כשמדינת ישראל עוד היתה בחיתוליה, שמונה שנים לאחר היווסדה, נבחרה חנה לוין לכהן כראש עיריית ראשון לציון. כבר בשנות השלושים תיפקדה כראש מחלקת החינוך במועצה, ובהמשך החזיקה את תיקי הבריאות והרווחה; בד בבד, שירתה בחיל העזר לנשים של הצבא הבריטי, ואחר כך כקצינת גיוס ראשית לשירות חיל הנשים בצה"ל.
"עד יום היבחרי לראש העירייה הייתי עסוקה בישיבות, בדיונים ובמועצות לאין מספר, ועם זאת ניהלתי את משק ביתי בעצמי, ערכתי את הקניות, בישלתי ואפיתי", סיפרה ב־1956, לאחר בחירתה ההיסטורית לאישה הראשונה בתפקיד. "העוזרת היתה באה אלי רק פעם בשבוע, יום שישי הוקדש לענייני הבית בלבד, ומה שלא הספקתי לעשות ביום, הייתי עושה בערב. מנוחה? לזאת שמורה לי השבת. ברם, חוששתני שמעתה ואילך יהא עלי להגביר את קצב עבודתי על חשבון עבודת הבית, או על חשבון שעות השינה".
היא כיהנה ארבע שנים בראשות העיר. בתקופתה נסלל הכביש המחבר את ראשון לציון לשפת הים, הוקם השירות הפסיכולוגי העירוני, והיא אף יזמה את מפעל ההזנה (פלוס כוס קקאו) לכל ילדי בתי הספר, מתוך הנחה שמי שרעב אינו מסוגל ללמוד. הארכיונים מספרים על אשת עקרונות עם יושר אישי, אהבת העם וקדושת המשפחה.
סיפורה של חנה לוין נדיר לא רק בגבולות ראשון לציון, אלא בכל הזירה המוניציפלית בישראל. גם ב־2013 ייצוג הנשים בפוליטיקה המקומית זעום ברמה בלתי נתפסת. חמש נשים בלבד מכהנות כראש עיר או כראש מועצה ב־256 הרשויות המקומיות. בשליש מהרשויות אין כלל חברות מועצה. למעשה, מתוך 3,250 חברי מועצות בארץ, רק 376 הן נשים - 11.5 אחוזים. שיעור הנשים הכולל באוכלוסייה בישראל הוא, כזכור, 50.5 אחוזים.
37 נשים הכריזו על מועמדותן לראשות עיר או מועצה בבחירות שיתקיימו בעוד חודשיים בדיוק. בתל אביב ובירושלים, הערים הגדולות בישראל, לא תמצאו נשים שרצות לתפקיד; בחיפה הכריזה לאחרונה האדריכלית עינת קליש רותם, יו"ר עמותת האדריכלים בעיר, על ריצה לתפקיד ברשימה עצמאית, לאחר שנים של מאבק ציבורי. האם היא תוכל לאיים על בחירתו של יונה יהב לקדנציה שלישית?
בעיר הרביעית בגודלה, ראשון לציון, עירה של חנה לוין המיתולוגית, מתכננת ליאל אבן זהר (44) את ההשתלטות על כיסא ראש העירייה. "אני הולכת כל יום לפגוש תושבים, והשאלה הכי פופולרית אחרי 'מה תיתני לנו?' היא 'למה את עושה את זה לעצמך?'" היא מספרת. "שואלים, אפילו בנחמדות, למה אישה שיש לה ארבעה ילדים, משרד עורכי דין מצליח, איש שהיא אוהבת ובית לתחזק, הולכת לפוליטיקה?"
למה באמת?
"אני מתחבטת עם התשובה, כי היא קצת אידיאליסטית - אני רוצה לעשות כאן עולם יותר טוב, סביבה יותר טובה, משהו הגון ומלא תוכן, ולאנשים קשה להאמין באידיאליזם. הם הפסיקו להאמין במטרה ערכית ומגיבים בסקפטיות נוראה כלפי פוליטיקאים. מאוד קשה לי עם הציניות ועם חוסר האמון האלו.
"אני לא באה משום מקום. החזקתי את תיק החינוך בעיר שנתיים וחצי, אני יושבת ראש הוועדות לקידום מעמד האישה ולקידום מעמד הילד, חברת ועדת תכנון ובנייה, מכרזים וכספים. אני יושבת בשלטון המוניציפלי, מביטה סביבי, ולא חושבת שיש לי מה להתבייש מכל אחד אחר שנמצא שם. כבר שנתיים אני יו"ר האופוזיציה, והמעבר הטבעי הוא לתפקיד ראש העיר. כל המתמודדים הציעו לי להיות מספר 2 שלהם, ובאיזשהו שלב זה עיצבן אותי. אמרתי לעצמי, 'סליחה, אני יכולה לנהל יותר טוב מכולכם, אם כבר - בואו אתם ותצטרפו אלי'".
ביתה של אבן זהר, הממוקם במערב העיר, שטוף אור. שתי חתולות סיאמיות מפהקות רובצות יחדיו על מדף הספרים. המוני ספרים מסודרים עליו ומרמזים על תחומי ההשכלה והעניין של המארחת - ספרי חוק ומשפט, פילוסופיה, פרוזה והרבה ספרי עיון במגוון נושאים. אבן זהר נשואה לעודד, סמנכ"ל בחברת הייטק, ואם לארבעה - רז (18), סער (15), דן (12) ויואב (10). היא עורכת דין במקצועה - בעלים ושותפה במשרד פרטי בתל אביב, בעלת תואר ראשון ושני במשפטים מבר־אילן, ותואר שני במדעי המדינה מהתוכנית למנהיגות פוליטית של אוניברסיטת תל אביב. לבחירות היא רצה ברשימה עצמאית, "דרך חדשה בשיתוף הירוקים".
"תחשבו על גבר במעמד שלי. שלושה תארים לפחות, פלוס הכשרות בייעוץ ארגוני, בוררות וגישור. אני דירקטורית וחברת הנהלה בכמה עמותות ציבוריות. מישהו בכלל היה מפקפק ביכולת שלו לרוץ לתפקיד כזה? מישהו היה שואל אותו לגבי רגשות האשמה שלו כלפי הילדים? להפך, אשתו בטח גם היתה מנהלת לו את המטה. לא יכול להיות שנשים יהיו משהו אזוטרי. וזה שאנחנו צריכות לדבר על זה, זה מקומם.
"את כל התארים שלי עשיתי כשהיו לי כבר ילדים. אני לומדת כל החיים וגם גידול הילדים מעולם לא הרתיע אותי. ביום־יום השפוי הייתי מתעוררת ברבע לשש, מתעמלת עם חברות, ואז מארגנת את הילדים. אני מאלה שמשקיעים בסנדוויצ'ים. בגלל שהעבודה שלי כעורכת דין גמישה, אני יכולה לג'נגל ולמצוא לעצמי זמן לצהריים. כשהחזקתי את תיק החינוך בעיר הייתי חוזרת הביתה מאוחר מאוד, ואז הבן הגדול היה מחכה לי והיינו יושבים על כוס קפה במטבח".
איך הילדים קיבלו את הריצה שלך?
"בהכנעה שקטה. אני לא יכולה להגיד שקיבלתי תמיכה נלהבת, אבל הם צוחקים שאלמלא הייתי מוציאה את האנרגיות שלי בחוץ, הייתי מוציאה אותן בבית, על המשפחה. אז אולי דווקא עדיף בחוץ. ועדיין, כשהבן החייל שלי מתקשר אני תמיד עונה, אפילו אם אני באמצע חוג בית. תמיד יש לי רגשות אשמה. גם כשאת מכינה שניצלים לילדים כל יום, את עדיין מרגישה אשמה. זה חלק מלהיות הורה".
די מדהים איך המבט על פניה משתנה לרך ואמהי כשהיא מדברת על המשפחה והילדים, ומתחלף בן רגע למבט של לביאה כשהשיחה עוברת לענייני פוליטיקה. באוקטובר תתמודד מול שלושה גברים, חברי מועצה ותיקים - ראש העיר הנוכחי דב צור, חמי דורון ואסף דעבול.
"יש תרבות מאוד כוחנית בעירייה. פוליטיקה של אינטרסים, שמור לי ואשמור לך, תן לי ואתן לך. ואני באתי ממקום של עשייה התנדבותית, התנדבתי כל חיי, בוועדי הורים או בארגונים הירוקים הלא פוליטיים. אנחנו שלוש נשים במועצה מתוך 27 חברים. כשהגעתי קראו לי מיידל'ה וחמודל'ה. הסברתי להם שאני לא חמודל'ה, ומבינה לא פחות טוב מהם. בדיני חוזים, מכרזים, תכנון ובנייה אני מבינה מצוין, אז שלא יחשבו שאם אני מחזיקה בתיק החינוך ואכפת לי מקידום הילד ואיכות הסביבה, אני לא מבינה בכספים.
"אני בחורה נחושה ואסרטיבית, לא מוותרת לעצמי ולאחרים על כלום, וזאת בעיה, כי כוחנות אצל אישה לא נתפסת טוב. זאת תכונה גברית. וזה לא ההבדל היחיד. אישה גם צריכה להיראות טוב. תשמעו סיפור אמיתי: אחרי שהתחלתי להופיע כאן בתמונות בקמפיין, התקשרה אלי הספרית שלי וצעקה עלי שאני חייבת לעשות פן כל יום. אז למרות שאני מייצרת קמפיין תוכן, עדיין מסתכלים כל היום על מה אני לובשת ואיך אני נראית. זה לא משהו שקורה למתמודדים גברים".
בישראל של היום אישה יכולה להיות ראש ממשלה?
"כדי להיות ראש ממשלה צריך לא רק לרצות את זה מאוד, אלא גם לחשוב שאתה האיש בשביל זה, ולנשים זה יותר קשה כי יש להן התלבטות בנוגע ליכולותיהן".
לאה מלול (48) מתמודדת על ראשות עיריית אשקלון. היא גדלה בשכונת מאה שערים בירושלים, במשפחה חרדית עם עוד שמונה אחים. שפת האם שלה היתה יידיש, ואת העברית רכשה ברחוב. "אני ואחיי - כולם חרדים שחורים שחורים, ואנחנו בקשר נפלא עד היום - היינו שורפים דגלי ישראל ביום העצמאות ומניפים דגלים שחורים. מהמנטליות הזו באתי. אבי היה אדם מיוחד, לימד אותי לקרוא בגיל שנתיים. הוא לימד אותי משנה וגמרא, כמו הבנים בחיידר. מגיל צעיר הייתי שונה. בגיל 3 הייתי מוכרת 'קווישיקלך', מוצרים קלועים מהלולב הפסול. באנו מבית מאוד עני, אבי עבד, אף פעם לא רק ישב ולמד. הוא היה מהחרדים שהתנדבו באצ"ל, לא כמו החרדים של היום".
מאז, חזרה בשאלה ("אני לא יכולה להגיד שאני לגמרי חילונית, כי אי אפשר להוציא ממני את נושא האמונה"). היא אם לארבעה (שלושה בנים ובת) וסבתא לנכד בן שנה. לכותרות הראשיות קפצה כשניהלה במשך שלוש שנים, כדוברת בית החולים ברזילי, את המאבק המתוקשר נגד סירובם של חוגים חרדיים קיצוניים להזיז קברים מהשטח שיועד להקמת מבנה האשפוז הממוגן. כיום היא משמשת מנכ"לית קרן גליאן ישראל, הפועלת לקידום מחקר ופיתוח בתחום הבריאות, הפרמצבטיקה והמכשור הרפואי.
בתספורת בלונד קצוצה ובחיוך רחב, מלול לא מפסיקה לדבר בהתלהבות. "אני גידלתי את הילדים, זו היתה הקריירה שלי, בהחלטה מאוד ברורה שלי ושל בעלי, שהוא איש הייטק. הילדים שלנו נולדו בדרום אפריקה, שם התגוררנו המון שנים. פתחנו שם עסק גדול בתחום התוכנה, אבל כשראינו שאין שם עתיד עברנו לארה"ב וגרנו בעמק הסיליקון ובאריזונה. ב־1999, כשהבת שלי הגיעה לגיל 16, החלטנו לחזור לארץ והגענו לאשקלון, כי חיפשנו בית ספר שישלב לימודי אמנות ופילוסופיה ויגדל אותם מתוך מחשבה רחבה ועשירה. בנינו את ביתנו בעיר ופתחתי כאן בית ספר פרטי לאנגלית. ב־2006 התחלתי ללמוד מדעי המדינה וניסיתי קריירה פוליטית במפלגת שינוי של טומי לפיד, רגע לפני שהיא קרסה.
"כולם אמרו לי שאף אחד לא יבחר באישה באשקלון. אני חודשיים לפני הבחירות, ועדיין צוחקים עלי, אבל גם מתחילים להילחם בי. שולחים אלי אנשים שמאיימים עלי בטלפון, 'אל תתמודדי, את סתם אפס מאופס. תתמודדי למועצה, אבל אל תעזי לרוץ לראשות העיר'. אבל אני לא רואה אף אחד. אני ממשיכה בשלי.
"אתם מכירים את סיפור הצפרדעים של ווינסטון צ'רצ'יל? אנשים הגיעו לראות תחרות צפרדעים מטפסות על קיר רטוב. כולם אמרו להן, 'תעזבו, ממילא לא תצליחו', ואחת אחת כל הצפרדעים נשרו מהתחרות. רק צפרדע אחת הצליחה לעשות את זה, למרות הרעש. שאלו אותה 'איך הצלחת?' והיא לא ענתה. שאלו שוב ושוב, עד שהבינו: היא חירשת. אז אני הצפרדע החירשת בסיפור של צ'רצ'יל, אני האדם שכולם יצאו נגדו, אבל לא ויתר. ב־23 באוקטובר אני אהיה ראש העיר. ביידיש אומרים אצלנו 'שטוקן שיילה', אין פה שאלה.
"כשהתחלתי עם פרשת הקברים עמדתי מול בולדוזרים, שהמתחרים שלי בעיר קטנים לידם. אהוד אולמרט אמר לי 'לא יהיה', אביגדור ליברמן אמר לי 'לא יהיה', גם ביבי וליצמן. אמרתי להם, 'כן יהיה'. הפכתי כל אבן, כי רציתי שיקום בעיר שלי בית חולים שישרת את כולם ויתפקד תחת אש. כאישה את חיה בחברה עם תרבות מסוימת שדואגת להוריד אותך מהמטרות שלך, ולכן לנשים אין את הביטחון העצמי הזה. אבל צריך לקום ולעשות מעשה. אז הנה אני עושה את זה".
איך את מתכוננת להתמודד עם העבריינים ועם הפשיעה בעיר?
"אני לא מפחדת מאף אחד, מלבד הקדוש ברוך הוא והילדים שלי".
המטרה של שושי כחלון־כידור (48) כמעט בלתי אפשרית. עשור חלף מאז עברה לכפר יונה, עד שהגיעה למסקנה שהמקום חייב זעזוע. במועצה המקומית שלה 13,500 בעלי זכות בחירה, והמשימה הראשונית שלה היא להביא מספיק בוחרים לקלפי כדי לגרור את ראש המועצה, אפי דרעי, לסיבוב שני, אם לא יעבור את רף 40 האחוזים. דרעי, אגב, משמש ראש מועצת כפר יונה כמעט 36 שנים. הוא נכנס לתפקיד בגיל 24.
"הישן סיים את תפקידו", מצהירה שושי. "לתושבים הוותיקים בוודאי קשה מאוד רגשית להאמין שמישהו אחר מסוגל לנהל את המקום. הם לא מכירים אופציה אחרת, ולא פשוט לשכנע אותם; גם הרבה צעירים כבר סמוכים על שולחנו, אחרי שבמשך השנים הוא עזר להם בחינוך ובהתאקלמות תעסוקתית".
היא גדלה בשכונת מורשה שברמת השרון להורים טריפוליטאים עם תשעה ילדים (שבעה בנים ושתי בנות). "גדלנו עם מסר מרכזי שאין דבר העומד בפני הרצון. הלכתי עם זה עד הסוף כי מבחינתי אין תקרת זכוכית, זה מה שאמא שלי לימדה אותי". היום היא מתגוררת בכפר יונה בבית פרטי ובורגני עם עיצוב וינטג'י ועם חצר ובריכה פרטית, נשואה למוטי ומגדלת שתי בנות - נועה (12) ויעל (9).
לפני ארבע שנים השתחררה מצה"ל בדרגת סגן אלוף, אחרי שמילאה כמה תפקידים פורצי דרך, ובהם המג"דית הראשונה בהכשרות הקצונה, מפקדת בסיס הטירוניות במחנה 80 וגם סגנית מערך מג"ל, האחראי לכל הטירונות הכלל־צה"לית. "לא גדלתי כנסיכה ולא קיבלתי את הדרגות שלי בצבא בצורה פשוטה וקלה. הייתי מאלו שנלחמו על דרכן, עוף שונה ממה שהמערכת אוהבת, ובכל זאת הצלחתי. אם יש לך דרך ואת מאמינה בה ולא ממצמצת, את מצליחה להתמודד עם כל אתגר מורכב או חתרני".
איך היה המעבר לאזרחות אחרי 25 שנים בצבא?
"שנה לפני השחרור התחלתי שינוי מנטלי, הורדתי את הנוכחות בהדרגה. אחרי השחרור ישבתי בבית שנה ועשיתי זום אין על המשפחה. זה היה נהדר. ראיתי את השינוי לטובה אצל הבנות שלי - הן היו יותר מאושרות, שמחו, אכלנו ארוחות צהריים משותפות. ייצבתי את הבית והחזרתי להן את הביטחון שאין מציאות שאני חוזרת לצבא. הייתי צריכה להשתחרר גם מסגנון הדיבור הצבאי, שעדיין קיים אצלי".
בד בבד היא נכנסה לעשייה הקהילתית ביישוב. שימשה יו"ר הנהגת ההורים וריכזה את פעילות פורום הנשים של כפר יונה. בשלוש השנים האחרונות ניהלה בחצי משרה את פרויקט "עיר ללא אלימות" במקום, ודרכו גיבשה את ההחלטה על ההתמודדות.
"היה לי ברור שיש פה מחיר שנצטרך לשלם ושזאת החלטה משותפת שלי, של בעלי ושל הבנות. למוטי היה ברור שאני הכי מתאימה לתפקיד. נועה הסתכלה על זה כסוג של מודל עבורה - איך להגיע לקצה גבול היכולת שלך בבחירות שאתה עושה בחיים. יעל ראתה את זה מהמקום הפרטי, זה שאמא פתאום לא תהיה פה בצהריים, ומייד שאלה: 'מי יכין איתי שיעורי בית?' הפתרון היה שאם אבחר, נעשה את השיעורים בלשכת ראש המועצה. מה שמרגיע אותן, בשונה מהשירות הצבאי, זה שהתפקיד הזה הוא כאן ביישוב, ליד הבית, ואם יש בעיה אפשר להתקשר ואני זמינה בקריאה".
הקשר בין מוטי לשושי החל לפני 13 שנים, בעיצומה של הקריירה הצבאית שלהם. "כשהכרנו הוא היה מדריך בקורס מ"פים. בהמשך הוא התקדם ונהיה אלוף משנה, מפקד חטיבת שריון סדירה, ולשנינו היה ברור שאנחנו הולכים במסלול של קריירה. מוטי פירגן ולקח אחריות על הבית כשהתמודדתי על תפקיד המג"דית הראשונה. אנחנו מורגלים לעזור זה לזו בקידום הקריירה". גם הפעם התנדב מוטי לעזור לקריירה של רעייתו, ואחרי שהודיע על פרישתו מתפקיד מנכ"ל התאחדות הקבלנים הוא לקח על עצמו את תפקיד ראש מטה הבחירות.
"הצבנו בראש האג'נדה כמה נושאים: קודם כל החינוך, האכזבה מחברת האבטחה החיצונית שלא מתגברת על הפריצות ועל הפשיעה ביישוב, והיעדר פיקוח ראוי על חוקי העזר העירוניים - היום חונים כאן בכל מקום. זה נראה כמו מערב פרוע".
מה מכשיר אותך יותר מגברים לעשות את העבודה הזאת?
"האישה נמצאת רוב הזמן עם הילדים ביישוב, ולכן הנשים הכי קרובות לעולם התוכן של ניהול ראשות מקומית. הפחד של הגברים היה תמיד שאנחנו נוביל עולם ששייך להם. משם יוצאת כל ההתנגדות שלהם".
כחלון־כידור ייסדה את "הכוורת" - צוות פעילים ויועצים, הנפגשים בביתה מדי שלושה שבועות כדי לגבש חזון לעתיד כפר יונה, לצד תוכניות פעולה. "עשינו ניתוח של המועמדים, החוזקות והחולשות שלהם, ועם האסטרטגיה הזאת יצאנו לדרך. אחר כך פניתי לחברה לייעוץ אסטרטגי כדי לבחור סלוגן וצבעים שילוו אותי בקמפיין, ומייד שללתי את כל ההצעות שהם נתנו. היה לי ברור שזה לא יהיה 'דרך חדשה' כמו כולם, וגם לא משהו עם 'מנהיגות אחרת' או 'שינוי'. עלו רעיונות כמו 'אישה עם חזון', אבל ביטלתי את כולם. רציתי שכל תושב בכפר יונה יתחבר לסלוגן. בסוף בחרתי את 'סדר יום חדש' - סלוגן שלא מדבר עלי באופן אישי אלא מצהיר על הכוונות שלי".
גם את הצבע האדום שהציעו לה לאמץ היא שללה מייד. "אמרתי להם שאדום לא יהיה בקמפיין שלי - הוא צבע חזק ושחצני. אני אוהבת ללבוש אדום, אבל לא אוהבת את מה שהוא מייצג, כי יש בו אש, מלחמה ומאבק. בחרתי סגול, שמסמל אינטואיציה, הכלה ורגישות. יש משהו רך ונשי בצבע הסגול, והוא זורם טוב עם הכחול, שמחבק את כולנו".
הסלוגן של חנה גולן (62) דווקא בורח לחלוטין מהתכונות הנשיות המדוברות. על רקע דגל המדינה מתנוססת תמונתה בחליפה עם הכיתוב "מנהיגה חזקה לאריאל!"
"מול העולם של הגברים אתה צריך אישה חזקה", היא מסבירה, "אני הולכת להילחם על החיים באריאל, ואני צריכה להיות חזקה כלפי חוץ, כדי שהציבור יסמוך עלי שאלחם בשבילו. אריאל היא מקום שנמצא בספק קיומי, וכדי להנהיג אותו אני חייבת להיות עם עוצמות אחרות: לא צריך להבליט את היותי אישה, אלא את החוזק שלי.
"אם אתה מגדיר חזקה במובן של הרמת משקולות, אז אני לא כזאת. אני גם לא פמיניסטית. אבל כדי להיות ראש עיר באריאל צריך להיות מאוד חזק כלפי חוץ, להעמיד דברים על דיוקם, ולדרוש מהממשל לא לשכוח אותנו לרגע. צריך להיות מספיק חזק לפתוח את הדלת אצל כל מיני שרים ולהיכנס, גם אם לא הזמינו אותך. אנחנו עדיין חיים בעולם כוחני וגברי, כשכאילו מובן מאליו שהגברים צריכים לשלוט בו, אבל גם נשים יכולות לשלוט ולעשות עבודה הרבה יותר טובה, כי יש בהן את הרגש המופנם הזה בפנים, והן יודעות להוציא אותו החוצה בפועל".
גולן מביאה כדוגמה את הקפאת הבנייה בהתנחלויות ב־2010. בלי לתאם עם ראש העיר, היא הלכה ונעמדה מול דחפור 9D של המינהל האזרחי, שהגיע להרוס יסודות של בניין שנבנה בעיר. "אמרתי לו, 'בוא תדרוס אותי'. לא הסכמתי לזוז, ובסוף הוא עזב".
מצד שני, היא מספרת שהכוחנות הגברית עדיין שולטת בעירייה. "היה פה מקרה שממלא מקום ראש העיר צעק על חברת מועצה, 'את אישה, תשתקי ותשבי במקום שלך'. הגברים עוד לא הבינו שהם סיימו את תקופת הציד, שבה הנשים היו רק המלקטות. אני לא חוששת מזה, אני יודעת להתמודד מול גברים, אני לא פחות טובה מהם, ובטח חדה יותר מילולית, תכנונית וביצועית.
"הנכדה שלי אומרת לי, 'אבל סבתא, איך את יכולה להיות ראש עיר? זה רק לבנים'. אז סיפרתי לה על יעל גרמן, על מרים פיירברג ועל טלי בערד. כבר מגיל צעיר מאוד זה מובן מאליו שראש הממשלה כאן גבר, ששרים הם גברים, ושנשים תמיד יימצאו בהוראה. אני יודעת שאם אבחר אצטרך לוותר על חיי המשפחה ועל הנוחות. ועדיין, לא משנה באיזה תפקיד הייתי ובאיזה אהיה, ארוחת שבת תישאר מבחינתי קודש הקודשים; ואם חלילה אנחנו מוזמנים בשישי ואין ארוחת שבת, אז הילדים באים בשבת", מספרת גולן - אמא לשלושה ילדים וסבתא לארבעה נכדים.
זאת תהיה מערכת הבחירות הראשונה באריאל שבה לא ישתתף רון נחמן, ראש העיר המיתולוגי שייסד אותה ונפטר בינואר האחרון. הציבור שרגיל לראות אותו מככב על הפלקטים ולהצביע לו פעם אחר פעם - הוא היה ראש העיר 28 שנים - יידרש להחליט מי ימשיך את דרכו.
גולן הגיעה לאריאל עם בעלה מיכאל ב־1978, בין 60 המשפחות הראשונות ביישוב, אחרי נשבתה בקסמו של נחמן. "לא היה כאן כלום - לא עץ, לא שיח, רק הר טרשים קירח. ראינו אדם צעיר, רזה ונמרץ עומד על סלע ומצביע עם היד לעבר החזון שלו. רק בשנה השלישית שמענו לראשונה קול ציוץ של ציפורים".
היא עבדה כמורה, המשיכה לתפקידי מחנכת, רכזת שכבה וחטיבה, וסגנית מנהלת. אחר כך פתחה בית ספר יסודי, ניהלה שנתיים את בית הספר הישראלי במוסקבה, וחזרה לתפקידי סגנית מנהל אגף החינוך בעיר ומנהלת התיכון. "אם יש לך את היכולת המולדת והאמביציה והאפשרות אז אתה צומח, ולאורך כל הדרך היו לצידי אנשים שזיהו ונתנו לי את ההזדמנות. ב־2001 רון נחמן הציע לי להיות העוזרת שלו - התפקיד היחיד שאפשר לגייס ללא מכרז. בהתחלה זה היה לי מוזר, זה עולם אחר לגמרי. רון אמר לי, 'אני אחנוך אותך', וכך היה. למדתי ממנו את הראייה העירונית הרחבה, האסטרטגית. נחשפתי לכל הקשרים הפוליטיים, העבודה מול הח"כים והשרים ומנכ"לי המשרדים והלוביסטים, כמו גם לקשרים בארה"ב. יש המון עבודה פוליטית, לאו דווקא ביצועית - לגייס הרבה תומכים ותורמים". בתשע השנים האחרונות היא כיהנה כמנכ"לית העירייה.
"מבחינתי אני רואה כמודל לחיקוי את מרגרט תאצ'ר. היא אמנם שנויה במחלוקת ושילמה מחיר, אבל עשתה מהפכה באנגליה. אני גם מתרשמת מאוד מאנגלה מרקל. זה הכל עניין של הבשלה חברתית. גם הנשים עצמן צריכות להבשיל ולדעת ש'Yes We Can'. בכנסת הנוכחית כבר יש יותר נשים מאשר בכנסת הקודמת, בעזרת השם יהיו הפעם יותר ראשות עיר, ולאט לאט, אנחנו ניכנס פנימה. הנשים צריכות להעז ולא לפחד, להעז ולעשות. זה מרגש לראות איך בקריית ארבע אישה רצה לתפקיד, זו לגמרי פריצת דרך בעולם הדתי. זאת תחילת המהפכה האמיתית בהנהגת המדינה".
מכיוון שה־GPS לא בדיוק מתפקד בהצלחה באזור קריית ארבע, כנרת ארנון עמר (40) מגיעה לקבל אותנו בחליפה ובכיסוי ראש סמוך לכביש הראשי באחת השכונות הוותיקות של היישוב. מעולם לא העזה אישה להתמודד לראשות המועצה - התנחלות עם דימוי קיצוני במיוחד, שרק גדר ומחסום צה"לי חוצצים בינה לבין חברון. אבל הבחורה הקטנה הזאת שוברת מוסכמות.
"בהתחלה אמרו לי, 'הרבנים הוציאו מכתב נגדך, לא ייתנו לך לרוץ, הרב ליאור לא מרשה'. אבל הקמפיין באוויר, ובינתיים שום רב לא אמר כלום, וגם לא נראה לי שיגידו, לנוכח האווירה בארץ סביב הדרת נשים. אשתו של ראש המועצה הקודם רצתה להתמודד והרב לא נתן לה הכשר, ולכן אני שומעת הרבה את האמירות האלו. בגלל זה אני לא הולכת לשאול את דעת הרבנים, כי אם אשאל ויגידו לי 'לא', יאמרו 'היא מורדת ברב'. ברגע שאומרים לך 'לא', אתה בבעיה וצפוי לאיזשהו עונש. כיום אין אפילו חברת מועצה אחת סביב שולחן המועצה".
כנרת נולדה בקריית ארבע. היא נשואה לישי ואם לארבעה - לילך (8), דביר (6), יעל (4) ושלו (2). אחרי שהתחתנו הם התגוררו במודיעין, בנווה דניאל ובתל אביב, עד שחזרו לפני כשנתיים לקריה. היא עושה לנו סיור ביישוב, ומצביעה על המקומות שמהם נתלשו שלטי הקמפיין שתלתה. "כל הזמן מורידים, וכל הזמן אני תולה מחדש".
במעלה היישוב, סמוך לכביש הראשי, אנחנו חולפים על פני מוצב צה"לי. בכלל, קשה להתעלם מנוכחות הרכבים הצבאיים הממוגנים בכבישים המטופחים ומהחיילים שנמצאים בכל פינה. 7,200 תושבים מתגוררים במועצה המקומית קריית ארבע, בערך 1,800 משפחות (רובן מרובות ילדים), ובסך הכל - 4,200 בעלי זכות הצבעה.
"מה שהדליק אצלי את הזיק הראשוני היה כשניגשתי למכרז למנהל תיירות בקריה. הם פירסמו את המודעה בלשון זכר בלבד, ואני פמיניסטית בערך מגיל 12, וזה קומם אותי. יש לי את הידע והניסיון המתאימים למשרה, אבל כשהתראיינתי כל השאלות היו 'מה תעשי עם הילדים' ו'איך תסתדרי', במקום לשאול על הניסיון שיש לי, מדוע אני חושבת שאני מתאימה או כל מה ששואלים גברים בראיון עבודה. אם יש לי כישרון לעשות משהו, זה לא אמור לשנות למישהו אם אני אישה או גבר. פניתי למבקר המדינה, והתברר שהחוק לשוויון זכויות לא חל פה, כמו הרבה מאוד חוקים שלא קיימים ביש"ע. אמרתי לעצמי, 'כנרת, תעזבי, תשתקי ותתקדמי', והתחלתי להתנדב. הייתי יו"ר ועד ההורים המרכזי וחברה בהנהלת המתנ"ס, וראיתי דברים שמפריעים לי בחינוך, בתרבות ובתעסוקה".
מה למשל?
"מכיוון שאין ביישוב עבודה וצהרוניות, אז כדי להתפרנס צריך לצאת לעבוד בירושלים ועדיין להספיק לחזור לפני 1 בצהריים כדי לקחת את הילדים. ניסיתי לדבר עם ראש המועצה, וראיתי שזה לא עובד. גברים מסתכלים על דברים אחרת מנשים. אין התייחסות לחיי היום־יום, אין כאן בכלל הנגשה עבור עגלות ילדים, ויש פה הרבה מאוד מדרגות. ל־60 ילדים אין מקום במעון, וזה אומר ש־60 משפחות לא יכולות להתפרנס, כי אמא או אבא צריכים להישאר בבית ולשמור על הילדים.
"אז נכון שלבנות את ארץ ישראל זה חשוב, ואני לא מזלזלת, אבל גם במקום אידיאולוגי כמו קריית ארבע בן אדם צריך לפרנס את הילדים, לקנות להם אוכל ובגדים, ואת זה אין כאן. עד עכשיו השקיעו כאן רק באבנים ובבנייה, לא השקיעו באנשים. אני מסתכלת מנקודת מבט של אישה מתוך הראייה הקהילתית, שמתוכה באתי. זה לא שאני מתמודדת כי אני אישה, אלא כי שאר המתמודדים פחות מתאימים בעיניי. אני לא מאמינה בלקטר, אני מאמינה בלעשות. לא הצלחתי להשפיע ולשנות כמתנדבת, אז מי שלא רצה אותי שם, יקבל אותי בראש השולחן.
"גברים רואים בתפקיד הזה עמדת כוח כדי להשיג דברים, להגיע לנדל"ן ולעסקים. אני לא באה לשלוט באף אחד, רק להיות נותנת שירות, הכל ממקום של צניעות וענווה, ולא בשביל לשלוט ולנהל. אני באה להיות אישה מנהיגה. אז אני לובשת חליפה, כי אני באה לעולם גברי. כן, יש בי חספוס גברי, הייתי בעמדות ניהול ויש בי משהו לא מאוד נשי, כי אני לא מתאפרת או לובשת שמלות. אני לא האישה המושלמת".
המטרה המרכזית שלה היא להזיז מכיסאו את ראש המועצה מלאכי לוינגר, המכהן מאז 2008 ורץ לקדנציה שנייה. לפני שהחליטה סופית, ישבה עם שני חברי מועצה ששקלו את דרכיהם. היא הציעה להם לרוץ ברשימה משותפת בלי להכריז מי מהם בראש, ואז - חודש לפני הבחירות - לערוך סקר שיבחן למי הסיכוי הגבוה ביותר לנצח את לוינגר, כשהשניים האחרים יתייצבו מאחוריו. "פתאום הם קיבלו רגליים קרות. אם אני אחריהם ברשימה אין בעיה, אבל לא הפוך. הם לא היו מוכנים לכבד אותי כשווה בין שווים, זאת בעיה בעולם הדתי והשמרן".
את לא הדתייה הראשונה שמתמודדת, כבר היתה לפנייך דניאלה וייס בקדומים.
"נכון. וכמה שיהיו יותר נשים פורצות דרך במגזרים כמו החרדים, הדתיים והערבים, המצב שלנו במדינה יהיה טוב יותר. לנשים יש פחות אגו, לצערי. לאנשים פה זה מוזר, כל ההתמודדות שלי, אבל אני מאמינה בדברים האלה מילדות. לא התחתנתי צעירה, למרות שהציפייה אצלנו היא להתחתן מוקדם ולהיות עקרת בית. זה זר לי, כי תמיד היה לי ברור שבעלי ישטוף כלים בדיוק כמוני וינקה את הבית בדיוק כמוני, כמו שהאחריות לפרנס את המשפחה היא של שנינו. והנה, עכשיו בזמן שאנחנו מדברים, בעלי שומר על הילדים. הוא מובטל, מהנדס סביבתי במקצועו, ואני מנהלת את חנות הבגדים המשפחתית. בשיח הציבורי זה כמו תבנית - אם נולדת ככה אז את צריכה להיות כזאת, ואם אתה גר בקריית ארבע אז אתה צריך לחשוב בצורה הזו. אני שוברת כל מוסכמה אפשרית".
את הקושי הגדול חוותה, לדבריה, בניסיונות לגייס כספים. "השגתי תרומה ממשפחה וקצת הון עצמי, אבל זה מאוד קשה, כי אין לי חברים מהצבא וחברים בעלי עסקים או כאלה שיושבים בנקודות מפתח. כל נקודות המפתח שייכות לגברים. ראש המועצה הכריז שהוא לא מתכוון להוציא שקל בקמפיין. למה? כי החברים שלו עושים את העבודה. מועמד אחד רץ עם הבית היהודי ולמועמד אחר יש עמותות חסד, אז הוא מביא כסף מהחברים שלו בגמ"חים. אני לא מקושרת, אין לי מאיפה לגייס כספים, וזה קושי עצום, אבל אנצח אותם בכל זאת".
ואם תנצחי, את מוכנה לכל הוויתורים שיגיעו עם התפקיד?
"ברור לי שיהיה ויתור גדול עם הילדים, אבל אני שלמה עם זה, כי בסופו של דבר אני עושה את זה בשבילם ובשביל העתיד שלהם. אצטרך לעשות ויתורים גם על עניינים בתפיסת העולם שלי, שהיא קצת יותר מתונה, בזמן שיש כאן אנשים יותר קיצונים ממני. למשל, התרבות פה בעיקר תורנית, והייתי רוצה תרבות יותר פתוחה. אישית אין לי בעיה שנשים ישירו, אבל אם לדוגמה אביא לפה את נינט כדי להופיע, יהיה עלי עליהום וזה לא יעבור בשלום. אולי בקדנציה השנייה שלי יהיה קל יותר לבלוע אותי".
תיאורטית, אם את מצליחה לשכנע את כל הנשים בקריה לבחור בך - ניצחת.
"וזאת בדיוק המטרה שלי. אני מודעת לזה שיותר נשים יבחרו בי. לגברים אגיע דרך הנשים, הן אלו שבדרך כלל מכריעות את הבחירות המוניציפליות. הפקיד בלשכת העבודה אמר לבעלי, 'אני ואשתי בוחרים באשתך'. אז הנה, יש גם גברים שיצביעו לי. אני מקווה שכל אישה שאיתי תביא גם את הקול של בעלה. לכאורה, בגלל שאני אישה בעולם דתי זה יותר קשה, אבל אני דווקא מרגישה שבקריה הנשים מאוד מפרגנות לי".
עבור רונית ארנפרוינד־כהן (58) זאת ההתמודדות השנייה לראשות עיריית יבנה. את עיקר החיצים ספגה בקמפיין הקודם מגורמים חרדיים, בשל היותה לסבית מוצהרת. "תלו נגדי פשקווילים בבתי כנסת כדי לעורר את החושך, את הדעות החשוכות. הפעם עוד לא התחילו, למרות שמדי פעם זה צץ. אבל כן עוקרים לי בקביעות את כל השלטים, יש חוליה קבועה שפועלת נגדי. הפעם יש בצוות שלי אנשים דתיים, כולל חבר מועצה לשעבר מאגודת ישראל, והולכים איתי גם אנשים מהציבור הדתי והחרדי".
ארנפרוינד־כהן סוגרת יותר משלושים שנות פעילות ציבורית. היא ייסדה את תנועת "אנשים" לקידום השוויון בישראל, חברה בוועדת השרים למעמד האישה, בפורומים ארציים לשינוי חברתי, ועד לא מזמן כיהנה כיושבת ראש "המקלטים", ארגון השולט על כל העמותות שמפעילות מקלטים ודירות מעבר לנשים נפגעות אלימות וילדיהן. היא מתגוררת בפאתי יבנה, בשכונה ירוקה ושקטה, עם בת זוגה.
"נולדתי בשכונת עולים בחיפה, ישנתי בחדר עם הוריי, ובגיל 12 עברנו לראשון לציון. כל משפחתי ניצולת שואה, ואני מחוברת לזה בכל הווייתי. בדנ"א שלי נחרת שאין לנו ארץ אחרת וצריך לגלות אפס סובלנות לכל סוג של אלימות, דיכוי ודה־לגיטימציה לכל מיני קבוצות אוכלוסין.
"תמיד הייתי אדם מאוד פעיל, גם כילדה - יושבת ראש מועצת התלמידים, פעילה בצופים. אני אדם מאוד אכפתי. הניצחון הכי גדול של אמא שלי וגם שלי היה לפני 29 שנה, כשנולד הבן שלי. הוריי ביקשו לערוך את טקס הברית באולם, מה שכלל לא התאים לאישיות שלי ושל בן זוגי לשעבר, אבל בין השורות הבנתי שאמא מנסה להגיד להיטלר - 'הנה, ניצחתי אותך. יש לי דור שלישי'".
גם היום, למרות השיער המאפיר והשנים שעברו, כשהיא מדברת על היציאה מהארון, ארנפרויד־כהן מסמיקה ונבוכה. "לפני 15 שנה התגרשתי, וכעת אני חיה עם בת זוגי. בן זוגי דאז נותר אחד החברים הקרובים שלי - אשתו והבן שלהם הם משפחה עבורי. את ארוחות החג אנחנו עושים יחד. לקח לי זמן עד שהרגשתי בטוחה לצאת עם זה בגלוי, אבל ברוך השם, התברכתי בחברי אמת, עם אהבה ענקית. כולם הבינו אותי".
ארנפרוינד־כהן מתמודדת מול צבי גוב־ארי, ראש העיר ב־15 השנים האחרונות. היא בכלל חשבה לוותר הפעם וסיפרה את זה בראיון למקומון, מה שהוליד גל טלפונים ואי־מיילים מתושבים שביקשו ממנה לרוץ, כי היא בעלת הסיכוי הכי הגבוה לגבור על גוב־ארי. "לקח לי זמן להחליט, והתנאי שלי היה לא לרוץ שוב ברשימה עצמאית. יעל גרמן חיברה אותי עם 'יש עתיד', ואני רצה מטעמי ומטעמם. מאחר שאני האישה הראשונה שמתמודדת לראשות עירייה ביבנה, שואלים אותי כל הזמן שאלות שלעולם לא היו שואלים מועמד גבר. לא שואלים גבר מה הרקע הניהולי שלו או אם זה לא יפגע לו באמהוּת. למה, פגיעה באבהות זה בסדר?"
ארנפרוינד־כהן מביאה כמודל לחיקוי את סיפורה של פעילת זכויות האזרח האמריקנית, רוזה פארקס, שבדצמבר 1955 סירבה לפנות את כיסאה בחלק הקדמי של האוטובוס שיועד על פי החוק רק ללבנים. היא נעצרה ונכלאה; הרשעתה הולידה גל מחאות, ומשפט הערעור הוביל לחיסולה של ההפרדה הגזעית באוטובוסים בארה"ב.
"בעיניי, רוזה פארקס היתה אישה עם עוצמות. היא חיה בתקופה שייצגה דיכוי כפול: גם של האוכלוסייה השחורה בדרום ארה"ב, וגם של נשים. דיכוי תרבותי הוא אחד הדיכויים הכי אלימים, כי הוא מאוד מתוחכם, וקשה להתמודד איתו. היא עשתה מעשה אמיץ ומסכן חיים, עלתה על האוטובוס וסירבה לרדת. לא זרקה אבנים, לא קיללה, לא כתבה מניפסטים פמיניסטיים. פשוט עלתה לבדה לאוטובוס והתיישבה. והכל בשקט. בעיניי זה ריכוז של עוצמה. איזו אישה מדהימה".
* * *
אומרות כ"ן לשינוי
את התמיכה הגדולה ביותר מקבלות הבנות דרך עמותת כ"ן (כוח נשים), שמטרתה לקדם נשים למוקדי קבלת ההחלטות. בבחירות הקרובות שואפת העמותה להגיע ל־30 נשים מכהנות ול־1,000 חברות מועצה. העמותה פועלת כבר 13 שנים וממקדת את משאביה בזירה הציבורית והפוליטית, לשם איתור, הכשרה וליווי של נשים אל מוקדי ההשפעה בחברה. היא מפעילה קורסי הכשרה במגוון תחומים (קריאת תקציב עירוני, למשל), עורכת כנסי מנהיגות ומקדמת חקיקה להבטחת ייצוג. טלי פלוסקוב, שנבחרה לראשות עיריית ערד ב־2010, היא בוגרת תוכנית ההכשרה "מנהיגות פוליטית" של כ"ן.
"לא ייתכן שבמקום שבו מתקבלות ההחלטות החשובות ביותר, הקשורות בחיי היום־יום של כולנו, אין נוכחות נשים", כועסת יפעת זמיר, מנכ"לית העמותה. "בארבע השנים האחרונות עשינו חריש עמוק כדי להכשיר עוד ועוד נשים לפוליטיקה המקומית. היום, נשים אקטיביסטיות, שהיו פעילות ציבוריות בוועדי הורים ובמועצות, כבר לא חוששות להתמודד בראש הפירמידה. השינוי נראה בפתח, אבל עדיין מסלול ארוך לפנינו".
* * *
כל המתמודדות
• איריס אברהם - גבעתיים
• גבי בר זכאי - מעלה אדומים
• דלית לאופר - מ"א חבל מודיעין
• הלן גלבר - אשדוד
• ליאת ארבל - קריית אונו
• ליזי דרליצה - גני תקווה
• לין קפלן - אבן יהודה
• ננה חן - אור יהודה
• סימה פרי - רעננה
• רונית ארנפרוינד־כהן - יבנה
• שרי סלע - ראש העין
• אילנה גולדשטיין - גבעת זאב
• ליאל אבן זהר - ראשון לציון
• שושי כחלון־כידור - כפר יונה
• טובה יוסף - גדרה
• כנרת ארנון עמר - קריית ארבע
• חדוה שקד - מיתר
• מיטל יצחקי־טולדנו - כפר יונה
• חנה גולן - אריאל
• אפרת מזרחי - בנימינה גבעת עדה
• נורית אבנר - רמת השרון
• ענת כנפו - הר אדר
• אביבה גוטרמן - הוד השרון
• חדוה יחזקאלי - חדרה
• עפרה פינקלשטיין - מגדל העמק
• רלי עזרא - מעלות
• עינת קליש רותם - חיפה
• יוליה שטראים - חיפה
• יעלה מקליס - יהוד
• עפרה ברק - מ"א עמק חפר
• יפה יגר - הרצליה
• אסתי והב - טבריה
• לימור לוגסי - להבים
• לאה מלול - אשקלון
• אורלי סולומון - בני עי"ש
• איילת אברמוביץ - זכרון יעקב
• לימור להב - אילת
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
