בדיוק כשהיו אמורים לשמוח על סיום פעולה נאה בעורף האויב, החל ענן של אי ודאות לרחף מעל לוחמי סוללת "נתרן". וזו לא מטאפורה: ענן כבד ואמיתי לחלוטין פשוט הופיע פתאום בפיסגת ההר שממנו ביצעו את הירי. כל מה שיכלו 22 החיילים לעשות הוא להמתין בחשש בשטח המצרי - עד שיגיע מסוק כדי לפנות אותם. רק אחר כך, כשנחתו כמעט בלי דלק ברפידים, היה אפשר לנשום לרווחה, כי "מבצע פונטיאק" הצליח. כעת, 40 שנה אחרי מלחמת יום הכיפורים, מגולל "ישראל היום" את סיפור הפעולה ההיא.
המבצע אירע ביום החמישי למלחמה, אבל ההכנות לקראתו החלו זמן רב לפני כן. בימים הראשונים ללחימה המורל היה בשפל; בחזית הדרום התבסס הצבא המצרי לאורך הגדה המזרחית של התעלה. ב־8 באוקטובר יצאו כוחות מילואים להתקפת נגד כדי להדוף אותו, אך זו נחלה כישלון חרוץ. בעקבות כך הוחלט לצאת למבצע קרקעי ראשון בתוך מצרים ולהכות בעורף האויב. המטרה המיועדת היתה הארמיה השלישית המצרית, שפעלה בגיזרה הדרומית של החזית. חלק מכוחותיה כבר חצו את התעלה וניהלו קרבות קשים עם צה"ל.
לפעולה הזו, שעליה פיקד אלוף (מיל') עמוס ירון (לימים מנכ"ל משרד הביטחון), קראו מבצע פונטיאק. מי שנבחרו לבצע אותה היו אנשי סוללת נתרן של חיל התותחנים. "הצבא החליט להכות בעורף האויב כדי להסיט את תשומת הלב של המצרים מהחזית וגם כדי לערער את ביטחונם", מסביר מפקד הסוללה דאז, סא"ל (מיל') יהונתן שמיר, ומוסיף: "קיבלנו פקודה לאגף את הארמיה השלישית משמאל ולהפגיז את המפקדות שלה, שישבו על ציר קהיר־סואץ - 100 קילומטר בלבד מקהיר".
לצבא היתה סיבה טובה לבחור למשימה דווקא את אנשי נתרן: בארבעת החודשים שקדמו למלחמה הם התאמנו בדיוק על התרחישים האלה. למעשה הכל החל בסוף שנת 72', עת התקבלה ההחלטה להקים סוללה מוסקת. הרקע להחלטה היה מבצעים של כוחות הצנחנים, שבמלחמת ההתשה פעלו בסוריה ובמצרים ולקחו עימם מרגמות. בצה"ל הבינו שהשימוש במרגמה הכבדה אפקטיבי פחות, ועל רקע זה הוחלט להקים סוללה ייעודית לפעולות מוטסות או מוצנחות בעורף האויב.
500 ק"מ בחשיכה
בתחילת 73' נרכשו על ידי הצבא ארבעה תותחים אמריקניים מסוג M102 בקוטר 105 מ"מ. במאי החלה הקמתה של הסוללה החדשה. "הוטלה עלי המשימה להקים את הסוללה שעליה אפקד", מספר שמיר (61), תושב כפר סבא, "היה מדובר בסוללה שהיתה אמורה לתפקד בעת מילואים וחירום ולהיות מורכבת מאנשי חיל התותחנים, בעלי כנפי צניחה". שמיר וכמה מאנשי צוות ההקמה של הסוללה החלו ללמוד איך לתפעל את התותחים החדשים, ובהמשך תירגלו כל הלוחמים העמסה והטענה של התותחים במסוקי היסעור והסופר פרלון.
ב־9 באוקטובר קיבלה הסוללה הוראה: להכין שני תותחים ולקחת אותם לשדה התעופה במחניים. משם המריאו לתל נוף במטוס הרקולס. "כל היום עסקנו בהכנות למבצע, שהיה אמור לצאת לפועל באותו לילה. בחרנו מקום לנחות בו - ג'בל עתקה, ובחרנו גם מקום חלופי בהר, למקרה שתוואי הקרקע שם לא יתאים לפריסת התותחים. ידענו שהמסוקים יצטרכו לטוס בגובה נמוך מאוד כדי שלא להתגלות על ידי הרדאר המצרי".
בשעת לילה מאוחרת יצא המבצע לדרך. הכוח, שמנה 22 איש, המריא בשני מסוקי יסעור מטייסת "דורסי הלילה". הוא כלל את שמיר, את מפקד הכוח הארטילרי רס"ן שמעון רום, את התותחנים - וגם את חיילי המילואים של סיירת מטכ"ל, שתפקידם היה לאבטח את אזור הפעולה.
"יצאנו לדרך, מרחק של 500 ק"מ", נזכר שמיר, "היה חשוך מאוד. אני זוכר שהמסוקים היו כבדים מאוד. בגלל שהיו כל כך כבדים, המסוק לא היה יכול להמריא אנכית, כפי שהוא עושה בדרך כלל, והטייסים היו צריכים לנסוע על מסלול הנחיתה כדי שיוכלו להמריא בצורה נוחה יותר. התחלנו למשוך לכיוון ג'בל עתקה, כאשר אנחנו טסים בגובה נמוך מאוד, ממש בגובה הקרקע".
"פספוס אחד והלך עלינו"
המסוק הראשון נחת ביעד הראשון שנקבע. שמעון רום, מפקד הכוח הארטילרי וגיאולוג במקצועו, ירד ובדק את הקרקע. הוא ראה שהיא אינה מתאימה לתקיעת היתדות שנושאות את התותחים - והמסוקים המשיכו אל היעד החלופי שנבחר: "כבר בשלב הזה היו תקלות. היתדות נתקעו בקושי רב. התותחים קפצו ולא היו יציבים". המשמעות: ירי לא בטיחותי, שעלול לסכן את הצוותים.
ובכל זאת, שמיר נתן את הפקודה - והאש נורתה. התותחנים ירו במהירות כ־90 פגזים - קודם על המפקדות של הארמיה השלישית, ואחר כך על צומת קשר חיוני על ציר קהיר־סואץ: "הייתי 'מורעל', והדבר היחיד שהעסיק אותי הוא לבצע את המשימה".
ההפתעה בצד המצרי היתה מוחלטת. "הם לא הבינו מאיפה נפלנו עליהם ומהיכן הירי מגיע", אומר שמיר, "היה שם בלבול גדול מאוד". 50 דקות מרגע הנחיתה התקבלה ההחלטה לסיים את הפעולה ולהתחיל בהכנות לקיפול.
"החשש שלנו היה מכוחות מצריים באזור שיכולים לתקוף אותנו ומטילים שיפגעו במסוקים. התחלנו בהכנות לקיפול וקראנו למסוקים לחזור. פתאום הגיע ענן כבד מאוד, שפשוט התיישב על ההר. מצאנו את עצמנו בתוך ענן וערפל כבד. המסוקים ניסו להגיע אלינו ללא הצלחה. אנחנו לא ראינו אותם והם לא ראו אותנו". המסוקים, בינתיים, היו באוויר בכל זמן הפעולה וצרכו דלק רב. הם ניסו כמה פעמים להיכנס דרך הערפל, אך ללא הצלחה. היה ברור שאין אפשרות לטוס בחזרה לרפידים ולתדלק, בעוד הלוחמים נשארים חשופים בשטח האויב המצרי. "זה היה הרגע הקשה ביותר במבצע", מספר שמיר.
"לא אשכח אתכם"
סא"ל יובל אפרת, מפקד הטייסת שהטיס את אחד המסוקים, החליט להיכנס לנחיתה כדי לפנות את הכוח. במכתב ששלח לאחר המלחמה לשמיר, כתב לו: "לעולם לא אשכח את אותם 22 חיילים על ההר, הממתינים בשקט, בערפל הכבד של ליל הירח המצרי על פיסגת הר מבודדת... כהמתן אדם לגורלו. בעמקי נשמתי ידעתי כי הגה זה של המטוס שאני אוחזו, הוא ישמש מטה המנחנו הביתה - או יונף עלינו כחרמש".
סא"ל אפרת הורה למסוק השני להמתין באוויר וניסה לנחות. בפעם השלישית הוא הצליח, כאשר הוא מתקדם מטר אחרי מטר עד לנחיתה. "פתאום ראינו אותו", משחזר שמיר, "דחפנו לתוך המסוק את שני התותחים. לא האמנו שנצליח, ונדחסנו כולנו פנימה. כל הטיסה, בגובה נמוך, הרגשנו שפספוס אחד - והלך עלינו. הגענו לרפידים עם טיפות הדלק האחרונות". על תפקודו במבצע קיבל סא"ל אפרת את עיטור המופת.
אנשי סוללת נתרן ביצעו עוד גיחה כזאת לעורף של מצרים, ב־17 באוקטובר. דו"חות המודיעין הכתירו את שתי הגיחות כהצלחה מסחררת. זמן קצר אחרי המלחמה פורקה סוללת נתרן ולוחמיה פוזרו ביחידות המילואים. שמיר המשיך לשרת במילואים, ולדבריו, אחד הלקחים שלו מהמלחמה הוא לא לקבל שום דבר כמובן מאליו: "עד למלחמה לא פיקפקנו בשום פקודה. בהיבט הזה התבגרנו במלחמה. מאז אני לא מקבל דבר כמובן מאליו. אני שואל שאלות, דורש תשובות וגם בודק אותן".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו