זמורה ביתן).
ספרו של קיפניס חשף גילויים חדשים, תוך כדי היעזרות בחומרים שהוצאו מהארכיונים. "החשיפות שהגיעו מהארכיונים בישראל חידשו לי כמה דברים", אומר קוונדט, "למשל ההבנה המפורשת שהיתה בין ארה"ב לגולדה מאיר וסביבתה בסוף 1971 שיהיה פרק זמן של שנתיים עד לבחירות בישראל, שבו לא יהיה מקום למהלכים מדיניים.
"מה שעוד עולה מחשיפת הארכיונים הוא היחסים המאוד אינטימיים בין ארה"ב לישראל, ששיתפו זו את זו כמעט בהכל. אחד מההבדלים בהשקפות של שתי המדינות היה נעוץ בכך שגולדה טענה שסאדאת הוא אויב שאי אפשר לסמוך עליו, בעוד קיסינג'ר זיהה בו שותף פוטנציאלי".
ואכן אחד הלקחים של האמריקנים מהמלחמה היה שהקשר שלהם עם ישראל היה הדוק מדי, ומשום כך גם הם לא היו מוכנים לפרוץ המלחמה. קוונדט
מסביר: "נעשו בארה"ב מחקרים רבים בשאלה 'כיצד לא ראינו את המלחמה מגיעה'. אחת המסקנות העיקריות שעלו היא שהפכנו תלויים מאוד במודיעין הישראלי. יחסינו הקרובים עם ישראל בתקופת המלחמה מנעו מאיתנו להשתמש במקורות עצמאיים משלנו ולהפעיל כושר שיפוט עצמאי. נסמכנו על מקורות המודיעין הישראליים ובעיקר על השיפוט הישראלי מתוך תפיסה שישראל יודעת יותר מאיתנו, והיא צריכה לדאוג יותר מאיתנו. התובנות שעלו הן שלהבא נצטרך לסמוך על המקורות ועל השיפוט שלנו, ושגם הישראלים עושים טעויות".
קוונדט מבכה את העובדה שארה"ב לא לחצה יותר על ישראל לפעול במישור המדיני מול המצרים לפני הבחירות, ונעתרה לסירוב התקיף של גולדה לדחות כל משא ומתן עד לאחר הבחירות בישראל, מה שהוביל את סאדאת למלחמה.
מה יכולתם לעשות אחרת?
"חשבנו שיש לנו זמן, ונראה לנו בלתי סביר שהמצרים ייכנסו למלחמה חסרת סיכוי מבחינתם. אבל ידענו שסאדאת מתוסכל, היו סימנים לכך, למשל הרעיון להשתמש בנפט כאיום פוליטי. הרוסים התריעו שתהיה מלחמה. בטעות סברנו שכל זה רק נועד כדי ללחוץ עלינו להאיץ את המהלך הדיפלומטי. רצינו בכך מאוד. ניקסון אף אמר לקיסינג'ר: 'הנרי, אתה יודע שהעניין במזרח התיכון הולך להתפוצץ ושאנחנו צריכים לעשות יותר, צריך ללחוץ על הישראלים בלי שייראה כאילו אנחנו לוחצים עליהם'. אבל קיסינג'ר לא רצה לעשות זאת בטרם עת, אלא לפי לוח הזמנים שסיכם עם גולדה ודיין".
בדיעבד גם קיסינג'ר הצטער על כך, כשפגש לאחר המלחמה, ב־7 בנובמבר, את סאדאת. "קיסינג'ר גילה שלסאדאת היתה דרך מעניינת להיות 'מעל הנושאים', הוא לא נכנס לדיון בפרטים, אלא תמיד ניסה לעצב תמונה רחבה. קיסינג'ר ציפה לוויכוח מתיש סביב הסכם הפסקת האש ב־22 באוקטובר. הוא אמר לסאדאת: 'אנחנו יכולים לדון שבועות רק בשאלת קו הפסקת האש, אבל יש לי הצעה אלטרנטיבית - בוא נדבר על הסכם התנתקות רחב שיעביר את ישראל לצד השני של התעלה. זה בטח ייקח כמה חודשים, אבל זה יהיה הרבה יותר מועיל וחשוב'.
"לתדהמת קיסינג'ר סאדאת ענה לו : 'אוקיי, נלך על זה'. למדנו שסאדאת לא רוצה להתווכח על קטנות, הוא לקח את קיסינג'ר הצידה ואמר שהוא מוכן לוויתורים רבים, אבל בתנאי שהעניין לא ידלוף. סאדאת הוא הפוליטיקאי היחיד שפרס את עמדותיו הסופיות בהתחלה. הוא אמר שאנחנו האמריקנים צריכים לייצר אווירה ולהראות כאילו אנחנו דוחקים אותו לפינה ושהוא ייראה לא נלהב, ורק כך זה יעבוד. הוא תיכנן הכל. היה לנו קל להתעסק עם סאדאת, הוא היה גמיש במרבית הדברים למעט נושא אחד - העניין הטריטוריאלי. זה היה הקו האדום שלו, הוא לא היה מוכן לוותר על סנטימטר".
"הוא היה סקפטי"
כאמור, קוונדט חושב שהממשל האמריקני עשה טעויות. הוא מציין בעיקר את מידת ההיערכות של מזכיר המדינה. לטענתו, לקיסינג'ר היתה "נקודה עיוורת" בהערכתו עד כמה המצב נפיץ. "הוא לא חשב שאופציה צבאית אפשרית בכלל כי אחרי מלחמת ששת הימים והסיוע האמריקני שניתן לישראל מ־1970, ישראל נתפסה כחזקה מאוד".
לקיסינג'ר גם לקח זמן רב כאמור, עד אחרי המלחמה, כדי להכיר את סאדאת ולשפוט אותו נכונה, כמי שמוכן להיפרד משאר הערבים ולגשת לשיחות שלום. "קיסינג'ר היה מצוין בהתמודדות עם מנהיגים חזקים, דיקטטורים עם אוטוריטה, כגון מנהיגי רוסיה, סין וגם סאדאת ואסד", הוא אומר.
מלחמת יום הכיפורים היתה, לטענת קוונדט, "ארבעה שבועות שבהם קיסינג'ר התרכז רק בזה. הנושא היה החשוב ביותר עבורו, קיסינג'ר היה בשיא כוחו ובשיא השפעתו הפוליטית והוא ניהל את המשבר".
נקודה אחת שקיסינג'ר היה איטי בהבנתה, ואולי לא הבין מעולם, הוא קיום הסוגיה הפלשתינית. "בזמנו השחקנים הגדולים היו המדינות שעשו את המהלכים, וקיסינג'ר השתייך לאסכולה הקלאסית שלפיה מתדיינים עם מדינות ולא עם ארגונים".
ומה לגבי שאלת הסכסוך הערבי־ישראלי? "קיסינג'ר היה סקפטי שהקונפליקט הזה בר פתרון", אומר קוונדט, "הוא סבר שהסכסוך טבוע עמוק בתוך שתי המדינות ויימשך שנים רבות, לא משנה כמה צעדים דיפלומטיים והסכמים ספציפיים יושגו. בתוך תוכו הוא לא האמין בהסדר שלום ובסיום הסכסוך וחשב שבחייו הוא בוודאי לא יראה פתרון לכך".
* * *
זוויות שונות למלחמה ההיא
"יומני המלחמה" - משדה הקרב למלחמה פוליטית
"יומני המלחמה" הוא חלק מפרויקט ייחודי של הזכיינית קשת לציון 40 שנה לפרוץ מלחמת יום הכיפורים. מדובר בפרויקט בינלאומי רחב יריעה בשני חלקים מבית עלמה הפקות והיוצרים אריק ברנשטיין ואילן זיו, המביא את סיפורה של המלחמה לא רק מנקודת המבט הצבאית, אלא גם המדינית, ולא רק מנקודת המבט הישראלית, אלא גם המצרית והסורית. הסרט נפתח ביום מותו של נאצר ועלייתו של סאדאת לשלטון, ומסתיים ביום חזרתו של סאדאת מביקורו בישראל ונאומו בכנסת - תחילתו של תהליך השלום, שאנו חוזים עתה בשברו.
חלק א' של הסרט, "הדרך לסיני", ישודר ביום ראשון, 22 בספטמבר (22:00) בערוץ 2; חלק ב', "חורבן בית שלישי", ישודר ביום ראשון שלאחריו באותה שעה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
