אלינור לוגאסי
עמוס מוקדי מוציא לאור את החלק השני של האוטוביוגרפיה שלו, לאחר שהראשון, "עשרת בתיי הראשונים", סחף קוראים רבים. מוקדי ממשיך להפעים את הקוראים בפיסות-זיכרון מחייו, והשפע העצום של הדברים שעשה ויצר יישאר כך נגיש לעולם. בראיון אישי אתו הכרתי אדם מקסים שמאמין בתקווה, באהבה ובעצם הפלא של החיים.
עמוס נולד בוינה ב-1931, ליהושע ברנדשטטר ולמרגוט קלאוזנר. עלה לארץ בהיותו ילד קטן, וכבר בגיל ארבע וחצי נשלח להתחנך בקיבוץ משמר העמק. הוריו כמעט לא נכחו בחייו. במחצית הראשונה של חייו הבוגרים שיחק, ביים וכתב לתיאטרון, לקולנוע ולרדיו בארץ ובאנגליה, וכשחזר ארצה, לאחר שהסרט "צלילה חוזרת" בהפקתו זכה בפרס הסרט הטוב ל-1981, החליט עמוס להתמסר לכתיבה כעיסוק עיקרי. הוא כתב והוציא לא מעט ספרים שזכו לביקורות רבות ונפלאות, כדוגמת דבריו של ניסים קריספיל, ב"מעריב", על הספר "חיי הנביא": "אחת היצירות הספרותיות הגדולות שנכתבו בארץ בעשור האחרון".
הראיון שלפניכם מתרכז בשני ספריו האחרונים של מוקדי העוסקים, כאמור, בחייו.
צילום: עמוס מוקדי בכתיבת "צמא", ציורו של חנן שלונסקי
למה החלטת לכתוב אוטוביוגרפיה?
"שנים רבות נדנדו לי לכתוב אודותיי. תהיתי: 'למה לכתוב על עברי?', לא רק שאני מכיר הכול, הלא העיקר והמרתק עבורי הינו עיסוקי העתידי. לבסוף, בגיל 86, נעתרתי והחלטתי שהגיע הזמן. ספרי האוטוביוגרפי הראשון כאילו כתב את עצמו, הזיכרונות רצו מראשי לאצבעותיי... ההפתעה הגדולה הייתה כשגיליתי עובדות משמעותיות, שבכלל לא זכרתי, שצצו פתאום ודרשו את מקומן. דוגמה אחת מרבות: בערב הראשון שלי בקיבוץ – כשאני ישן לראשונה בחיי עם עוד 5 ילדים זרים – הפסקתי לחלוטין להרטיב במיטה!".
צילום: כריכת הספר "חיי נביא", ציורו של מנשקה קדישמן
האם יש חלק שאהבת לכתוב יותר מאחרים?
"כל ספריי שונים זה מזה, אבל כל אחד ואחד נבע ממני, מחיי. למשל, בכל ספר מופיע הקיבוץ – המקום שבו עברו עלי 12 שנות-חיים מכוננות – ואם לא ממש הקיבוץ, הגוף החברתי הקרוב אליו ביותר, קהילה מאוחדת מאין כמוה שהולידה את "האשה התקועית החכמה" שיעצה לדוד המלך, אותה קהילה שהוציאה מקרבה גם את נביא הכתב הראשון,
"הלוא הוא עמוס אשר היה בנוקדים. אין כל טעם לנסות לבחור אחד מספריי כ"עדיף"; זה כמו לשאול איזה ילד מילדיך אתה אוהב יותר. הכול מתחבר אלי; אני מחובר בטבור ואוהב כל ילד וכל ספר, כמו את שתי ידי".
האם נתקלת באתגרים במהלך הכתיבה?
"את החלק הראשון, "עשרת בתיי הראשונים", היה קל יותר לכתוב. דילגתי מבית לבית בשמחה ובהתלהבות. אפשר לומר שעם כל צבעוניותו – על פני שנים, ימים ויבשות – החלק הראשון פשוט יותר. בספר השני ההתמודדות הפנימית מעמיקה; אני צולל למורכבות שבין עשייה לחשיבה ולחיבורם של עולמות. במהלך התקופה המתוארת בספר השני – מגיל 50 עד היום – התחוללו שינויים משמעותיים בחיי, אישיים ורוחניים כאחד, וכל הזמן הזה בדקתי איפה אני פוגש את עצמי. זה היה תהליך חודר יותר, כתיבה עמוקה יותר, בחינה תובענית יותר".
אתה עובד על ספר חדש?
"הספר הבא חוזר להיות רומן, שבו היסוד הביוגראפי נסתר יותר מאשר ברומנים הקודמים. אינני מזדהה עם גיבור זה או אחר; יחד אתם אני מנסה לגלות את משמעות חייהם".
האם יש לך מסר לקוראים?
"וואו! זאת שאלה לא פשוטה... כשלמדתי תיאטרון באנגליה, לקח לי זמן לגלות שהם לא מנסחים ״שיטת משחק״, בשונה מארצות אחרות: רוסיה, גרמניה, צרפת, אמריקה ואפילו ישראל. האומן מטפח את אומנותו, והמשמעות שלה, הרבדים החברתיים והספרותיים שלה, מצויים בספרים עצמם.
"אני משאיר לאחרים את הניתוח ואת ההערכה. אני מוכן לגלות, שאני מאוד אוהב בני אדם, אני מתפעל מהעולם ומהחיים בו כל רגע. החיים הינם פלא מתמשך. אם ישנו מסר, אז זהו המסר: העריכו את החיים המופלאים, הסתכלו על העולם בצורה חדשה, וגַלוּ כל רגע את היופי, את החדש ואת המתחדש.
סיפור חייו של מוקדי מעורר השראה, האהבה שלו לדברים הקטנים מושכת את הקורא. קריאה בספר הזה משמעה להיכנס לעולם המופלא של הסופר.
"אוטוביוגרפיה חלק ב', עשרת ספריי הראשונים" – עמוס מוקדי
הוצאת צמרת, 2020
לרכישה בחנויות הספרים ובאתר NETBOOK
צילום: יח"צ צמרת
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו