דמשק על הכוונת

סמ"ר איציק סימן עלה על הסיפון של התותח והנמיך את הקנה. אחר כך חפן בידו פיח, וכתב על הדופן: "לדמשק - באהבה". זה היה בצהרי שבת, 13 באוקטובר 1973. אחרי כמה שעות ביצעו איציק וחבריו את אחת המשימות הזכורות במלחמת יום הכיפורים - הפגזת שדה התעופה אל־מזה שבדמשק. התקשורת חגגה, המורל הלאומי עלה, אפילו הכוחות בסיני התרגשו למשמע הבשורה. אבל רק הם, גיבורי המבצע, בכלל לא ידעו שהם פגעו במטרה.

"ראש הממשלה גולדה מאיר נתנה את ההוראה להפגיז כדי להמחיש לסורים, לאזרחים בישראל ולממשל בוושינגטון שהתותחים שלנו קרובים לדמשק", נזכר סא"ל (מיל') אהרן אברמוביץ', ממובילי המבצע, אז קצין עמדת תותחים בדרגת סגן. "במהלך התנועה לעבר נקודת הירי חלו כמה עיכובים, ומפקד התותחנים הפיקודי, אברהם בר־דוד, כל הזמן שיגע אותי בקשר. הוא צעק לי שוב ושוב ושוב: 'הרצל אחת שלוש, תודיע ביצעתי!' רק בדיעבד הבנתי על מה היה כל הלחץ. מתברר שגולדה החליטה לבטל את הפעולה, אבל בפיקוד הצפון הודיעו לה שזה אבוד, הירי כבר בוצע, וזה עוד לפני שהתקרבנו בכלל. הם לא רצו לוותר".

כוחות צה"ל לא באמת היו במרחק של ירי ארטילרי מדמשק. לפחות לא על פי הספר. לסוללה א' מגדוד 412 היו תותחי רומח 175 מ"מ, שנחשבו אז חדישים ומתקדמים, וטווח הירי שלהם עמד על 32.8 ק"מ. נמל התעופה הבינלאומי של סוריה היה מרוחק 35 ק"מ מהנקודה שממנה ירו התותחים, ליד מזרעת בית ג'אן.

"זה נשמע לך מוזר שתותח יכול לירות מעבר לטווח שלו? אתה לא היחיד, היה עוד אחד שזה נשמע לו מוזר", צוחק סגן מפקד הגדוד, סא"ל (מיל') ישראל בר־לב. "משה דיין ביקר לפני המבצע בבונקר של אלוף פיקוד הצפון ושאל איך אנחנו מתכוונים לפגוע במטרה כשאנחנו רחוקים מדי. המת"פ בר־דוד ענה לו: 'הכל עניין של אי קשיחות מסלול התעופה', שזו הגדרה מכובסת ל'אל תבלבל לנו את המוח, תן למבינים לעבוד'".

איך "מזייפים" טווח מקסימלי?

בר־לב: "היו לנו לא מעט גאונים בגדוד. בשעות שהיו לנו להתארגן, בין מתן הפקודה לבין היציאה למבצע, ישבנו וחישבנו כל מיני דברים שיעזרו לנו לנצל את כל היתרונות האפשריים - הכיוון של סיבוב כדור הארץ, הגבהים, החום, הלחות, והכי חשוב - מהירות הרוח. ככה הצלחנו למצוא את הנוסחה. בכל מקרה, הגענו לנקודה שהיתה ארבעה קילומטרים מעבר לקו הצפוני ביותר שצה"ל תפס. היינו תחת סיכון עצום".

ואפילו לא ידעתם שהמטרה נפגעה. איך זה יכול להיות?

אברמוביץ': "מאחר שהירי היה לשדה התעופה בעומק השטח הסורי, לא היתה תצפית. לי נודע רק לאחר כמה ימים שפגענו במרכז שדה התעופה". 

אז איך גיליתם שהמשימה הושלמה בהצלחה?

סימן: "כתב של הערוץ הראשון, מיכה לימור, בא לעשות עלינו כתבה, ואז הוא אמר שפגענו בשדה התעופה. לא היה לנו קשר עם הבית, ורק בזכות הראיון המשפחה שלי גילתה שאני חי. אחותי סיפרה לי אחר כך שהיא היתה במטבח, שטפה כלים, ופתאום שמעה ברקע את הקול שלי מהטלוויזיה והתחילה לרוץ ולצעוק בבית".

אברמוביץ': "חברים שלי, ששירתו בסיני, סיפרו לי אחרי המלחמה שהם שמעו על המבצע וזה עודד אותם, איך למרות כל המכות שספגנו במלחמה אנחנו קרובים לדמשק ומגיעים להישגים".

בר־לב: "אפילו הסורים לא האמינו. בשעות שאחרי המבצע, הם דיווחו ברדיו על הפצצות של חיל האוויר בשדה התעופה. רק בבוקר, כשגילו את ההריסות, הם הבינו שהפגיעה הגיעה מתותחים".

משה אביבי: "אחרי המלחמה, בכל פעם שהסתכלתי על עצמי במראה בבוקר, הייתי אומר: 'בוא'נה, אתה כיוונת תותחים לדמשק'. אחר כך, ב־1982, הוספתי את ביירות לטקס".

*   *   *

זה היה שירות המילואים הראשון שלהם. גדוד 412, שהפעיל את תותחי הרומח, הוקם פחות משנה קודם לכן. אחרי המלחמה הם לא נשארו בקשר רציף, כל אחד פנה לכיוון אחר בחייו, אבל תמיד הם יודעים איך לאתר זה את זה. כשנלחמים על החיים, כתף לצד כתף, האחווה והרעות לא נעלמות אף פעם.

אהרן אברמוביץ' (62) מארח את המפגש במשרד עורכי הדין ליפא מאיר, שבו הוא שותף. עד לפני ארבע שנים כיהן כמנכ"ל משרד החוץ, ולפני כן היה מנכ"ל משרד המשפטים ומנכ"ל הסוכנות היהודית. ישראל בר־לב (68), הוותיק בחבורה, אדריכל במקצועו, היה הסמג"ד; איציק סימן (62), אגרונום במקצועו, שימש מפקד צוות בסוללה; ומשה אביבי (61), מנהל מערכות מידע, אז רב סמל במילואים במרכז ניהול אש.

"במהלך הצום קיבלנו את פקודת הגיוס והגענו לימ"ח בצריפין", נזכר אברמוביץ'. "אף אחד לא ממש הבין מה קורה, הקצין שם סירב לפתוח לנו את מחסני החירום. כמעט הלכנו איתו מכות, עד שבסוף פרצנו אותם בעצמנו".

בר־לב: "רק דבר אחד היה חסר לנו - תותחים. גדוד של הנח"ל לקח אותם לפנינו".

אביבי: "בהתחלה היינו אמורים לצאת לסיני, אבל בסוף נשלחנו לצפון. ביום שני, עם שחר, פרסנו את הכלים ליד קיבוץ גונן בגליל העליון. היה שם שקט מופתי, אווירה פסטורלית. אפשר היה לשמוע את הציפורים מצייצות. באיזשהו מקום התבאסתי, כבר חשבתי שפיספסנו את המלחמה ושהכל נגמר".

אברמוביץ': "שמענו קצת הדי פיצוצים, אבל לא חשנו שאנחנו מתקרבים לשדה הקרב. פתאום, אחרי כמה מאות מטרים של תנועה, ראיתי מטוסי סוחוי 7 סוריים מעלינו, והם הטילו עלינו פצצות. זו היתה קבלת הפנים שלנו למלחמה. הם פגעו במשאית תחמושת שלנו, כל מה שהיה בפנים התחיל להתפוצץ ולעוף לכל עבר. נאלצנו להסתתר מהפיצוצים עד שהמצב קצת נרגע. הבנו שהסורים שולטים בשמיים, וראינו את מטוסי חיל האוויר שלנו, שבאו לסייע, מופלים על ידי טילי קרקע־אוויר. ראינו את הטילים עוקבים אחריהם, צעקנו 'תיזהרו!' אבל כמובן, אף אחד לא שמע".

בר־לב: "הלחימה התנהלה בלי הפסקה. אחרי כמה ימים החלטתי להכריח את החיילים לישון. הבנתי שעוד כמה לילות בלי שינה, וכבר לא יהיה אכפת להם מי ינצח במלחמה.

"בכל לילה קיבלנו רשימת מטרות שעלינו לירות לעברן. ידענו שהסורים מאזינים לרשתות הקשר שלנו, ולא רצינו שישמעו את נקודות הציון שאנחנו יורים עליהן. פעם מפקד התותחנים הפיקודי, בר־דוד, שהיה ממוצא רומני, שאל בקשר אם יש לידנו מישהו דובר רומנית. העברנו לו את הבחור, והוא פשוט התחיל להקריא לו את המטרות ברומנית". 

*   *   *

ביום חמישי, כשהחלה כניסת כוחות צה"ל לסוריה, קיבל אברמוביץ' את ההוראה הראשונה להתקדם צפונה, כדי להתקרב בירי לפאתי דמשק. "התקדמנו לאור היום על הציר עם ארבעה תותחים ומשאיות תחמושת, עברנו כמה כפרים נטושים, וזה היה בשטח שבו נמסר לי כי צה"ל כבר עבר. פתאום ראיתי מול העיניים שלי עמדות ובהן חיילי חי"ר סורים. הסתכלנו אחד לשני בעיניים, אבל הם לא עשו כלום. היה ברור כי אם הם יירו ויפגעו במשאיות התחמושת, זה יהיה סופנו. מייד הסתובבנו לאחור. לא עברו כמה שניות, והתחיל לנחות עלינו מטר של טילים ממטוסים. רק בנס יצאנו מזה.

"המשכתי עם הסוללה על הציר עוד כמה קילומטרים, עד שנכנסנו לתוך אזור קרבות השריון. בדרך ראינו כוחות שחזרו עם נפגעים, והם סימנו לנו בידיים, 'לאן אתם הולכים? מה אתם חושבים שאתם עושים?' נורתה עלינו אש כבדה מאוד. ירינו כמה עשרות פגזים לכיוון דמשק, אבל היא היתה הרבה מעבר לטווח התותח. בסוף אותו יום הצטרפתי עם הסוללה לאזור שבו נפרסה מפקדת הגדוד".

עוד באותו לילה, שבין חמישי לשישי, רצה בר־לב לנצל את החשיכה ולצאת שוב לירי לכיוון דמשק, אבל לא התקבל לכך אישור מהמפקדה.

אברמוביץ': "יומיים לאחר הניסיון הראשון לירות על דמשק, בצהרי יום שבת, שבוע מתחילת המלחמה, קיבלנו פקודה לצאת ולירות על שדה התעופה של דמשק. כינסתי את החיילים והסברתי להם שאנחנו יוצאים למשימה מאוד מסוכנת בעומק שטח האויב, ושניקח את מי שמתנדב. תוך דקה כולם התחילו לריב מי יוצא. אז פשוט לקחנו שני צוותים אורגניים, ואת אביבי, כמובן".

אביבי בכלל לא היה אמור להיות במבצע הזה. "יצאו שני צוותים, ואני בכלל לא הייתי קשור אליהם, אבל התעקשתי לצאת. אמרתי לאהרן שאני המשנה הטכני הבכיר בגדוד, הוא חייב אותי שם".

בר־לב: "אתה מטורף, איזה סיכון לקחת".

אביבי: "לא יכולתי להחמיץ את זה. היה ברור שזה רגע השיא שלנו".

אברמוביץ': "החלטנו שהנקודה הטובה ביותר לירות ממנה תהיה בשדה שלפני מזרעת בית ג'אן, אבל הבעיה היתה שממש אחרי השדה היו כוחות סוריים והסיכון היה גדול מאוד. לכן יצאנו עם הכוח הכי קטן שאפשר - כ־35 לוחמים, כולל אנשי החי"ר שליוו אותנו. העיקרון היה שמי שלא חייב, לא יוצא. כל הפעולות תוכננו בקפידה, כדי שלא נצטרך לדבר בקשר ונשמור על שקט מוחלט".

*   *   *

היציאה לדרך נקבעה לשעת רדת החשיכה, בין שבע לשמונה בערב. הכוח יצא לחדירה מעבר לקווים הקדמיים של צה"ל עם שני תותחים, על כל אחד מהם עשרה פגזים. שני צוותים של חי"ר על זחל"מים הצטרפו כדי להגן מפני התקפה אפשרית של חי"ר סורי. אלא שכבר ביציאה החלו העניינים להשתבש, ובמנוע של אחד התותחים התגלתה תקלה. החיילים חזרו לאחור, החליפו תותח - ויצאו שוב. בהמשך חל עיכוב נוסף, לאחר שכוח של גולני, שנע על הציר, עלה על מוקש. הסמח"ט, סא"ל ראובן (רובקה) אליעז ז"ל, נפצע אנוש, וחייליו לא איפשרו לאף אחד להתקדם עד שהוא יפונה.

אברמוביץ': "התחננו שייתנו לנו לעבור, הסברנו שאנחנו בדרך למשימה ושייקח לנו רק דקה לעבור, אבל הגולנצ'יקים לא היו מוכנים לשמוע. אחד מהם אפילו דרך את הנשק ואיים עלינו. רק אחרי שעה הגיע מסוק של חיל האוויר שפינה את רובקה". התותחנים המשיכו בדרכם. אליעז נפטר מפצעיו.

כדי לא לחשוף את הכוח בעומק השטח הסורי, המתינה כל הארטילריה של צה"ל בגולן לפקודה לירות יחד איתם, באותו זמן בדיוק. ואז חל עיכוב נוסף.

בר־לב: "ידענו שיש עיקול בדרך, שאחריו אנחנו אמורים לפרוס את הכלים ולהתכונן לירי. אבל דווקא כשהגענו לשם, היה טנק סורי על הכביש. חשבנו שהוא נטוש. החלטנו לרדת רגלית אני ואברמוביץ' כדי לוודא את זה. האור בטנק היה דלוק, אבל לא היה שם אף אחד. אני מניח שהחיילים הסורים התחבאו בשיחים והסתכלו עלינו. חזרנו לכלים שלנו והתקדמנו".

בסביבות השעה 22:00 נפרס הכוח בנקודה שנקבעה מראש - 12 ק"מ ממזרח לגבול הישראלי במג'דל שמס. אביבי רץ לגבעה סמוכה עם מכשיר המכוון, במרחק כמאה מטרים מהתותחים, והיפנה אותם לנקודת הציון. "התרגשתי. הסרתי את הקסדה כדי שהיא לא תשפיע על המצפן שנמצא במכוון, ובדקתי את עצמי כמה פעמים, כדי לא לטעות".

סימן: "היינו בשטח סורי, בלי שום מיגון, רק עוזי ביד וקסדה על הראש. הצבא היה פרימיטיבי, מי בכלל שמע על שכפ"ץ? על הסיפון הונחו מאות קילוגרמים של חומר נפץ, שזה דבר אסור בעיקרון, ואתה יודע שמהאש הכי קטנה אתה מתאדה ועף לשמיים. הייתי ממש בלחץ מזה".

אחרי הכנות קצרות, שנעשו בדממה מוחלטת, ניתן האות. בר־לב פנה בקשר למת"פ בר־דוד: "כאן הרצל שתיים, מוכן", ונענה "המתן". בר־דוד נתן פקודת "אש!" לכל הארטילריה בגולן. "זו היתה מכת אש מטורפת, משהו שאפשר לראות רק בסרטים", נזכר סימן, ואברמוביץ' אומר ש"בתוך כל האש הזאת, שנורתה מאחורינו ונחתה לפנינו, קיווינו שהסורים לא יזהו אותנו. זו היתה אש ארטילרית רבה בגיזרה רחבה שסייעה לנו לפעול".

שני התותחים ירו עשרה פגזים כל אחד ובתוך עשר דקות הושלמה המשימה, והכוח יצא בדרכו חזרה. בר־לב: "אני פחדתי יותר מחטיבה 7 מאשר מהסורים. חששתי מהשריונרים שלנו בחניון הלילה, שאמנם ידעו על החדירה הארטילרית, אבל היו עייפים ומתוחים אחרי ימים של קרבות. פחדתי שהם יראו שיירה שנעה מערבה מהשטח הסורי, ויפתחו עלינו באש. בסופו של דבר, לא קרה כלום".

מה היה בלילה שאחרי? הצלחתם להירדם?

כולם: "בטח. עם כל הכבוד לאדרנלין ולהתרגשות, אתה יודע כמה היינו עייפים?"

ועכשיו, כשדמשק שוב בכותרות, יש לכם טיפים לברק אובאמה?

"לא נראה לי שאובאמה זקוק לעצות שלנו", מתלוצץ אברמוביץ'.

אביבי: "בימים ההם עבדנו עם פנקסים, סרגלים, עיפרון ומחק, פנסים על בטריות. עכשיו יש GPS, מחשבי ירי. אני חושב שהיום אפילו לא היו מקבלים אותי לתותחנים".

*   *   *

הגוורדיה הוותיקה הזו שירתה בגולן 199 ימים, יותר מחצי שנה, לפני שהתקפלה וחזרה הביתה. אברמוביץ' זוכר את החופשה הראשונה שלו בבית, אחרי הפסקת האש, "זאת היתה טראומה קשה. פתאום אתה שומע שבן דוד שלך נהרג, החבר הכי טוב שלך נפצע קשה ועוד קרוב משפחה בשבי המצרי. עזבתי ארץ מתפקדת, וכשחזרתי אליה, היא היתה בהלם קרב. האווירה היתה קשה, ואז התחלתי להבין באמת מה קרה לנו שם".

המדינה כבר לא חזרה להיות מה שהיתה?

אברמוביץ': "אני לא חושב שהמדינה השתנתה לרעה. האמנתי אז בדור הצעיר שלנו, ואני מאמין גם היום. מה שכן השתנה הוא שנוצרה תרבות של ועדות חקירה. הייתי לאחר מכן במקומות שהתקבלו בהם החלטות חשובות מאוד, וראיתי איך ועדת החקירה הבאה נמצאת כל הזמן על השולחן, בכל דיון ובכל החלטה".

אביבי: "כואב שמדברים רק על הטראומה. כשהגענו לגולן, הירי הראשון שביצענו היה לעבר רמת מגשימים, כי הסורים כבר היו שם. לא יכולנו אפילו להיכנס פנימה. ומהתנאים הכמעט בלתי אפשריים האלה, התאוששנו וניצחנו. זה ניצחון ענק".

בר־לב: "נוצרה אווירה של בכי, נהי והפסד, אבל ניצחנו במלחמה הזאת. אין מלחמה בלי הרוגים. שיפרנו את מצבנו, הכתבנו את התנאים לסיום המלחמה, והשגנו הפסקת אש שמחזיקה מעמד עד היום".

אולי האווירה הזאת של בכי ונהי היא חלק מהישראליות החדשה.

בר־לב צוחק. "זה חלק מהבכיינות היהודית העתיקה. כאלה היינו, וכאלה נישאר". 

aralew@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו