זה הסיפור שהיה אבא חוזר ומספר לנו על הפציעה שלו במלחמת יום הכיפורים, כיצד ביום אחד – אחרי שהבטיח לחזור בתשובה – ניצלו חייו בנס. אבא שלי, דב זולדן, נולד בשכונת בית-רמז בזיכרון יעקב, למשפחה חילונית. הוא למד בבית הספר היסודי "ניל"י" במושבה, סיים את לימודיו בבית הספר התיכוני "אורט השומרון", והתגייס לחיל השריון. במלחמת יום הכיפורים היה חייל צעיר בן 19, שנשלח יחד עם אנשי חטיבה 188 כדי לבלום את מתקפת השריון הסורי, שאיים להגיע אל אזור הכנרת. בפגיעה של פגז ישיר נפגע כל צוות הטנק שלו ומפקד הטנק סגן נמרוד כוכבי נהרג. אבא נפצע קשה.
אבא נותר בחיים, אבל ידע שהוא הולך למות. לא היה צריך להיות חכם גדול כדי להבין שמישהו כבר "יעשה את העבודה" - או שיהיה זה הדם הרב שאיבד כל דקה, או שיהיו אלו חיילי קומנדו סוריים שהסתובבו בשטח, בזזו חפצים וירו בפצועים. מתישהו הבחין בו חייל פלוגה א' של חטיבת השריון עציון אשכנזי, גם הוא מזיכרון יעקב. עציון, בחור חסון, התעקש לקחת את אבא על הכתפיים והתחיל לצעוד עמו לתאג"ד המרוחק. "אני מציל אותך", אמר לו עציון. "הכל יהיה בסדר".
עציון היה נחוש, אבא היה מציאותי. "אם לא תוריד אותי כאן ועכשיו", אמר לו, מנסה להרים את קולו מעל שאון הכדורים והפגזים, "שנינו נגמור כאן. תוריד אותי עכשיו, פה, מתחת לטנק השרוף הזה. אתה לא תצליח להמשיך ככה הלאה. לפחות אתה תצא מזה. יאללה תוריד אותי, עכשיו!". אבא התעקש, ונדנד ללא הרף, ובסוף השיג את מטרתו. עציון שוכנע, והוריד אותו ליד טנק ישראלי שרוף. דב זולדן נשאר עכשיו לבד, פצוע קשה, מודע לסורים ההולכים וקרבים. הוא הוציא מכיסו דף נייר מלוכלך, לקח עט והתחיל לכתוב צוואה - להוריו, ולארבעת אחיו שהשאיר אחריו בבית בזיכרון.
סיפור הקרבות ברמה הסורית היה צרוב בתודעתי מאז הייתי ילד. אבא נהג לספר איך הלך המזל צמוד אליו, לכל מקום שאליו הגיע. כאשר התקשה לשאת את ריח הגופות השרופות בטנק, נתקף בחילה קשה וזחל הצידה לתעלה הסמוכה. דקה אחר כך צלפו הסורים בטנק, כדי לוודא שאין בו איש. בו ברגע נשא אבא שלי תפילה קצרה לאלוקים. "אם תציל אותי מהתופת הזו" הבטיח, "אני אגמול לך בדרכי". סיים את תפילתו, והמשיך לכתוב את צוואתו.
אבא כתב, וכתב, וזמן קצר אחרי שסיים את הפתק ושניות לפני שאיבד את הכרתו, שמע רעש מנועים מוכר. היה זה נגמ"ש צה"לי שחלף במקום. אבא ניסה לצעוק. המילים לא יצאו מפיו. בכוחותיו האחרונים הניף רגב אדמה, וזרק לאוויר. החיילים הבחינו בו, הרימו בזהירות והניחוהו על הספסל בתא הלוחמים.
אבא כבר היה במסלול חיים אחר, אלא שהוא עצמו עדיין לא ידע זאת. כמה קילומטרים רחוק יותר מקו החזית המסוכן, הסבירו אנשי הנגמ"ש לאבא כי לא יוכלו לקחתו לתאג"ד. "יש לנו משימה דחופה", אמרו ולא פרטו.
כאילו במקרה (אני אישית לא מאמין שצירופי מקרים מתרחשים סתם כך…), נקלע באותו רגע לשטח אדם חרדי. עד היום איננו יודעים מי היה ומה עשה שם. רק עובדה היא, שאבא הוכנס למכונית הסוסיתא שלו, והוא שדאג לכך שאבא הפצוע יגיע לבית החולים רמב"ם בחיפה. במחלקה פגש דב זולדן ביצחק דרקסלר, שהיה שריונר חרדי מגדוד אחר, שנחלץ מטנק בוער ונכווה קשות בפניו.
בזמן שאבא החל לקשור שיחות עם הבחור, עשתה הצוואה שלו דרך שונה. אנשי בית החולים עשו חיפוש יסודי בבגדיהם של פצועים והרוגים. במדיו מגואלי הדם של אבא מצאו את הצוואה שכתב מספר שעות קודם לכן. המדים והצוואה לא הותירו מקום לספק - החייל שלבש את המדים הללו נהרג. הם לא בזבזו זמן, והעבירו את המכתב לתחנת המשטרה של זיכרון יעקב.
בתחנה ההיא שירת כשוטר שמואל זולדן, אביו של אבא, שריד מחנה אושוויץ–בירקנאו, שאיבד את משפחתו בשואה. הוא חרד ללא הרף לבנו, שממנו לא שמע מזה ימים ארוכים. כשראה את הצוואה, הבין מיד. אחרי שהתאושש מההלם הראשוני מיהר לביתו. תוך דקות ידעה השכונה, וזיכרון כולה, כי דב זולדן נהרג בקרבות שניטשו על הרמה. שכנים ומכרים החלו לזרום לרחוב העבודה 3 בשכונת בית רמז שבזיכרון יעקב, ולנחם את המשפחה "השכולה".
לא פעם, אני חושב שהיה משהו סמלי מאוד באבל, בצוואה, בסיום ובהתחלה. למרות שלא יכול היה לדעת זאת, נטמנו באותם ימים באבא זרעי חייו החדשים. דב זולדן הישן באמת נעלם ואיננו. 12 שנים אחר כך, עתיד אבא להשלים את המעגל, לחזור בתשובה, להיכנס כל כולו לעולם החרדי ולהיות ספון בבית המדרש.
אני חייב סגירה של מעגל גם לסיפור, וגם לעציון אשכנזי, שהגיע זמן קצר אחר כך לבית החולים. אחרי שהניח את אבא ליד הטנק, ייסר אותו המצפון קשות. הוא הצטער שנעתר לבקשתו של אבא. כיוון שקיווה כי הוא עדיין חי, מיהר לבקש בבית החולים כי יכריזו ברמקול את שמו של דב זולדן.
אבא כבר היה בהכרה. הוא שמע את שמו נישא ברמקול, טלפן למרכזיה, ותוך דקות היו השניים מחבקים זה את זה בהתרגשות רבה. במקביל, הבין אבא לאן "נסעה" הצוואה שלו. הוא מיהר להתקשר הביתה ו"החזיר" את עצמו לחיים. למותר כמעט לציין, כי השמחה בזיכרון יעקב עלתה לשמיים.
* הטקסט נשלח על ידי הכותב/ת למערכת "ישראל היום" ומובא כלשונו, למעט תיקונים לשוניים קלים. הוא מבוסס על חוויות וזיכרונות אישיים, ואין המערכת אחראית לתוכנו או לפרטים ההיסטוריים הנזכרים בו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
