בשיתוף לקט ישראל
להיות חקלאי בישראל 2021 זו עבודה קשה. גם הכוורנים לא מלקקים דבש. ואז נשאלת השאלה, למה החקלאים ממשיכים בעבודתם הקשה? רובם מבוגרים עם 30 ו-40 שנות ניסיון, קמים בשעות הבוקר המאוד מוקדמות וחוזרים הביתה מאוחר. התשובה היא שכנראה החקלאים הם זן אחר.
הם מודעים מאוד לאתגרים העומדים בפניהם, אך בכל זאת ממשיכים את היום־יום שלהם. בעקביות, בהתמדה, שלא לומר בעקשנות. הם היו רוצים, אולי, להיות רק חקלאים – אלה שזורעים, מגדלים, משקים וקוצרים את התוצרת - אך זו לא המציאות של 2021 . הם אנשי השיווק של עצמם, הנהלת החשבונות, גבייה, ואם לשפוט לפי סדרת הכתבות שפורסמה מעל דפים אלה, הם לא ממש אוהבים את החלק הזה של העבודה.
יש משהו שונה בחקלאים: הם אוכלוסייה הטרוגנית מבחינות רבות, אך הומוגנית באידיאל של החקלאות. החקלאים חושבים ששאלה כמו "אם לא היית חקלאי, מה היית עושה?" - מצחיקה אותם. "מה זאת אומרת?", הם שואלים־עונים, זה נראה להם מגוחך לשאול שאלה כזו. הם חקלאים בנשמה, בדם וגם היסטורית. יש להם מסורת להמשיך ולעבוד את האדמה, ודבר לא ירתיע אותם. הם משוועים להכרה על עבודתם ועמלם, אך לא מחכים שיקבלו אותה, הם ימשיכו את עבודתם עד שייפלו מהרגליים או עד שהמשק יקרוס כלכלית. וכן, גם זה קורה, ואז הכאב הוא כפול ומכופל. רובם אינם אנשי עסקים, ולמרות שהם מכירים בכך שהניהול צריך להיות עסקי, ויודעים לוותר על גידולים שלא מניבים להם הכנסה, המניע האמיתי לעבודה שלהם הוא הרצון להיות מחוברים לאדמה, לטבע, לבריאה.
היצירתיות היא מאפיין קבוע. אולי יותר ממאפיין – צורך אמיתי כשעובדים עם כל כך הרבה משתנים. הצורך המידי במתן פתרון הוא חובת העיסוק. זה אומנם לא רופא בחדר מיון, אך אם החקלאי לא ייתן את הפתרון במידי – ההשקעה שלו תמות, ויחד איתה כל ההכנסה הצפויה. הקיום שלו, של המשפחה, של העסק, תלוי ביכולת של החקלאי לתת את אותו הפתרון, בין אם זה לתקן צינור שנפרץ או חממה שנקרעה, או שזן מסוים לא מצליח בגידול וצריך לתת מענה מידי. ואת כל זאת הוא בדרך כלל עושה לבד. כן, יש בוודאי מדריכים חקלאיים של משרד החקלאות שמסתובבים בשטח ומסייעים, אך מלבד זאת, החקלאי בעיקר תלוי בניסיון שלו ושל חבריו לפתור את הבעיות.
בכלל, אומרים החקלאים – צריך להבין את השוק הזה כדי לדעת עד כמה הוא מורכב. כשיש מחסור מסוים, זמני, בתוצרת, מיד נפתחים שערי היבוא, ועם פתיחת שערי היבוא באה הנפילה שלהם. מי מרוויח מהיבוא? היבואנים והרשתות הקמעונאיות, שגוזרים קופונים עצומים על מה שהחקלאי עמל וגידל. זה מכעיס את החקלאים, וחלקם פיתחו דרכים שונות לעקוף את הרשתות - אך זה עדיין בשוליים.
ובכל זאת הם ממשיכים, כי הם לא מוכנים להפסיק. העקשנות של האחיזה בקרקע והערכים שכנראה טבועים עמוק בהם לא מאפשרים להם להפסיק. הם מודעים לכך שהדור הממשיך הוא מצומצם, וזה חלק מכאבם על מצב החקלאות בארץ. אבל חקלאי, מטבעו, חייב להיות אופטימי, וכך הם רואים באמת את החיים. לא "יהיה בסדר", אלא "נעשה בסדר". זה ההבדל המהותי אולי בין אותו קומץ של חקלאים בישראל לבין הציבור הכללי. אצלם אין "יהיה בסדר". אם לא יעשו - לא יהיה. לא יהיה לנו אוכל מזין ובריא שגדל בארץ, לא תהיה אחיזה בקרקע, הביטחון ייפגע וחלק ממשהו יפה וערכי שעדיין מלבלב יגווע לאטו.
בואו נרים לחקלאים, נשמח בשמחתם, נעודד ונקנה רק תוצרת כחול־לבן. "נחנך" את רשתות השיווק שזה מה שאנחנו רוצים. שהחקלאות והחקלאים בארץ חשובים לנו ונהיה, אף לרגע קט, חקלאים בעצמנו. נזרע את זרעי התקווה והאופטימיות, ויהיה לכולנו טוב יותר. מאי לחקלאי שיימשך כל השנה.
חקלאי, עודפי התוצרת שלך יכולים להגיע לאלו שאין להם. להצטרפות ללקט ישראל >>
בשיתוף לקט ישראל