הבדידות הכי גדולה היא בלב המון רב. סצנת הסיום של סרטו המרתק של יהונתן אינדורסקי ("שטיסל"), "זמן פוניבז'", מדגימה באופן חד ואכזרי את אמיתות האמרה הזאת: תלמיד ישיבה צעיר, שאליו ואל הרגשת הזרות שלו אנו מתוודעים, לא מצליח למצוא את מקומו באירוע שמחת בית השואבה שנערך בישיבה. סביבו כולם רוקדים במעגלים, קופצים בהתלהבות לצלילי המוסיקה. המצלמה מתמקדת בו, והוא במרכז התמונה - ושפת הגוף שלו אינה מותירה מקום לספק. הוא סובל מאוד. לבסוף הוא מחליט לעשות מעשה ומטפס על הספסלים האחוריים, שם נמצאים (כנראה) בני מחזורו, והוא משלב ידיו איתם בשורה, ומתנועע במאמץ.
עולם ומלואו יש בסצנה הזאת. האם הגיע הבחור למסקנה שאם אין אני לי מי לי, ואם לא יעשה מאמץ - לעולם יהיה זר בתוכם? האם מכאן ואילך ירגיש שייכות אמיתית לקבוצה? אין לדעת. השאלות נותרות ללא פתרון, ממש כמו בחיים האמיתיים.
ישיבת פוניבז' היא המלכה האם של הישיבות. היא נוסדה ב־1943 ויותר מ־1,000 בחורי ישיבה לומדים בה בכל שנה. היא "ליגת הקיסוס", ה־Ivy League של עולם הישיבות. בזכות הסרט הזה אנו, מרבית תושבי המדינה אני מניח, מתוודעים באופן חלקי ולראשונה אל חיי היום יום, או יותר נכון חיי הלילה והיום, שלה. כפי שאומר ראש הישיבה לאחד מתלמידיו: שעות הלימוד הטובות ביותר מתחילות באמצע הלילה ו"שעת לימוד בלילה שווה לכמה שעות ביום". בפרפראזה על השיר הידוע (שמן הסתם אינו מכיר), אומר אחד התלמידים ש"הזמן הזה, של סוף הלילה, אתה לא רוצה שייגמר אף פעם", כי זאת ההנאה הגדולה ביותר, הנובעת מהלימוד הטהור.
לכאורה, מדובר בבועה. עולם סגור, בעל חוקיות נוקשה, עם שפה משלו ויעד אחד, ברור מאוד: לימוד, לימוד, לימוד; המשגיח מנסה להסביר את המעמד המיוחד שזכתה לו הישיבה בדיוק באמצעות הטיעון הזה: אין פה אירועים (האירוע המתואר לעיל נדיר ביותר), התנאים הפיזיים לא משהו, אבל פה עוסקים בדבר האמיתי: תורה, תורה ותורה. התלמידים כולם נראים בדיוק אותו דבר: תלבושת אחידה של חולצה לבנה ומכנסיים שחורים. אפילו המשקפיים זהים, ללא מסגרת. העולם החיצוני נעצר בדלת, שלעולם אינה ננעלת.
אבל בתוך רעש הרקע האחיד מבצבצות פה ושם תכונות אנושיות לחלוטין. "מדובר בבחור צעיר, החושים מתעוררים - צריך לשמור עליו", אומר המשגיח. דרך המלך היא הלימוד בחברותא, ומתברר שיש גם גמ"ח חברותות, שמתפקד כמשרד שידוכים ומספק בני זוג ללימוד בצוותא, תרופה שמקילה מאוד את הבדידות האישית. יש גם תחרותיות בעולם הזר הזה: "הייתי מספר 1 בכמה תחומים", מתוודה אחד הבחורים, "היום עברו אותי, אני בממוצע ולפעמים מתחת לממוצע; זה קשה". אחר מתלונן: "לא נעים לעמוד ליד מישהו שמרגיש גדול ממך". פה ושם, במסדרונות, נזרקות הערות בעניין שידוכים ויש התעניינות גדולה במי ש"נפגש", בכמה מפגשים, ועם מי. ויש גם געגועים הביתה.
ואולי זה המסר החשוב ביותר של הסרט. זר לא יפענח את המנגנון הממגנט את התלמידים אל הישיבה בפרט ואל עולם לימוד התורה בכלל. אבל הוא יכול להבין, שבסופו של דבר, מדובר בבני אדם כמונו. מסר חשוב מאוד בימים אלה של מתח גובר בין חילוניים לדתיים.
