משהו טוב, מצוין אפילו, עובר על הקולנוע הישראלי. אם לא די בכך שתשע"ג מגיעה אל סיומה כאשר שניים מהסרטים המקומיים הטובים ביותר שהופקו כאן השנה מייצרים כותרות, ממלאים אולמות והופכים לצופיהם את הבטן - תשע"ד כבר מסתמנת כאחת השנים העמוסות והאיכותיות שידענו מעולם.
השיא של תשע"ג הגיע ממש בשבועות האחרונים, עם עלייתו של מותחן הנקמה "מי מפחד מהזאב הרע", של אהרון קשלס ונבות פפושדו, שסיפק לקולנוע הישראלי את סרט הז'אנר האיכותי ביותר מאז "מרס תורכי" של עודד דוידוף, וצאתו לאקרנים של "הנוער", סרט הביכורים הזועם והמטלטל של תום שובל, שמשלים באופן נהדר את המניפסט החברתי־כלכלי שהוצג ב"השוטר" של נדב לפיד.
על אף השוני המהותי בין "הזאב הרע" ל"הנוער", שניהם מתהדרים ברהיטות מרשימה, ברעננות יצירתית ובחוסר פחד. שניהם מנחיתים בומבה מכוונת היטב בבטנם הרכה של הצופים, ושניהם מניחים על המסך כמה וכמה דימויים מטרידים שמותירים סימן בלתי מחיק על התודעה. במילים אחרות, בין שתאהבו אותם או תתעבו אותם, העוצמה והאפקטיביות שלהם אינן ניתנות לערעור. וכך גם הכישרון הרב שהושקע בכל שלב של יצירתם. אם עוד לא צפיתם בהם, לא ברור למה בדיוק אתם מחכים.
די להתבונן ברשימת הסרטים המפוארת שמאכלסת את הקטגוריות השונות של טקס פרסי אופיר, שיתקיים בסוף החודש, כדי להבין ששני הסרטים הנ"ל הם רק חלק קטן ממשהו גדול בהרבה שמתרחש כאן. נכון, רוב היצירות המועמדות - דוגמת "בית לחם" של יובל אדלר, "שש פעמים" של יונתן גורפינקל, "הבן של אלוהים" של ארז תדמור וגיא נתיב, "מקום בגן עדן" של יוסי מדמוני, ו"סוכריות" של יוסף פיצ'חדזה - טרם נחשפו לקהל הרחב, אך בזכות פסטיבלים מקומיים ובינלאומיים, הקרנות אקדמיה ובאזז מקדים ומחריש אוזניים, השמועות על טיבן כבר יצא למרחוק.
גם אם חלק מהיצירות האלה לא יצליחו לעמוד בציפיות, עצם העובדה שחובב הקולנוע מוצא את עצמו עם כמות כה נדיבה של סרטים ישראליים מבטיחים ומעוררי תיאבון היא כשלעצמה סיבה למסיבה. ואם תוסיפו לאלה גם את "כנס העתידנים" - ההפקה הבינלאומית השאפתנית והכה מדוברת של ארי פולמן ("ואלס עם בשיר"), שהצליחה לגרום למבקרים המנוסים שפקדו את פסטיבל קאן האחרון לגרד את הפדחת ולשאול "מה זה היה בדיוק?" - אז בכלל.
במילים אחרות, השוונג המופלא שממנו אנו נהנים בימים אלה רק צפוי להימשך ואף להתחזק בשנה הבאה. והגיוון המבורך - הן בסוגי הסרטים שנוצרים כאן, והן באופיים ובתחומי העניין של היוצרים הנחושים שיוצרים אותם - יוצר מצב שהוא די חסר תקדים. הקולנוע הישראלי כבר מזמן אינו מעסיק את עצמו רק בדרמות על אודות משפחות דיספונקציונליות ובסרטים על הסכסוך הישראלי־פלשתיני. והשילוב בין יוצרים רעבים ונטולי עכבות שנמצאים בתחילת דרכם, דוגמת שובל וקשלס/פפושדו, לבין יוצרים ותיקים יותר דוגמת אבי נשר ורשף לוי - שסיפקו לתעשייה המקומית את שני להיטיה הגדולים ביותר השנה - גורם לזירה להיות עסוקה בעשייה, בהתחדשות ובתחרותיות בריאה. ועוד לא אמרנו מילה על הפריחה הפראית שמתחוללת בגיזרה התיעודית - שסידרה לישראל שתי מועמדויות בקטגוריה הדוקומנטרית בטקס האוסקר האחרון. בקיצור, תשע"ג היתה שנה יוצאת מן הכלל עבור הקולנוע הישראלי. וכל הסימנים מעידים על כך שתשע"ד תהיה אפילו עוד יותר טובה. מי היה מאמין?
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו