בשיתוף תנובה
ערך המשפחתיות הוא אחד הדברים הראשונים שאותו מדגישה אילנה מצרי, כשאנחנו מבקשים ממנה לתאר מה מאפיין יותר מכל את הרפת ואת המחלבה שלה בניצני עוז.
"ארבע הבנות שלנו עבדו מגיל צעיר ברפת", היא מספרת, "כבר בגיל 16 הן הצטרפו לעבודה, עזרו במה שרק היה אפשר, התעניינו ולקחו חלק בלתי נפרד בעסק המשפחתי. לאורך השנים הציעו לבעלי שיביא פועלים שיעזרו לו כדי שהבנות לא יצטרכו לעבוד ברפת, אבל כשאתה עובד עם הילדים, בתוך המשפחה, זה שיח אחר בבית. אתה מדבר על המון דברים שקשורים לענף, זה עושה משהו למשפחתיות כשהבנות מעורבות בעסק ויודעות שהן שותפות לכל דבר. כל החלטה שמתקבלת - להרחיב, לצמצם או אפילו למכור פרות - מגיעה לשולחן בארוחת הערב ומדברים על הכל. אנחנו משתפים אחד את השני בכל החלטה".
ולא במקרה המשפחה משחקת תפקיד מרכזי אצל אילנה ובעלה מוטי. היא ילידת שדה משה בחבל לכיש, הוא מניצני עוז, והשניים הכירו בעת שירותם הצבאי. אחרי שנה וחצי התחתנו, והיה זה אך טבעי שיפנו אל מסלול החקלאות. "אבי היה חקלאי בכל רמ"ח איבריו - הוא גידל עופות, מטעים, כרמים, אבל פרות לא היו לו ולמעשה בכל ילדותי לא הייתי נגישה לנושא", אומרת אילנה, "חמי, שהיה ממקימי ניצני עוז וחקלאי לתפארת, בא אלי אחרי החתונה, אמר לי 'הבאתי לך מתנה', והניח לידי סל צרכניה ישן כזה, ובתוכו ארגז עם 18 כרטיסים ומחברת. הוא אמר 'קחי, תתחילי לנהל את הרפת'.
"בקושי ידעתי איך נראית הפרה, או כמה חודשים היא בהריון. התחלתי להיחשף לנושא הרפת. הלכתי והשתלמתי בקורסים של משרד החקלאות, למדתי וקראתי המון חומר ונכנסתי חזק לנושא".
"הבנות לוקחות פיקוד"
אחרי כמה שנים חתמו מוטי ואביו על הסכם שותפות, פרות נוספות נרכשו, המשק התרחב והרפת גדלה מאד בתפוקת החלב. בשלב מסויים החליטה המשפחה שלא להסתפק בניהול הרפת, ולנצל את העובדה שהחלב זורם לה מתחת לידיים.
"בסוף שנת 2002 העברנו את כל הרפת אלינו לחצר ובנינו למעשה רפת חדשה. במשך כל התקופה מאד עניין אותי נושא הגבינות על היבטיו השונים. כשנפתח ברופין קורס של תעשיית החלב - יסודות וניהול בענף - בעלי ואני חשבנו על כך שזה בדיוק הדבר הנכון בזמן הנכון, ושכדאי לי להמשיך ללמוד ולהתפתח".
בתה הגדולה של אילנה, אושרית, גרה כיום באיטליה ומייצגת שם את המחלבה, ושלוש הבנות האחרות - עדי, שני ויערה - עובדות בעסק המשפחתי בניצני עוז, שבו הן נמצאות למעשה מגיל צעיר. "זה כבר לא בקטע של עזרה אלא חלק בלתי נפרד מהעסק", מדגישה אילנה, "אני עוד מעט בת 60 ומתחילה להוריד הילוך והבנות לוקחות פיקוד. הן כבר לא חולבות, יש לנו פועל שעושה זאת יחד עם בעלי ומערכת חליבה חכמה ואוטומטית".
במהלך השנים, מספרים בני המשפחה, מילאה תנובה חלק משמעותי בהתפתחות של המשק, בתמיכה מקצועית ובעזרה כלכלית. "מנהל קשרי צרכנים מגיע לעתים תכופות למשקים והקשרים שלנו איתם מאד חמים", אומרת אילנה, "מבחינתנו הקשר איתם זה כמו עם משפחה. בשנים שבהן היו משברים, תנובה תמיד ליוותה אותנו ועזרה היכן שהיה צריך, אפילו במתן הלוואות ארוכות טווח. ועד היום זה ככה - אם יש לנו רצון להשקיע ברפת ואין את היכולת לממן, פונים בבקשת הלוואה, מספקים את האישורים הנדרשים ומקבלים.
"אני יכולה לומר שאם בשנים מסוימות לא היה לנו את הגב הכלכלי ואת היכולת לקחת הלוואות מתנובה, לא היינו מצליחים להתרחב ולהשתפר ולהגיע למקום שבו אנחנו נמצאים כיום. הרפתן 'הקטן' לא תמיד יכול להשקיע ולממן את זה, ופה תמיד יש עזרה. נציגים מתנובה הרבה פעמים גם ממשיכים למועצת החלב כך שתמיד יש אוזן קשבת בשני המוקדים וזה מאד עוזר".
ביטחון מלא ליצרנים
ורד ארזי, רכזת קשרי יצרנים באגף חלב גולמי בתנובה, מוסיפה על חשיבות הקשר עם היצרנים: "תנובה מאפשרת להם להרגיש שיש להם גב כלכלי בכל מה שקשור למימון ולעזרה בכל עת שהדבר נדרש. רפת זה ענף עתיר השקעות ובלי זה אי אפשר להשתפר, להתקדם ולהתפתח. תנובה באה לסייע ליצרנים בהלוואות ובמענקים בזמנים שבהם קיימת בעיה.
"הקשר שלי עם היצרנים זה לא רק לבדוק מהי איכות החלב והאם הרפת נקיה או לא, אלא מה הרצונות של הרפתן והחלומות שלו, ואם יש דרישות שלא הצליח למלא עדיין בגלל כל מיני אילוצים. התפקיד שלנו הוא לעזור, כי ההצלחה של הרפתנים היא בסופו של דבר ההצלחה של תנובה.
"משפחת מצרי מדהימה ואילנה מצעידה אותם קדימה ונלחמת על כל דבר. יש הרבה מה ללמוד ממנה כאישה שמנהלת רפת, עם המון תושייה, אומץ וחוכמה. אסור לשכוח גם שלצידה יש את הבנות שלה, מה שמוסיף לייחוד של המשק המשפחתי כמקום שמנוהל על ידי נשים, וזה לא מובן מאליו בתחום שנחשב מאד גברי. נוצר ביני לבין אילנה קשר מיוחד, ובכלל עם כל המשפחה. אנחנו מחבקים ועוטפים את כל היצרנים כדי שיהיה להם ביטחון מלא".
על העובדה שהנשים הן הדומיננטיות ברפת המשפחתית, מוסיפה אילנה: "לנשים יש יכולת ניהולית מאד טובה וראייה מרחבית שחשובה מאד בענף כמו שלנו. פעם היו מרימים גבה כשהיו רואים אישה שמנהלת רפת, אבל הגישה השתנתה ובעוד מקומות החלו נשים לקחת את התפקידים האלה. אני רואה בזה משהו שהוא כבר חלק מהשגרה, וגם הבנות שלי, שנולדו לתוך העסק, לא ראו בכך אף פעם משהו חריג".
לצד כל אלו מודה אילנה שהעיסוק ברפתנות ובענף החלב בכלל, הולך והופך מאתגר: "כואב שלא מבינים אצלנו שהחקלאי חי על שכר מאד נמוך, וזה עצוב כי הענף שלנו מלווה גם בתחושת שליחות של כולנו. אביו של בעלי היה דור ראשון בארץ, הוא עלה לישראל מסוריה והגיע במסגרת גרעין למושב ניצני עוז. הוא קיבל שם שתי פרות שאיתן גדל וצמח וזו הייתה חלוציות אמיתית. כשבעלי השתחרר מהצבא הוא גידל ירקות ועבר לחזק את הרפת. אז וגם היום, זו עבודה שמלווה בתחושת שליחות וציונות, ואנחנו גאים לומר את זה, אבל מקבלי ההחלטות חייבים לדאוג שלצד אלו גם יהיה לה תגמול כלכלי הוגן וראוי עבור כל העוסקים בענף".
בשיתוף תנובה